ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

חייה הסוערים של כוהנת המוסיקה הקלאסית

שישה חודשים אחרי שהלכה לעולמה ממחלה קשה, פרופ' אוסקר פייגין פותח לראשונה צוהר לחייה העשירים והמופלאים של בת זוגו האהובה שרה - הגברת הראשונה של המוסיקה הקלאסית בחולון, מלחינה בינלאומית, שגידלה מאות תלמידים ובהם הרקדן המפורסם מיכאיל ברישניקוב

אני פוגשת את אוסקר, בעלה של שרה פייגין ז"ל, בביתם במרומי בניין רב קומות בשכונת תל גיבורים בחולון. קירות הבית עטורים ציורים והמדפים שופעים פסלים, יצירותיו של אוסקר, פרופסור בתחום הכימיה הפולימרית. במרכז הסלון עומד פסנתר כנף שידע קונצרטים לרוב. מאז הלכה לעולמה שרה לפני חצי שנה הוא סגור ומכוסה במפה. מהחלון נשקף נוף מפעים של תל אביב הסמוכה והים התכול.

"את הפסלים והציורים אני עשיתי", מספר אוסקר בגאווה. הוא מראה לי ציור של שרה הצעירה, מעשה ידיו: "פה היא בת 23 בערך. ציירתי אותה בשנת 2003, כך בדיוק היא נראתה בצעירותה".

ממתי הפרופסור מפסל?
הוא צוחק. "התחלתי לפסל בגיל צעיר, 72. תראי, פה יש פסלים של בטהובן, אפרים שמיר וגם של שרה. על זה היא כעסה עליי".

מדוע?
"מאחר שאין לנו תנור לשריפת החומר בבית, אני לוקח את הפסלים לשריפה בסטודיו לפיסול. בסטודיו הפסל של שרה נשבר ואני הדבקתי אותו, ואז היא אמרה לי 'אה, את עצמך עשית כמו שצריך אבל אני שבורה!'. מה אני יכול לעשות? הבטחתי לה שאעשה חדש אבל לא עשיתי, והיא כבר נפטרה".

בחודש מאי האחרון איבדה חולון את הגברת הראשונה של המוסיקה הקלאסית בעיר, אחת המורות והמלחינות המוכשרות בתחום בישראל, שרה פייגין, שהלכה לעולמה לאחר שחלתה בסרטן כיס המרה. בחול המועד סוכות עלתה בתיאטרון חולון במסגרת פסטיבל "צלילי ילדות" האופרה לילדים "הבית של החתולה" - יצירתה של שרה פייגין ז"ל המבוססת על סיפור ילדים רוסי.

היא נולדה בלטביה לפני 83 שנה. את אוסקר, לימים בעלה, פגשה באקראי (כתחילתם של כל סיפורי האהבה הגדולים) שנה לפני קום מדינת ישראל. "אח שלי קנה משקפיים כחולים במקום משקפי שמש", מספר אוסקר, "הוא רצה להחליף מסגרת ועדשות, ושלח אותי לבחורה שלא רציתי לנסוע אליה כי היא הייתה בבית הבראה רחוק מריגה. נסעתי לבחורה אחרת כדי לתת לה את המשקפיים, והגעתי לאולם עם פסנתר כנף ענק.

"יושבת שם בחורה עם חלוק ירוק ופרחים ממשי עם תסרוקת מיוחדת, ואני אפילו זוכר את השעון שלה, מן קובייה מיוחדת מזהב, והיא מנגנת שופן. נכנסתי, נדבקתי ומאז היינו 64 שנים ביחד. היא הייתה אז בת 20 ואני הייתי בן 22. גמרתי צבא, הייתי קצין צעיר אחרי מלחמה, והיא הייתה הבחורה הראשונה שלי אפשר להגיד".

לאחר שנתיים של חברות נישאו השניים,

ואוסקר מסב את תשומת לבי למשחקי המילים בשמות המשפחה שלהם: "שמה של אמה של שרה לפני הנישואין היה פייגין ושמו של אביה היה קוגל. אז התחתנתי עם שרה קוגל שהפכה לשרה פייגין, כי זה שם המשפחה שלי. חוץ מזה, לשרה היה אח בגילי בשם אוסקר. זה מעניין – אמא של שרה הפכה מפייגין לקוגל ושרה הפכה מקוגל לפייגין".

אוסקר מספר כי לאחר נישואיהם חיו בריגה, שם למד גיאולוגיה ואחר כך התמחה בכימיה פולימרית בעוד שרה למדה באקדמיה למוסיקה וסיימה תואר שני בשנת 1959.

במהלך לימודיהם הביאו בני הזוג לעולם את בתם הבכורה, אילנה. "היה קשה מאוד לגדל ילדה וגם ללמוד ולעבוד", נזכר אוסקר, "לא הייתה לנו דירה משלנו, גרנו בריגה עם ההורים ואחר כך לבד, ומאחר שהיה קשה מדי חזרנו לגור עם ההורים. אחרי אילנה נולדה כרמלה".

כיום בנותיהם של הזוג פייגין נשואות ואמהות לילדים. אילנה מתגוררת בירושלים עם משפחתה ואילו כרמלה היא פרופסור לבלשנות ומתגוררת עם משפחתה בארצות הברית.

כבר ב-1948 והיא בת 20 בלבד, הלחינה שרה יצירות מוסיקליות, לרבות שלושה בלטים, מוסיקה לתיאטרון ולאופרה ויצירות למקהלה ולהרכבים קאמריים שונים. כן חיברה שירים וריקודים, שעל אחד מהם זכתה בפרס ראשון בבולגריה. בשניים משלושת הבלטים שהלחינה שרה הופיעו הרקדנים בעלי השם הבינלאומי – מיכאיל ניקולוביץ' ברישניקוב ואלכסנדר גודונוב.

הם גם למדו אצלה נגינה?
"כן, בברית המועצות כל רקדן שלומד בבית ספר כוריאוגרפי חייב לדעת פסנתר כי זה עוזר להם. ברישניקוב היה התלמיד המצטיין, הוא נסע ללנינגרד ללמוד באקדמיה ואז עבר לארצות הברית".
ברישניקוב ושרה התראו לפני חמש שנים בישראל בפגישה מרגשת בה נכחו בנותיו ואחת מנכדותיהם של שרה ואוסקר.

"אוסקר מספר כי ברישניקוב הילד היה קשוב מאוד לשרה, שלימדה אותו בבית הספר לכוריאוגרפיה בריגה והיוותה עבורו דמות אם לאחר שאיבד את אמו והוא בן תשע בלבד: "הוא כל הזמן סיפר לשרה על הבעיות שלו. כשנפגשנו בארצות הברית הוא אמר לה: 'שרה, כשאני בא הביתה אני עייף מאוד, ובמקום ללכת לאכול אני פותח את פסנתר הכנף ומתחיל לנגן. את פתחת בשבילנו את עולם המוסיקה".

אוסקר מחזיק באינספור תמונות של עשרות תלמידים של שרה, מריגה ומהארץ. "שרה תמיד אירחה את כולם, היו פה המון קונצרטים בסלון", הוא מספר, "היו לנו 52 כסאות מתקפלים לקונצרטים. עכשיו מסרתי את כולם. היא תמיד הזמינה לארוחות את התלמידים שלה והלהקה מריגה. אני לא רוצה לספר להם שהיא נפטרה. ברישניקוב מגיע בקרוב לארץ ואני לא רוצה בכלל לפגוש אותו כדי שלא יידע, אני מעדיף שבזיכרון שלהם שרה תישאר כמו שהייתה, תמיד עליזה ותמיד עם מוסיקה".

ב-1959 הלחינה שרה את האופרה הראשונה שלה - "הבית של החתולה", המבוססת על סיפור העם "קושקין דום" של סמואיל מרשק, סופר ומשורר רוסי מוכר ואהוב. בעקבות העבודה על האופרה נרקם בין שרה למרשק קשר מיוחד.

"היא נסעה אליו למוסקבה חמש פעמים להראות לו חלקים של האופרה", מספר אוסקר, "היה לו הומור מיוחד. באחת הפעמים הוא היה חולה והתאשפז בבית חולים ששכבו בו כל מיני מפורסמים כמו ג'וזף סטלין וויאצ'סלב מולוטוב, שהיה שר החוץ של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.

"היה מאוד קשה להיכנס לבית החולים הזה אבל מרשק ארגן לה אישור כניסה. ברגע שהיא נכנסה לחדרו השקית שלה נפלה והכל התפזר על הרצפה. הוא התכופף כדי לעזור לה והיא ביקשה ממנו שלא יתאמץ, אז הוא אמר: 'שרה, למה את מדגישה שאני זקן?'. היחסים בין שלושתנו היו טובים מאוד. אני הייתי אמון על חלוקת התפקידים באופרה, שרה על ההלחנה ומרשק כמובן כתב את הסיפור".

האופרה הציגה גם בריגה?
"היינו אמורים להעלות את האופרה, אבל מכיוון ששרה הייתה יהודיה, לא נתנו לה. דרשו קודם כל שהאופרה תתורגם מרוסית ללטבית, וגם אחרי התרגום לא אישרו לנו להעלות אותה. בינתיים מרשק נפטר, וכך זה נשאר. פה בארץ תרגמו את האופרה לעברית והיא הוצגה בסוכות בחולון".

בבסיס הסיפר שכתב מרשק, אגב, נמצאת חתולה מיוחסת, המאוהבת בעצמה ובמה שיש לחיים להציע. עם התעשרותה היא מזניחה את חבריה ומפנה להם עורף. כשביתה עולה בלהבות והיא נותרת ללא קורת גג, היא פונה אליהם לעזרה.

שרה, מעיד אוסקר, בניגוד לגיבורת האופרה אותה הלחינה, הייתה ההיפך הגמור מכך. במהלך חייה הופיעה מאות פעמים בהתנדבות בפני חיילים ואף קיבלה מלב"י סיכת זהב. אוסקר זוכר את הלילות בהם אשתו נהגה להופיע בבסיסים כלילות של שינה טרופה ודאגה מתמשכת: "במלחמת יום כיפור שרה עשתה 500 קונצרטים לחיילים בהתנדבות. היא נסעה לחזית ונתנו לה מוביל טנקים. היא שמה שם פסנתר חשמלי וניגנה.

"בלילה הייתי מסתכל בשעון ורואה שכבר אחת, שתיים או שלוש בלילה, והיא איננה. בגלל המלחמה היה אסור לפתוח בבית אורות, ופתאום אני שומע רעשים בבית. שרה חזרה. 'איפה היית?' שאלתי. 'בשארם א~שייח' היא הייתה אומרת. אחר כך היא עשתה המון קונצרטים ללב"י. אין בארץ קיבוץ ששרה לא ניגנה בו. איפה שיש מקום היא ניגנה".

החיבור של שרה לישראל והרצון להשריש את תורת הוראת המוסיקה הקלאסית בארץ, תמיד היו בדמה. ב-1972 עלו הזוג פייגין לישראל והקימו את ביתם בקריית אונו. שרה עבדה בקונסרבטוריון בקראון ואוסקר היה סגן מנהל בית חרושת למגבות - "רוזן". באחד משיעורי הנגינה שהעבירה שרה נכח המפקח הארצי דאז, ובתום השיעור ביקש לשוחח עמה. "היא חשבה שהוא הולך לומר שהשפה שלה לא מספיק טובה והיא לא יכולה לעבוד או ללמד", מספר אוסקר.

"אבל הוא אמר לה שהמקום הזה לא בשבילה והיא צריכה לנסוע לחולון ולפתוח שם קונסרבטוריון בפיקוח משרד החינוך". מאחר שהתעקש, הגיעה שרה לראש עיריית חולון דאז, פנחס אילון, אך הלה דחה את הצעתה לפתוח קונסרבטוריון מאחר שכבר פעלו בעיר שני קונסרבטוריונים למוסיקה.

"למחרת סגן המפקח הארצי הלך בעצמו לראש עיריית חולון ואמר לו שאם הוא לא יפתח בעיר קונסרבטוריון ברמה של שרה פייגין, הוא לא יקבל פרוטה ממשרד החינוך. את הקונסרבטוריון פתחו בערב מלחמת יום כיפור", אומר אוסקר.

שרה לא בחלה באמצעים וניסתה בכל דרך להשיג את הכלים הדרושים לה ללימוד נגינה. אוסקר: "היא נסעה לתל אביב לקנות פסנתרים, הצביעה בחנות על שני פסנתרים שרצתה, ביקשה שישלחו לה אותם לחולון ואז אמרה למוכר – 'אין לי כסף, אבל אני כבר מנהלת קונסרבטוריון'. הוא לא ידע איך להגיב על זה. אחרי יומיים היא ראתה את שני הפסנתרים עומדים בקונסרבטוריון.

"העירייה דאגה לשלם לחנות, עד כדי כך האמינו בה. את כל הזכויות שהיו לנו כעולים חדשים היא נתנה לקונסרבטוריון – היא קנתה את כל כלי הנגינה עם תעודת העולה שלי ושלה, זה פוטר ממס.  ברגע שרצינו לקנות אורגן לבת שלנו לא היו לנו כבר זכויות. כזו היא הייתה".

שרה פיתחה שיטת לימוד בקבוצות במהלכה ניגנו ילדים יצירות רבות פרי עטה לארבע ידיים ואף שש ידיים – מדובר בשניים או שלושה ילדים המנגנים בפסנתר אחד. יצירותיה התפרסמו בעולם ומהוות חוד חנית ביצירה הקלאסית הישראלית. בין תלמידיה המפורסמים חירות ישראלי, שזכתה בפרס שני בתחרות היוקרתית לפסנתר על שם ארתור רובינשטיין המתקיימת בישראל אחת לשלוש שנים, שרון פרבר שעושה מוסיקה לסרטים בהוליווד ועוד רבים וטובים.

"שרה הייתה מנהלת הקונסרבטוריון שהקימה ועל פי חוק הייתה צריכה ללמד שישה תלמידים. בפועל היו לה 21 תלמידים והתור היה ארוך", מספר אוסקר, "ההורים של דני אטינגר חיכו שנה על מנת לרשום את בנם ללימודים אצל שרה. כשהוא הגיע לפה הוא אמר שהוא רוצה לנגן באורגן. שרה אמרה לו 'רוצה אורגן? הדלת פתוחה, אתה יכול ללכת'. הוא השתולל והתווכח עם אביו ובסוף התרצה והפך לתלמיד של שרה לעשר השנים הבאות". כיום דן אטינגר מלחין מוסיקה, מנצח בברלין ומכהן כמנצח הראשי של תזמורת ראשון לציון.

במסגרת תרומתה לקהילה ערכה פייגין קונצרטים רבים שאת הכנסותיהם העבירה לאגודה לילדים חולי סרטן. בשנת 1998 אף קיבלה את פרס יקירת חולון על פועלה בתחום המוסיקה הקלאסית בעיר ותרומתה לקהילה. 

אוסקר מוביל אותי אל חדר העבודה של שרה בביתם, חדר קטן הכולל פסנתר עומד וקירותיו שופעים בארונות המכילים את כל היצירות ששרה הלחינה אי פעם וגם כמה ספרי מוסיקה שכתב אוסקר. הוא מעיד כי עדיין קשה לו לשמוע את המוסיקה שאשתו כה אהבה, וכי בינתיים הפסנתרים בבית עומדים סגורים: "אהבתי אותה יותר מדי. בשלושה החודשים האחרונים לחייה היא מאוד סבלה.

"כשהיא אושפזה בוולפסון ביקרתי אותה שבע פעמים ביום. אחר כך העבירו אותה ליפו, ושם היא נפטרה. כולם אומרים לי שלפחות היא לא סובלת יותר. נכון, היא לא סובלת, אבל היא גם לא פה יותר".

אוסקר נובר בחדר העבודה שלו, שולף דיסק שהקליט עם שרה ומשמיע לי יצירת טנגו שהם הלחינו: "באחד הקונצרטים בריגה הזמנתי אותה לרקוד על הבמה. היית צריכה לראות איך האולם געש". לאחר שנרצח יצחק רבין, כתבה פייגין טריו שהושמע בקול המוסיקה.

היצירה לזכרו הושמעה פעמים רבות, ולאה רבין ז"ל כיבדה את פייגין במכתב מרגש המודה לה על כתיבת היצירה. אוסקר מראה לי בחדר העבודה של שרה ציור מאת יוסף קוזקובסקי, המתאר את באבי יאר – גיא הנמצא צפונית מערבית לקייב שבאוקראינה, בו נרצחו כ-100,000 איש על ידי הנאצים, מחציתם יהודים, בסוף ספטמבר 1941. שרה ביססה על הציור שצייר ידידה יצירה תחת השם "באבי יאר". 

בציור אחר של קוזקובסקי מופיעים כל המכרים של בני הזוג פייגין מריגה, כולל שרה עצמה, ליד בית הכנסת הגדול אליו הלכו. אוסקר אומר כי הציונות והזיקה ליהדות היו חלק אינטגרלי מחייה. "כמה פעמים רצו לעצור אותי כי אמרו שאצלנו בבית היה מועדון של ציונים. באו אלי לעבודה שני אנשים ולקחו אותי לחקירה בק.ג.ב. ושאלו מה קורה אצלי בבית. השמיעו לי את כל מה שאמרנו, קלטות של שעות על גבי שעות".

הייתה אצלכם בבית פעילות מחשידה?
"לא, עשינו מוסיקה. כשעלינו ארצה היא החביאה יצירות רבות בתוך הפסנתר שלה. כשפתחנו את הפסנתר ראינו שהיצירות נעלמו".

אז יש יצירות של שרה שלא שמעו מעולם בישראל.
"נכון, אבל אנשים בריגה עדיין זוכרים טוב מאוד מי זו שרה פייגין".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...