ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

כואב הלב: הטרגדיה הכפולה של משפחת עמי מאשקלון

יוסי עמי ז"ל נהרג במבצע שלום הגליל מרסיסי פגז. אחיו, משה עמי ז"ל, הלך לעולמו במוצ"ש לאחר שרסיסי גראד פגעו במכוניתו. בהלווייתו, שנערכה אתמול (א') בבית העלמין באשקלון, ספדו לו בני משפחתו וחבריו בגרון חנוק. ממשלת ישראל, מצדה, לא שלחה נציג

אמש, בשעה ארבע לפנות בוקר, שעות ספורות אחרי שמשפחת עמי מאשקלון קיבלה את הבשורה המרה על מותו של משה, התעוררו בני המשפחה - שנשארו ללון בבית האם, צביה - לקולה הצורמני והמוכר של האזעקה.

צביה, אישה בשנות השמונים לחייה, מיררה בבכי, וכך, כשהיא עדיין לא מעכלת את אובדן בנה, נלקחה על ידי בנותיה והמטפלת שלה לחדר הכביסה. הבנות והמטפלת נשכבו על הרצפה, כיסו את ראשן בידיהן והתפללו לנס. הפעם הן ניצלו.

משה עמי ז"ל, שהותיר אחריו ארבעה ילדים, אינו האבידה הראשונה של המשפחה: קירות הבית הצנוע, הממוקם בשכונת גבעת ציון בעיר, עמוסים בתמונות ובסמלים צבאיים של אחיו, יוסי, שנהרג בעת שירותו הצבאי, במהלך מלחמת שלום הגליל, מרסיסים של פגז.

 המשפחה מעולם לא החלימה לחלוטין מהאסון הכבד ההוא, ואמש, נחתה עליהם מכה קשה נוספת. "זאת באמת מלחמה", אומרת אחותם של עמי ויוסי, זהבה בנישתי. "בשנת 1982 איבדנו את אח שלי, ועכשיו הטרור תופס אותנו ממש פה, שתי דקות מהבית. במהלך עופרת יצוקה כבר נפל פה גראד אחד, סמוך לדלת. כל החלונות התנפצו ובנס לא קרה שום דבר. אין לנו ממ"ד, ויש פה אוכלוסיה מבוגרת בלי ממ"ד שלא מסוגלת לרוץ. לאדם מבוגר גם ככה מאוד להגיע לממ"ד".

על פציעתו הקשה של משה נודע למשפחה רק מקרה. "גבר אלמוני שמצא את מכשיר הפלאפון של אחי הודיע לי על הפציעה שלו", מספרת בנישתי, "אף גורם רשמי לא עדכן אותנו.
"הגענו לחדר ההלם בבית החולים כשמשה כבר היה במצב אנוש. לא הבנו את זה עד שראינו שמובילים אותו לחדר ניתוח. המתנו שעתיים, ואז הרופא יצא אלינו עם הבשורה הקשה. לא תיארנו לעצמנו ששוב נחווה אובדן כזה במשפחה שלנו. אין לנו חדר ביטחון, אנחנו פשוט סומכים על יד הגורל.

"בכלל, מי שנוסע ברחובות אשקלון לא יודע מה לעשות. כנשמעת אזעקה. ברחובות הראשיים אין מיגוניות, וכשיש אזעקה פשוט אין איפה לתפוס מחסה. אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח. אנחנו בהחלט מופקרים פה. הממשלה צריכה לעשות משהו, כי אנחנו חיים פה בפחד תמידי. אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך לחיות בצורה כזאת. מאוד מסוכן מה שקורה פה."

משה עמי ז"ל נטמן בבית העלמין באשקלון כשהוא בן 56 בלבד. במוצ"ש האחרון הוא היה בדרכו חזרה הביתה, לאחר שביקר את אחיו בפתח תקווה. האזעקה תפסה אותו כשנהג ברחוב רבין בעיר. הגראד נפל לא רחוק מנתיב נסיעתו והוא נפצע בפלג גופו העליון מרסיסים של הרקטה - פציעה שהובילה מאוחר יותר למותו.

להלוויה הגיעו מאות חברים ובני משפחה, וליוו אותו בדרכו האחרונה. זהבה, אחותו, ספדה לו בעיניים דומעות. "אנחנו מסרבים להאמין, לא עוד פעם", אמרה בקול חנוק, "שכלנו אח יקר בלבנון והנה, שוב פעם אח שלי נרצח. לא נשלחת למלחמה, משה. רק רצית לחזור הביתה, לשוב לנגן, לדוג דגים, לשיר. שוב לא נשמע את קולך.

אנחנו לא מאמינים שאותך אנחנו קוברים היום. היית איש מצחיק עד דמעות. עכשיו אנחנו בוכים עם דמעות אמיתיות. חיכינו לבשורות טובות, רצינו שתגיד לנו שזו בדיחה גרועה ושהכול בסדר, אבל לצערנו זה לא קרה. עכשיו תפגוש את יוסי (האח) שכל כך התגעגעת אליו. נתגעגע אליך עד סוף הימים, משה".

גם בני המשפחה האחרים התקשו מאוד להיפרד מקרובם האהוב. זעקות השבר של האם הקשישה העלו דמעות בקרב הנוכחים כשזו ביקשה

כי יניחו לה לראות את בנה ולגעת בו בפעם האחרונה. שלומי עמי, בנו של משה, ביקש סליחה על קברו של אביו ונפרד ממנו בכאב.

גם בני וקנין, ראש העירייה, הגיע ללוויה ונשא דברים. "עוד יהודי משלם בחייו במאבק על חלקת הארץ הקטנה שלנו", אמר, "מרצחים שלא בוחלים לפגוע בחפים מפשע שמו באחת קץ לחייו של משה, שלא הצליח להימלט ולהציל את חייו. ארץ ישראל נקנית בייסורים ובדמים רבים, וכולי תקווה שהם לא נשפכו לחינם. היית אבא נהדר וסבא מקסים למשפחתך, והיום כולנו יחד אתם עומדים כאן ומבכים את מותך - מוות שנגרם על ידי פשע בלתי נסלח ובלתי נתפס בהגדרתו.

"מדובר בפשע נגד האנושות שבוצע על ידי מי שחיים שווים בעיניהם כקליפת השום, אבל עם גודל האסון לא תיפול רוחנו. עלינו להיות חזקים ונחושים ולעמוד בלחימה הקשה והנוראה הזאת, כי אנו נלחמים על החיים ועל הקיום במציאות המטורפת שבה אנו חיים"

"משה", הוסיף וקנין, "מעל קברך הפתוח אני קורא   לממשלה שתעשה חשיבה מחודשת במלחמה נגד הטרור האכזר, ומקווה שדמך לא נשפך לחינם. אסור לנו להעניק פרסים ומתנות לטרור. עלינו לגדוע את היד הזאת".

למרבה הצער, ואולי גם החוצפה, אף נציג של הממשלה לא הגיע להלוויה. הנציגה היחידה של הכנסת הייתה ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) שמתחה ביקורת על כך ואמרה למעריב: "אף נציג רשמי של הממשלה לא יכול היה לבוא בגלל ישיבה שמתקיימת היום בצפת. לדעתי זה תירוץ, אבל לי זה לא חשוב בגלל שמדובר בתושב העיר וביקשו ממני להגיע. היה חשוב לי להיות כאן. אני חושבת שבגלל המצב, מישהו בתפקיד בכיר היה צריך לבוא לכאן. "משרד ראש הממשלה לא העביר עד כה התייחסות לעניין.

לעומת זאת, מאות חברים שהכירו היטב את משה עמי ז"ל הגיעו להלוויה דיברו בשבחו. "מדובר בבחור ישר ועניו", אמר אלי גדיאן, אחד החברים, "הוא לא אהב לשקר ולרמות. הוא היה בחור נעים הליכות, סימפטי וחייכן, ותמיד היה הראשון לעזור".

"מדובר בבחור צנוע ושקט, טוב לכולם, ממושמע, אחד לא עשה רע לאף אחד, תמיד היה שמח בחלקו, ובנוסף לזה היה בדרן", הוסיף החבר נתן מועלם, "הוא פשוט היה אדם שאוהב לחיות. הייתי המום כשהבנתי שמדובר בו. זה בטח לא הבחור שמגיע לו למות כך. חבל שאנשים   כאלה הולכים. הטובים הולכים, ככה זה".

גם רוז'ה חטב, בעל בית קפה ודמות ידועה באשקלון, הכיר את המנוח. "זה אסון גדול לאשקלון שבפעם הראשונה יש לנו כאן הרוג מירי רקטות", הוא אומר למעריב: "אני מכיר את ההרוג מקרוב כבר יותר מ-30 שנה והייתי פשוט בהלם כשראיתי במי מדובר. אמרתי 'הוא חבר שלי. אני מכיר אותו טוב מאוד'. אני חייב לומר שהיום, כשאני נוסע ברכב ופתאום יש אזעקה, אני כבר לא יודע מה לעשות. לעצור? להמשיך הלאה? להיכנס מתחת לרכב? זה פשוט משחק של רולטה רוסית, עם תחושה של חוסר אונים.

"חשבנו שיגיעו לפה נציגים מהממשלה כדי לתת לנו קצת אופטימיות וביטחון, וחבל לי מאוד שאף אחד מהם לא הגיע. אם ראש הממשלה חושב שהוא החזיר את גלעד ופה נגמר הסיפור של מדינת ישראל, שיידע שאנחנו רק נכנסים עכשיו לחלק השני של 'עופרת יצוקה'. אני מקווה שהשבוע בכל זאת יבואו נציגים לבית האבלים, ולו רק כדי לתת להם מילה טובה. אנחנו רוצים לפחות להרגיש שיש לנו אבא ואמא".

סופי מעתוק, אם לשישה מאשקלון, מתארת את תחושותיהם של תושבי העיר באופן הכי חד  וברור שאפשר. "המצב הזה יכול להימשך עוד שנים, וזה מטריף אותי", היא אומרת, "הצדק החברתי זה הביטחון. כל הנושאים האחרים צריכים להימחק. הממשלה חייבת לבדוק מה לעשות על מנת שניתן יהיה לשמור כאן על שגרת חיים סבירה.

"ההרוג נפצע בכביש ראשי שאין בו מיגוניות. פשוט אין כאן ביטחון, והעובדה שזה קרה יותר מפעם אחת היא מחדל חסר תקדים. בן אדם נסע בלילה ומת - מה יותר גרוע מזה? לנוכח אוזלת היד הזו של המדינה, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי 'למה אני פה? למה אני נשארת?' יש לי שני ילדים בצבא ועוד ארבעה שאני אמורה לשלוח לצבא - וזה כבר לא מובן מאליו".

"די, נמאס מהמצב הזה", מוסיף סלבו עכו, תושב אשקלון. "בשדרות התושבים ממוגנים, אבל באשקלון אין מיגון. כאן הרבה יותר מפחיד. כשיש אזעקה, אנחנו יכולים רק להגיד 'שמע ישראל'. בממשלה מדברים עכשיו על תקיפה באירן, אבל כדאי מאוד שקודם לכן הם יפתרו את הבעיה הזאת, עם עזה. אנחנו עם חזק, אנחנו מוכנים לכל הדברים האלה, אבל די, זה כבר נהיה בלתי נסבל".

איתמר שמעוני, יו"ר ועדת הביקורת בעיריית אשקלון, דורש, בתוך כך, לחקור את מחדל העברת מערכת "כיפת ברזל" מאשקלון. "דווקא בתקופה בטחונית רגישה שכזאת חשוב שיהיה מיגון בעיר".  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...