רחוב יפו נראה לי כמו רכבת לילה לרמאללה
"געוואלד, יהודים בני רחמנים", אתה לוחש לעצמך, אבל אף לולאת אזעקה או כפתור פתיחת דלתות אינו מבצבץ. ואז פתאום, כמו מכוח טלפתיה, הכרכרה הטרנטה נעצרת מול בניין העמודים של רחוב יפו
אחלם תמימי, רכבת קלה או שתיהן? צילום: עיבוד תמונה, שימי נכטיילר
מתוך פיקוח נפש נדיר עליתי על קו 74 בדרך לגבעת שאול, במה שנראה כצירוף של מסע לוויה פרטי ונסיעה מרתקת במכונת הזמן לעיירה יהודית משגשגת. לאורך כל הנסיעה חשבתי, "מוזר, אבל השמים המעוננים והנמוכים הללו נראים כמו מונחים כבדים ומאיימים, אפילו לראשית הסתיו הירושלמי הזה". יש איזו מטרולוגיה עירונית שאף חזאי לא מתעסק בה, אבל היא נוכחת.
רק בגלל הצירוף המשונה של תחושת העננות הנמוכה והפקדת ההארד דיסק המוחי בהר המנוחות ביצעתי את הצעד הנמהר הבא: במקום לרדת רגלית מקריית משה לגבעת רם, נתקפתי ברוח השטות שאמרה "הבה ניסע בפעם ראשונה בחיים ברכבת הקלה", ועוד חופשי-חופשי, בחינם. זו הייתה טעות מרה. לא אחת אנשים מתפתים לעשות מעשים משונים פעם אחת בחיים, והיא נהפכת לפעם אחרונה בהחלט.
תושבים טובים שעמדו על הרציף הדריכו אותי בכללי ההתנהגות הראויה: שלטים מרצדים, שמות תחנות משונות במרחקים בין חיל האוויר להר הרצל, ניתור קל והתמקמות.
נחתי בקרון מלא. הגברים נראו כאנשים קשי יום, בעלי חזות מזרחית ועטויים מעילים מגושמים מהסוג הרב שכבתי. הנשים, לעומת זאת, התהדרו באופנה משונה, מהסוג שפעם כונה פה "קוסטים מחויט". עיקרו של הלוק הוא מין חלוקי מקסי משובצים, מעוטרים בכפתורים ענקיים ובחגורות פלסטיק, שנראו כאילו הגיחו מקטלוג נושן.
ראשיהן כוסו בצעיפים הדוקים ופניהן הנאות היו כשל סגנית השאהיד המשוחררת תמימי, שהסיעה את שוחר הבתולות מפיצריית "סבארו". להבדיל מן הגברים המאובקים, הן נראו כגבירות היוצאות לטיול תענוגות בפריז, כאלה שמסתובבות בחנויות הקיטש והכול בשקל, הסטוק מרחיב את הדמיון, בעל הבית השתגע בסביבות הדווידקה.
בינתיים הקלה התגלגלה לה על סוללות מאיכות בינונית, כבמשחק רכבות חשמליות על שטיח של ילד משועמם, מידרדרת לאטה ככרכרה במרחק בין המרכזית למשולש. הקריין האוטומטי דקלם את התחנות כמנטרות התרגעות והכתוביות ריצדו בערבית. פתאום עולה בי ההתקף הקלסטרופובי ההוא של ההתנערות השנייה, בשל הברנש דמוי השאהיד התורן שעולה על האוטובוס.
לא, זה לא ייתכן. "תרגיע", לוחשת התודעה הנורמטיבית. זאת הקלה החדשה, המשוחררים נמצאים בפיקוח, במעקב ובשליטה. "אנחנו מסוגלים להכיל את המרצחים", כך אמר אותו שבוע אלוף הפיקוד. "בני הבליעל יחזרו להיות נעולים מאחורי ובריח לעוד עשרות מאסרי עולם אין-סופיים, עד בוא משיח צדקנו, אם רק יעיזו לשוב לסורם", הבטיחו השלטונות בנימה אחראית.
מכלאה קלסטרופובית לקרבנות פיגוע עתידי
במרחק התחנות האין-סופי בין המיתרים של המרכזית עד השוק מריצה התודעה התפקודית את מזמורי ההתחזקות הללו, כמו אחד שדרך על קליפה של בננה והוא לוחש לעצמו - לא נורא, טעות לעולם חוזרת, הדברים הפיכים, המשוחררים מוכלים, המצב בשליטה.
הגברת הסימפטית דמוית התמימי אוחזת שקית ניילון ענקית של "קסטרו". בגן הפעמון יש שלטים שמזכירים שכולנו בני אברהם, והעובדה שהגנים סאקר והפעמון נהפכו מזמן להתנחלות נגדית מעידה רק על ראשיתו של דו-קיום מבורך במדינת כל אזרחיה. נכון שכבר מזמן לא ערכת סיבוב קניות דומה בחנויות שבסביבות שער שכם, אבל חיים תחת כתר וסגר עצמי הם חלק ממחירו של כיבוש.
במרחק שבין התחנה בסוף השוק לסמל מזרקת השפע של "מעיין שטוב" ההרגעות מחזיקות מעמד בקושי, ומול הוויטרינה המעוגלת בקונדיטוריה שירשה את "סבארו" מתרחש התקף הרדיפה השאהידית במלוא עוזו. התחבורה הציבורית הקלה נראית
כמכלאה קלסטרופובית לקרבנות פיגוע עתידי.
"געוואלד, יהודים בני רחמנים", אתה לוחש לעצמך, אבל אף לולאת אזעקה או כפתור פתיחת דלתות אינו מבצבץ. "הצילו", אתה ממלמל. ואז פתאום, כמו מכוח טלפתיה או תרגיל טלקינטי, הכרכרה הטרנטה הזאת נעצרת מול בניין העמודים של יפו. אתה מתעשת, מצמיד סלולרי לאוזן, מגניב מבט חטוף לשעון כמאחר לפגישה חשובה ומזנק מן הדלת שנפתחת לרגע.
בבית, ממלמל הגומל, אתה פותח חדשות. לא, אין פיגוע, אבל מתברר שהייתה כוננות כללית בדרגה גבוהה. ליד בנייני האומה הוקם אפילו חפ"ק. יפה, אתה מסמן לעצמך עוד וי במחברת המשבצות של הכמעט פיגוע. למה לכל הרוחות אין בעיר הזאת שירות כמו השירות המטרולוגי, המזהיר מראש: "תושבים יקרים, היום צפוי ביקור שאהידי". אחרי הכול, בהשוואה לטיפת גשם שאולי תרד כאן פעם באלף שנה, החשש מהיתקלות בחמדן בתולות שמימי הרבה יותר מוחשי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם