"המלחמה שלי נגמרה": אחרי שנתיים, אוהד כנר חזר הביתה
אוהד כנר מקרית ביאליק לא הכיר את משפחת שליט כשעזב לפני שנתיים את עבודתו ואת ביתו והפך לפעיל מרכזי במאבק להחזרת גלעד. כעת, לאחר שפירק את אוהל המאבק, הוא חוזר לביתו. "יצאתי למסע חיי", הוא מסביר, "יש חיילים משוחררים שנוסעים להודו, אני המרתי את הטיול במסע עבור גלעד"
הוא עזב את עבודתו ואת ביתו בקרית ביאליק ואת חייו שהכיר ועבר לגור באוהל המאבק בירושלים, לצד משפחת שליט. בימים האחרונים, אחרי שסיים לפרק את האוהל, הוא חזר לראשונה אחרי כמעט שנתיים לביתו בקריות.
כנר (32) נולד וחי בקרית ביאליק. הוא עבד כמנהל פרויקטים וניהל שגרת חיים רגילה. גם הוא, כמו רבים במדינה, זוכר איפה היה כשנודע על חטיפתו של גלעד שליט. "החטיפה קרתה בבוקר מוקדם וזה תפס אותי בבית", הוא נזכר.
"התחילו לאורך כל היום שידורים, ברגע שלא חשפו פרטים במהלך הפרסומים אתה כבר מתחיל להבין שיש משהו רע מאוד שקורה. ואז הגיעו הדיווחים שחייל צה"ל נחטף, ובמהלך היום הגיעו שמועות שמדובר בחייל ממצפה הילה. אוטומטית, כמו אצל רבים בציבור הישראלי, הידיעה על חטיפת חייל מעוררת המון אמוציות. דבר ראשון שעולה לראש זאת התמונה והשם של רון ארד.
"עקבתי אז אחרי סיפור שליט כמו כולם. לא הייתי מעורב בכל מטה המאבק להחזרת גולדוואסר, רגב ושליט. תליתי שלט ודגל בבית וסרט צהוב על האוטו. הייתי מגיע מדי פעם להפגנות שנערכו בקריות למען גלעד, בהם היו מציינים ימי הולדת. יום ההולדת שלי הוא ב-27 לאוגוסט, יום לפני יום הולדתו של גלעד. לאורך כל התקופה של השבי של גלעד, היה לי קשה לחגוג את היום הולדת הפרטי שלי בידיעה שיום אחרי זה יש ילד וחייל שלנו שאמור לחגוג ויושב ונרקב בשבי החמס. הייתי אזרח שדאג לשלום שליט, אבל לא הייתי פעיל".
מה חשבת במהלך כל השנים, בהתחלה?
"אני חונכתי בבית לעזור לאנשים, גם כשלא מכירים אותם. חינכו אותנו על ערכי הערבות ההדדית. הסבים והסבתות שלי היו ניצולי שואה מפולין. והם תמיד סיפרו שהם הצליחו לשרוד הרבה בזכות העובדה שאף אחד לא הפקיר האחד את השני, והם תמיד נלחמו עבור אותו ערך: ערך חיי האדם.
"סבא שלי גם היה דתי והוא נהג לפקוד תכופות את בית הכנסת, שם השתרשה אצלנו גם מצוות פדיון שבויים. וכשאתה מגיע עם ערכים כאלו לשירות הצבאי זה מתחדד אצלך. בצבא מחנכים אותך להיות עוד יותר ערכי, עוד יותר מוסרי ועל אי הפקרת חבר מאחור.
"הייתי יושב בבית, רואה 'שש עם עודד בן עמי', עם מניין הימים של השבי של גלעד, ואתה מבין שהמדינה מפקירה את גלעד. יש אין
"היה אפילו ספר של אזרחים שכותבים לרון ונפתח ספר של אזרחים שכותבים לגלעד. כל הדמיון הזה הפחיד. הרגשתי שהמדינה עושה למשפחת שליט מה שהם עשו למשפחת ארד. הם אמרו להם לשבת בשקט במצפה הילה ולא קרה דבר, במבחן התוצאה היה כישלון טוטאלי".
נקודת המפנה של כנר הייתה ההחלטה של נעם ואביבה שליט לצאת בצעדה ממצפה הילה לירושלים, לפני כשנה וחצי. "אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי להיות חלק מכל הזעקה שגלעד זועק כמעט ארבע שנים. אהבתי את ההחלטה הלוחמנית של המשפחה לעבור מההתנהלות כמשפחה מאוד מאופקת וסגורה, ולצאת החוצה ולקחת איתם את כל העם. כשעולים לרגל לירושלים זה מזכיר את השיירות לירושלים. העלייה לירושלים היא סימבולית, ירושלים היא המקום המוסרי והערכי של העם היהודי. התחברתי לכל זה.
"הגעתי למצפה הילה והצטרפתי אליהם מהיום הראשון. צעדתי איתם, ולאורך כל הצעדה נחשפתי לדברים מדהימים. ראיתי בני נוער שוויתרו על החופש הגדול שלהם כדי להיות לצד המשפחה ונרתמו לכל הלוגיסטיקה. ראיתי פנסיונרים שעזבו את חייהם הנוחים והלכו ברגל מרחק גדול למענם. התחלתי להתוודע למשפחת שליט, אבל לא דיברתי איתם עדיין. ראיתי מהצד את הפנים של יואל האח, ואת אביבה ונעם צועדים, כולם עם פנים כואבות. זה שופך לך את הלב, זה גומר אותך לראות משפחה כל כך שבורה וכואבת.
"ביקשתי מהמארגנים להטיל עליי משימות, אז הייתי אחראי על האבטחה של המשפחה, הייתי הולך אחריה וחוצץ בינם לשאר הצועדים. הרגשתי סוג של גב למשפחה. שם התחלתי להרגיש שייך יותר, שם הרגשתי שאני רוצה להיות יותר למענם. לא רציתי רק להסתפק בשלט, או דגל, או סרט צהוב. כשהגענו לירושלים לסוף הצעדה בגן העצמאות, עלתה אביבה לדבר. ושם, כשראיתי אותה ושמעתי אותה נפלה אצלי ההחלטה לעזוב את הכל, עבודה, בית ולהתגייס לגמרי למענם. זה היה ביום חמישי, חזרתי בלילה הביתה, הכנתי תיק וביום שבת הייתי כבר באוהל בו התיישבו אביבה ונעם. החלטתי שאני לא זז משם עד שגלעד לא חוזר".
איך המשפחה קיבלה את זה שעזבת עבודה ואת הבית ועברת לחיות לגמרי למען משפחת שליט וגלעד?
"ההורים שלי יודעים בדיוק מי אני ומה אני. הם מכירים אותי כבן אדם שיודע להתמודד עם קשיים. אני לא משאיר מאחוריי בעיות, אני מתמודד איתן וככה אני פותר אותן. יצאתי למסע חיי.יש חיילים משוחררים שמחליטים לנסוע לשנה טיול בהודו, אני החלטתי להמיר את הטיול הזה ולצאת למסע עבור גלעד. החלטתי לעזוב את העבודה ולחיות מהחסכונות שצברתי".
אבל לא ידעת מתי המסע שלך יסתיים, זה יכול היה להימשך עוד שנים רבות, לקחת סיכון.
"נכון. אבל גלעד שכב על הגדר בשבילנו ואני חשבתי שהגיע הזמן שאנחנו נשכב על הגדר בשבילו. היו כאלו מסביבתי שאמרו לי שאני משוגע. אני הייתי מנהל פרויקטים ולקחתי את הפרויקט של חיי לעזור למשפחת שליט במאבק".
כמעט שנה וחצי חיית בירושלים בלי בית
"אני במאבק הזה גיליתי דברים מדהימים על העם בישראל. כשאתה צועד 12 שעות ביום, אתה מגלה שהעם שלנו הרבה יותר טוב מהמנהיגים שלו. כשהגעתי לירושלים, כל הירושלמים הגיעו אל הפעילים באוהל ואמרו לנו: 'בואו אלינו'. היה אפילו ריב בין הירושלמים מי יארח אצלו יותר פעילים. תושבי ירושלים היו מגיעים אלינו: 'שלום, יש לי חדר, בית, מיטה. אנחנו מוכנים לתת הכל כדי שיהיה לכם מקום לישון בו'".
איך התחלת להשתלב באוהל המחאה ?
"התחלתי להכיר את הלך הרוחות באוהל. ראיתי מה סדר היום, למה צריך לדאוג באוהל. המשפחה התחילה לשים לב אליי. הם הסתכלו עליי קצת מוזר. ראו בן אדם שיושב שם כמה ימים, יושן באוהל, לא מוותר. דאגתי למה שצריך והשתדלתי לעזור במה שאפשר. הם משפחה מאוד סגורה, הם לא היו רגילים לכל התקשורת, לשבת ברחוב ממש, כשהכל פתוח. הם רגילים להיות בבית סגור, הכל מאוד פרטי.
"כעבור מספר ימים הם ניגשו אליי והתחילו לדבר אתי. הם התחילו להתעניין מי אני, מאיפה אני. שאלות של התחלת קשר. עם הזמן התחלנו להתקרב אחד לשני, ואז אתה מתחיל לקבל תמונה עגומה של משפחה וחייל שהופקרו לגורלם".
איזה אנשים פגשת?
"פגשתי משפחה ערכית, אצילה, מיוחדת ומתורבתת בצורה מטורפת. צריך להסתכל עליהם וללמוד איך מתנהגים ומדברים גם כשכועסים. הם לא הרשו שידברו בצעקות, קללות או אלימות. נעם תמיד השאיר אותנו עם הרגליים על הקרקע".
מה היו הרגעים המרגשים באוהל?
"היו רבים. בעיקר כשהגיעו כל האנשים לאוהל. כל ביקור ריגש את משפחת שליט, בעיקר ילדים שהיו מגיעים עם מכתב, שיר או ציור לגלעד. היה ביקור של ילדה שאמרה לאביבה שהיא מאוד מתגעגעת לגלעד, כי היא מרגישה שהוא אחיה. היה ביקור מאוד מרגש של כ-200 ילדים חולי סרטן מעמותת 'רחשי לב'.
"הם סיפרו לאביבה ונעם על כך שהם שמו כולם פתק עבור גלעד בכותל. את מבינה את זה, אלו ילדים חולים ששמו פתק למען גלעד ולא למען עצמם. ילד חולה על כסא גלגלים ובלי שיער נתן לאביבה ספר תהילים מהודר. התמונה הזאת מפרקת אותך בפנים, זאת הייתה תמונה לא פשוטה".
איך הייתה התחושה כחודש לפני ההודעה על העסקה?
"אני אגלה לך משהו. כמה שבועות לפני ההכרזה על העסקה הייתה פגישה של הפעילים המרכזיים. אמרנו שעוד מעט אנחנו מגיעים ל-2000 יום ולא קורה כלום. בין הפעילים ריחפה מעין תחושה של ייאוש, וזה לא בושה לומר את זה. אני הסתכלתי באחד הבקרים על המספר שעמד מעל האוהל, מספר הימים של גלעד בשבי. זה היה קצת מעל 1900 יום ואז חשבתי שאצל ביבי כנראה זה לא יקרה ואם בכלל זה יקרה רק אחרי הבחירות, אם יבחר ראש ממשלה אחר.
"הייתה תחושה שביבי לא יעשה את העסקה ושהוא בעיקר דואג לתפוס את המכנה המשותף של העם הזה - הפחד. בסופו של דבר, הוא עשה את זה וצריך לומר לו תודה גדולה. הוא הבין שאי אפשר להפיל על הגב של גלעד את כל המצב הביטחוני. חג העצמאות האחרון נחגג בסימן 'ערבות הדדית', וזאת הייתה סכין בלב שלנו".
הרגשתם שמשהו הולך לקרות ביום שבו הוכרז על העסקה?
"באותו יום הייתי בחסימה, חסמנו ביקורי משפחות אסירים בכלא ג'לאמה. בשעה חמש התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני כתבים ששאלו אם הידיעות שכבר מתפרסמות ברשתות הערביות הן נכונות. אני עדיין חשבתי ששוב מדובר בשמועות, אבל היה משהו שונה בידיעות שהגיעו מהמקורות הערביים. היו עיתונאים שסיפרו שהדיווחים היו שונים מהפעמים האחרות. התקשרתי ליואל ויערה, ובהתחלה הם לא ענו לי.
"ידעתי שאין מצב שהם לא עונים לי, אז הבנתי שמשהו קורה. ניסיתי עוד כמה פעמים, והם ענו לי והיה שקט על הקו. שאלתי: 'מה קורה?'. הם היו בחיפה והם אמרו לי שהם בדרך לירושלים, הבנתי שמשהו באמת קורה. טסתי לאוהל בירושלים ואז ראיתי את החיוך של אביבה. מדי פעם באוהל היא הייתה מחייכת חיוך קטן, אבל הפעם זה היה חיוך ענק, מאיר ואז הבנתי שזה באמת קורה.
"היה שירון שחובר למען גלעד והיה השירון של האוהל, שירון שאביבה אהבה את השירים שבו. היה שיר שאני מאוד התחברתי אליו, ואני יודע שהיה שיר שגם אביבה מאוד אהבה, זה היה השיר 'יוצא לאור' של אהוד בנאי. במהלך הנסיעה למצפה הילה, אחרי ההכרזה על העסקה, נסענו בשיירה עם עשרה כלי רכב. כשהתחלנו את העלייה לכיוון צומת מעיליה נגלה לפנינו ירח ענק ומרהיב ביופי, שפשוט האיר לנו את כל הדרך עד למצפה.
"מאותו רגע הירח ליווה אותנו והאיר לנו דרך שהיא בדרך כלל חשוכה לחלוטין. וכשהגענו לבית של משפחת שליט את רואה שהירח יושב מעל הבית. ואז נזכרתי באותו שיר של בנאי שבפזמונו: 'מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור, אל תסטה כדי שתוכל לחזור'. והירח הוא בדיוק האור שנדלק, דווקא ביום הזה".
ביום למחרת התחיל כנר עם שאר הפעילים לעזור למשפחת שליט להכין את הבית לחזרתו של גלעד. "מכסחת הדשא כמעט בדה בנו", מספר כנר בחיוך. "אבל התעקשנו, היא חזרה לפעול והכנו את החצר לבואו של גלעד. בכל אותם ימי ציפייה הייתה תחושת מתח אדירה. אני לא הצלחתי לישון כל הלילות עד לחזרתו של גלעד".
עם חזרתו של שליט לביתו הבינו ראשי הפעילים למען שחרורו שזה הזמן לקחת צעד אחד אחורה, כפי שמודה כנר: "כמובן שאנחנו רוצים לפגוש אותו, אבל זה יגיע עם הזמן. ביום רביעי בחג עזבתי את מצפה הילה וחזרתי הביתה. ביום חמישי הגעתי לחגוג את ההקפות עם יואל שליט, זה היה מדהים".
אתה לא מרגיש ריקנות ביום אחרי סיום המאבק?
"לא. הרווחתי משפחה - משפחת שליט, הכרתי חברים מדהימים וקיבלתי בית ספר מדהים לחיים להתמודד עם קשיים. היה לי חור בלב וכשגלעד חזר הוא התמלא. הגעתי לירושלים בשבת שעברה, הסתכלתי על האוהל. ישבתי על הברזלים והסתכלתי על מה שהיה לי בית בשנה וחצי האחרונה. באנו לפרק את האוהל כי המאבק תם. הייתה תחושה מוזרה. למחרת התחלנו לפרק את תכולת האוהל.
"אני רציתי לסגור את המעגל, ומבחינתי זה היה לתרום את הציוד שנשאר באוהל. תרמנו לכל מיני עמותות ותנועות נוער. זה היה ציוד שנתרם לנו, וכך החזרנו סוג של חום ואהבה שאנחנו ומשפחת שליט קיבלנו לאורך כל הדרך הקשה שעשינו. היו תגובות מבדחות של אותם אנשים שכל בוקר מוקדם היו יורדים בתחנה ליד האוהל, אחד מהם ניגש אליי ואמר לי: 'עכשיו יש לי בעיה: תמיד הייתי אומר לנהג המונית לאסוף אותי ליד אוהל שליט, מה אומר לו עכשיו?'".
אף על פי שכנר חזר סופית ביום שלישי שעבר לביתו בקריות, אחרי היעדרות ממושכת, הוא עדיין מסתובב עם שני צמידי המאבק למען החזרת שליט. האחד צהוב, שכנר מכריז כי "כל עוד יש נעדרים כמו מג'די חלבי, נעדרי סולטן יעקוב, גיא חבר ורון ארד, זה לא יורד ממני". השני צמיד כחול לבן למען שליט: "זה צמיד שבורך על ידי רב, ואני החלטתי לא להוריד אותו מידי", הוא מצהיר.
ולשאלת הסיום המתבקשת: מה יאמר לגלעד ביום שהוא יפגוש אותו, הוא עונה בחיוך ענק: "אני קודם אלחץ את ידו, אחבק אותו ואומר לו שהוא הרגע הגדול שחיכיתי לו כל חיי. הוא תמיד יהיה בגדר אח שלי ואני אהיה תמיד בשבילו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם