נחום, תקום: האם נחום מנבר יצליח לפתוח דף חדש?
עד שהורשע בסחר בנשק עם איראן ובבגידה במולדת, התרגל נחום מנבר לחיים בטלנובלה. עכשיו, עם שחרורו, הכל ודאי חוזר אליו: האהבה להפועל ירושלים, העסקים בחו"ל, אחוזת הפאר בצרפת, הסכסוך עם האישה, הבריחה, המעצר וגזר הדין. האם יש לו בכלל סיכוי לפתוח דף חדש?
כשנשאל מה יעשה אם וכאשר ישוחרר, השיב: "הכל פתוח. זה תלוי בעיסוק, בעסקים, תלוי מתי אני משתחרר ואם יהיה לי עוד זמן להקים משפחה חדשה. אני רק מקווה שהחנינה הזאת תבוא מהר. זה מגיע לי. אין לי ספק שארצה להיות קרוב לילד שלי וארצה גם קצת שקט".
אתמול (ב') , לאחר 14 שנים וחצי בכלא ושנה וחצי לפני שסיים לרצות את עונשו, הודיע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לוועדת השחרורים של השב"ס כי המדינה מסכימה לשחרורו המוקדם של המרגל. שעות ספורות לאחר מכן כבר עזב מנבר, שהורשע בשורה של עבירות ביטחוניות, בהן סיוע לאויב ופגיעה בביטחון המדינה, את שערי כלא הדרים כשהוא אדם חופשי.
"אני מאושר, זה יום טוב לכולנו", אמר לצוותי התקשורת הרבים שהמתינו לו ועזב את המקום בדרכו אל הפרק החדש בחייו כאסיר משוחרר.
כבר יותר מ-20 שנה מככב שמו של מנבר בכותרות בישראל. תחילה, כקיבוצניק שעזב את הארץ כשבכיסו רק 600 דולר והצליח לכבוש את עולם העסקים בניגוד לכל הציפיות, ובהמשך כמרגל שבגד במדינתו ומכר מידע לאויב.
כל מה שמצריך סיפור טוב התגלה בחייו של מנבר: התחלה דלה, הצלחה והתעשרות מטאוריים, מכירת נשק, ריגול, משפט מתוקשר, רעייה כועסת, גירושים ארוכים, אהבות ואכזבות. דבר אחד לא השתנה בכל השנים האלה: אהבתו לכדורסל ולהפועל ירושלים, בפרט.
האהבה לכדורסל ליוותה את מנבר (63), בן למשפחה אידיאליסטית, ממייסדי גבעת חיים, עוד מנעוריו, אז שיחק כרכז בהפועל גבעת חיים ואפילו בנבחרת העתודה של ישראל. "הוא היה שחקן נחמד, מהיר, אבל אני לא חושב שהיה יוצא ממנו שחקן רציני", סיפר עליו פעם רלף קליין ז"ל, שהיה מאמנו בנבחרת. "ההצלחה בעסקים יותר מתאימה לאופי שלו. הוא מסוג הטיפוסים שנקלטים מהר בין אנשים. טיפוס של מנהיג".
עם גיוסו לצבא, ויתר מנבר על
הפעם זה הצליח. עסקיו של מנבר שגשגו, והוא התעשר ועבר לגור באחוזה עצומת מימדים בריביירה הצרפתית. "אותי הכסף לא מסנוור", סיפר באותה תקופה בראיון ל"מעריב", " עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני לבוש בלקוסט ובג'ינס, ולארוחת הבוקר אני אוכל את אותה ביצה ועגבניה. אין לי תוכניות גדולות. אני מסתפק במה שיש לי".
באותו ראיון הוא גם ניסה להסביר את הצלחתו הכלכלית. "זה לא בא בקלות", אמר , "מדובר בהרבה עבודה קשה. אני מהיר החלטה, לא מפחד לקחת סיכונים, אבל בהחלט לא מהמר. לפני כל עסק שאני נכנס אליו, אני בודק".
לפני הסתבכותו, שב מנבר לכדורסל, הפעם כפטרון של קבוצות כדורסל בליגה הלאומית. בתחילה של הפועל ת"א ולאחר מכן כאחד מבעליה של הפועל חולון, בה השקיע תקציב מנקר עיניים. למרות ההשקעה הכלכלית הקבוצה נוצחה בגמר גביע המדינה, ובהמשך עבר מנבר להפועל ירושלים, אותה רכש ב-825 אלף דולר.
באותה תקופה הוא גם הכיר את אשתו לעתיד, פרנסין פנטיו. השניים הכירו פחות משנה לאחר מות בעלה הראשון, סוחר הנשק הרמן שמידט, ולאחר שנישאו אימץ מנבר את בתה של פנטיו מנישואיה הקודמים, אינדיאנה, היום בת 25. בהמשך , נולד לזוג ילד משותף, היום בן 17.
האהבה הגדולה בין השניים, האחוזה היפה והקן המשפחתי התפוררו לחלוטין עם הרשעתו של מנבר, והומרו בתביעות משפטיות, בספר אוטוביוגרפי, בנקמנות ובתככים - ממש כמו בכל טלנובלה טובה. "כשהייתי בצרות אנשים ידעו טוב מאוד איך להתרחק ממני", סיפר באחד הראיונות, "רק ככה אתה יודע מי יהיה איתך כשתזקק לו ומי יברח. למדתי שחברות זה לא עניין של לתרום הרבה כסף. זה עניין של עזרה בשעות מצוקה".
מנבר, שהודה לא פעם שהוא אינו אוהב ליצור קשרים ומעדיף להתבודד, ניבא, כך נראה, מבעוד מועד את שעתיד להתרחש עליו עם הסתבכותו, אבל בתחילת שנות התשעים הוא עדיין היה על הסוס. עסקיו בישראל כללו כמה חברות, בהן חברה למזרקים וחברה להשקעות, אולם עיקר עסקיו היו בחו"ל, שם החזיק בשתי חברות היי טק ובחברת נדל"ן, היה שותף בחברות תעשייה והחזיק בחברה לסחר בינלאומי. מאוחר יותר, בשנים שלפני המעצר, עבר לעסקי נשק.
"מנבר של שנות התשעים מופיע בחלומם של כל אלה שחושבים על כסף גדול ובית מדהים על צוק בחוף הים", תיארו אותו העיתונים בשנת 1994. "היום הוא כבר לא אוהב חשיפה. הוא מסתגר בארמונו הפרטי בריביירה הצרפתית, אלמוני גם לשכניו העשירים". שלוש שנים לאחר מכן נעצר, והגלגל התהפך. שנתיים לפני המעצר ההוא דווח כי מנבר מכר נשק כימי לאיראן.
הוא עצמו הכחיש את הדיווח וטען שכבר תקופה ארוכה הוא לא עובד עם איראן וכי בזמן שעשה כן, זה היה בהתאם לחוק. במקביל, הטילה ארה"ב סנקציות על חברות שבבעלותו ואסרה עליו לייצא לגבולותיה. באפריל 1997 נעלמו עקבותיו. "לאן מנבר נעלם?", שאלו כותרות העיתונים פירטו את נכסיו ואת עסקיו שנקלעו לקשיים, וניסו לגלות מה עלה בגורלו. "לא הופתענו כשקראנו שהוא נעלם", הודו אז חלק מחבריו. "תמיד ידענו שהעסקים שלו לא בדיוק כשרים, והדיווחים בעיתונים חיזקו זאת. שום דבר כבר לא מפתיע אותנו בקשר לנחום מנבר".
התשובה לכך לא איחרה לבוא. שלושה שבועות אחרי שנעלם, הותר לפרסום כי מנבר עצור בישראל על ידי השב"כ והיחידה הארצית לחקירות בינלאומיות של המשטרה בחשד לפגיעה חמורה בביטחון המדינה. "העבירות שבהן הוא חשוד חמורות ביותר", אמר השופט דן ארבל, שהתיר אז לפרסם את הפרשה. "אם הן יוכחו כנכונות, הוא צפוי לעונש חמור ביותר של הרבה שנות מאסר".
משפטו של מנבר נוהל בדלתיים סגורות. להגנתו הוא טען כי איראן אינה מדינת אויב וכי מרבית העסקאות כלל לא יצאו אל הפועל. לדבריו, הובטח לו על ידי מפעילו בשב"כ כי בתמורה למידע שיעביר יוכל להמשיך בעסקיו, ובכלל, לטענתו הוא נתפס כנקמה על מותם של שני אנשי מוסד שהתרסקו בתאונת אופנוע במהלך מעקב אחריו באירופה. אם לא די ברגישותה של הפרשיה, גם המשפט עלה על מהמורות במה שכונה "פרשת סטרשנוב".
עורך הדין של מנבר, אמנון זכרוני, דרש שהשופט אמנון סטרשנוב, אב בית הדין במשפט, יפסול את עצמו מדיון בתיק. זכרוני טען כי בין סטרשנוב לבין עורכת הדין פנינת ינאי (שעבדה לצד זכרוני בצוות ההגנה של מנבר) היו יחסי קרבה. הפרשיה אף הגיעה לבג"ץ, שקבע כי סטרשנוב יסיים את תפקידו בתיק כמתוכנן. בנוסף לכך, הועלו תהיות בנוגע לכך שמנבר הוקרב על ידי מדינת ישראל כדי לרצות את האמריקנים, שכעסו על כך שישראל קיימה מסחר עם איראן.
השופטים, מצדם, לא השתכנעו והרשיעו את מנבר בסיוע לאויב, בכוונה לפגוע במדינה וסעיפים חמורים נוספים שמשמעותם בגידה במדינת ישראל. גזר הדין: 16 שנות מאסר. "מנבר", כתבו השופטים, "הקריב את ביטחון המדינה על מזבח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת שלו. התרשמנו לשלילה גמורה ומוחלטת מעדותו ומאישיותו של הנאשם. עדותו הייתה רצופת סתירות, חמקמקה ונפתלת. הנאשם הותיר רושם של כזבן, מניפולאטור ורודף בצע".
מנבר ערער על עונשו לבית המשפט העליון ונדחה. במהלך השנים, הוא גם הוכרז כפושט רגל. בדו"ח שהוגש לבית המשפט נאמר, כי נגד מנבר הוגשו ארבע תביעות חוב בסך 24.2 מיליון שקל. בין לבין המשיך מנבר בניסיונותיו לקבל חנינה מנשיא המדינה.
"חור שחור, חור שחור בחיים, הרבה מחשבות על למה הגעתי למצב הזה", סיפר לפני שבע שנים ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 1. " זו הרגשה קשה מאוד לקום בבוקר, כל בוקר, עם תחושה של קורבן. אני מקבל מובין את החלטת בית המשפט, אבל התחושה הזאת תלווה אותי עד סוף ימי חיי".
כשנשאל מה למד מהפרשה, השיב: "לעולם לא תראה אותי יותר נוגע במשהו שיורה או בציוד שקשור לכך. אני רוצה להזהיר את האנשים הצעירים, שאולי ירצו לעסוק בעתיד בסחר בציוד צבאי. אל תעשו זאת. זה לא מתאים לאזרח הפשוט, לאדם הפרטי. אלה דברים שקשורים בממשלות, במדינות, עם פוליטיקה, עם מדיניות. זה רק מביא צרות.
"אני חושב שטעיתי בגדול בכך שחלק מעיסוקי היה גם בתחום הצבאי. אני מצטער שנכנסתי לזה. לא אכנס לשם יותר". את החיים בין הסורגים בילה בעבודה במכבסה, בייעוץ לאסירים אחרים ואף בהוראת כלכלה לחבריו לכלא. בראיונות, סיפר שהוא אהוד בין כותלי הכלא ושהוא מרבה לעזור לאחרים.
חייו מחוץ לכלא, לעומת זאת, היו קצת פחות שלווים. רעייתו פנטיו, שתמכה בו באופן מוחלט בתחילת הדרך, החליטה לנתק עמו את הקשר משום שלטענתה הוא הוליך אותה שולל. כמעט עשור לאחר שמנבר הורשע, היא הגיעה לישראל כדי להתגרש ממנו סופית, אחרי שניסתה לעשות זאת דרך תביעות משפטיות בצרפת ובאיטליה ונדחתה משום שמנבר לא שלח נציגים מטעמו.
"השנה שבה החלטתי שאני לא רוצה יותר קשר עם האיש הזה הייתה מיוחדת מאוד מבחינתי", סיפרה למעריב בשנת 2007, "הייתי אישה שמלאו לה 50, עשיתי חשבון נפש והגעתי למסקנה שהגיע הזמן לפתוח פרק חדש בחיים. באותה שנה הבנתי את התמונה כפי שהייתה באמת: נחום עבד בחרא וניקה את הרגליים שלו על הגוף שלי. החלטתי לשים זה סוף".
בראיונות שנתנה בעבר, סיפרה פנטיו כי קו פרשת המים היה בשנת 2000, אז החליטה שנמאס לה. שיחה נוספת עם בעלה הסתיימה, לטענתה, בעוד מפח נפש, והיא גמלה החלטה בלבה שזו תהיה השיחה האחרונה שהשניים ינהלו אי פעם. יום לאחר מכן היא החליפה את מספרי הטלפון שלה, וכעבור שבועות ספורים חזרה לשם משפחתה המקורי, פנטיו. מלבד רצונה העז לסיים את היחסים עם מנבר, פנטיו העלתה טענות על כך שבעלה גנב ממנה קרוב ל-20 מיליון דולר. היא סיפרה לכל מי שביקש על החיים לצד סוחר הנשק, תיארה את כישוריו העלובים כמאהב והתלוננה על התעללות רגשית מצדו.
ב-2003 אף כתבה לנשיא דאז, משה קצב, שאסור לו לחון את מנבר לעולם. "לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף, ובשנים האחרונות אני רק מחכה ששלי ייגמר", אמרה ב-2007, "עכשיו אני יכולה לשים את כל זה מאחוריי. חיים שקטים זה כל מה שרציתי, ועכשיו אני הולכת לקבל אותם. זה יותר ממה שאפשר לומר על חייו של נחום".
מנבר טען לכל אורך הדרך שפנטיו מונעת מנקמנות אישית, שהיא נפגעה ממערכת היחסים שניהל עם עורכת דין ושהיא זו שחייבת לו כסף. על כל פנים, ב-2005 פרסמה פנטיו אוטוביוגרפיה על הקשר ביניהם. הספר פורסם בארץ וירד מהמדפים במהרה מחשש לתביעות. גם הבת שאימץ, אינדיאנה, ניתקה עמו קשר, חזרה לשם משפחתה המקורי והתייצבה לצד אמה.
"הוא מעולם לא דאג לבדוק איפה אני ולא ניסה ליצור איתי קשר", סיפרה למעריב, "לכן, כשהגעתי לגיל 18 החלטתי להסיר מעליי את השם מנבר. לא רציתי להיות מקושרת לשם הזה".
מנבר, מצדו, ינסה עכשיו, עם שחרורו מהכלא, להסתגל מחדש לחיים שבחוץ. סביר להניח שחיבתו לעולם הכדורסל - ולהפועל ירושלים בפרט - לא דעכה עם הזמן. ביוני ,2004 בראיון ל"ידיעות אחרונות" ול"יומן" בערוץ 1, הוא נזכר בערב אחד בכלא, בו צפה במשחק של הקבוצה בטלוויזיה. "כל האסירים באגף צעקו יחד איתי", סיפר , "הפכתי אותם לאוהדי הפועל. אני בטוח שביום שאגיע למשחק במלחה 3,000 איש יעמדו על הרגליים ויצעקו 'נחום מנבר'".
עכשיו הוא בהחלט עשוי, לכל הפחות, להגשים את הפנטזיה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם