ללא מילים: חנוך רוזן בין מופע חדש לפסטיגל
חנוך רוזן, הלוא הוא מרסל מרסו הישראלי, חוזר במופע פנטומימה חדש, שיוצג השבוע בירושלים. לא מדובר במופע אולד סקול שהמציג עומד בו לבד מול הקהל, אלא בספקטקל עתיר טכנולוגיות. ולא, הוא לא מתנצל על העובדה שבעשור האחרון הוא הבמאי של הפסטיגל
הגעת המופע שלו "מדבר בעד עצמו" לירושלים זימנה את האפשרות לשוחח איתו - על המתח התמידי של האמן בין הרצון להשמיע את האמת שלו ובין הנכונות של הקהל לשמוע, ועל היכולת לעשות את כל זה באמנות שאין בה מילים.
חנוך רוזן
צילום: ראובן קסטרו
רוזן כבר חצה את גיל 50, וכיום יש בו משהו מפויס ובטוח בעצמו. הוא שלם עם תפקידו כבמאי מצליח של מופעי בידור להמונים, והרקורד המוכח שלו כפנטומימאי סיפק לו משענת להתרווח עליה ולהביט אחורה, בלי זעם. גם הגיל לא ניכר עליו. הרעב לעשייה והסקרנות הם כנראה מעיין הנעורים שלו. עשר שנים לא יצאה תכנית חדשה שלו כפנטומימאי, ואז משהו בפנים החל לבעבע.
"הרגשתי שאני חייב לעצמי את המופע הזה". הוא מספר, "בערה בתוכי התחושה שזו הפנימיות הכי אמיתית שלי. כך אני מבטא את עצמי הכי טוב, ורציתי לחזור
להתבטא". לכן, במקביל לעיסוקו כמפריח רקדנים בתלבושות ססגוניות, הוא החל להסתגר בזמנו הפנוי בחדר העבודה ולעבוד על תכנית חדשה.
כשרוזן מדבר על מופע הפנטומימה החדש שלו הוא נלהב מאוד. הוא השקיע הרבה מאוד במופע יוצא הדופן, כלכלית וגם רגשית. הוא קודם כל פנטומימאי - לא רק בעיני הציבור, המזהה אותו כפנטו הצעיר עם הפוני שעושה מדרגות וקיר מזכוכית, אלא גם בהגדרתו העצמית. "הביטוי הכי עמוק שלי כאמן הוא הפנטומימה. בימוי זו רק מיומנות. אמנם לא קלה ותובענית, אבל רק מיומנות", הוא מסביר.
אמנות אנלוגית בעולם דיגיטלי
בניגוד להפקות הבומבסטיות שהוא מביים, את המופע החדש הוא החל לבנות מתוך עמדת השחקן הבודד על הבמה. רק בשלב מתקדם פיתח את הספקטקל האדיר שהמופע נשען עליו בסופו של דבר. "נכנסתי לתוך הסטודיו ועבדתי", הוא מספר על תהליך העבודה. "זה הכי ראשוני שיש, להתחיל בקטן, לעבוד בחדר בבית שלי. אני כותב, מנסה דברים וכשהם מתחילים להתגבש אני מצלם בווידאו ומראה לאנשים שאני אוהב כדי לשמוע את דעתם. רק אחר כך אני מתחיל להלביש את הרקע הוויזואלי והמוזיקה.
חנוך רוזן צילום: ראובן קסטרו
"בניית המופע הייתה תהליך של שנה וחצי. העובדה שממסר או מבט קטן שלי על העולם נוצר קטע, זה עדיין קסם בעיניי. פנטומימה זה דבר אינטימי ומצומצם. אדם אחד על הבמה מעביר בגופו ופניו עולם שלם. הצמצום הוא הכוח של הפנטומימה. אין טקסט ופרטנרים, אין תפאורה ותלבושות, ולמרות זאת אפשר לספר סיפור או רעיון בצורה חזקה מאוד".
אתה מדבר על מינימליזם ועל הגוף ככלי מרכזי. אבל המופע החדש שלך כל כך ראוותני, האם נכון בכלל להגדיר אותו כמופע פנטומימה?
"בעולם התקשורתי וגדוש הדימויים שלנו נשאלת השאלה, האם להישאר בקלאסיקה ובצמצום שלה בלי 'ללכלך' אותה, או להביא לבמה את כל האפשרויות של העולם המודרני והדברים הנפלאים שאפשר לבצע באמצעותו. אצלי זה קרה באופן הדרגתי. לא הפכתי בשנייה מפנטומימאי שעומד על במה ריקה למישהו שרץ בתוך מסכי תלת-מימד כמו במופע החדש; עשיתי עד היום שבע תכניות, ובכל תכנית הוספתי עוד רובד - מאפקטים, מוזיקה וקטעי וידאו ועד לעולם התלת-מימדי שניתן ליצור היום באמצעות הטכנולוגיות החדשות.
"אני חושב שהייתי חלוץ בהרבה אספקטים של שילוב מדיה בפנטומימה. היה לי קטע של שחקן כדורגל מול שוער שהוקרן על המסך, עשיתי תכנית שלמה כזו, ובזה לדעתי הייתי הראשון. אבל כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר.
"מצד אחד, אני חושב שלהיות נוקשה ולהגיד 'אסור להכניס מוזיקה, אפקטים ומסכים' זה לחטוא למציאות, כי זה מרחיק את הפנטומימה מהדור הצעיר ומהעולם של היום. מצד אחר, אני לא חושב שהפנטומימה צריכה להיות כל הזמן עמוסת קישוטים. אפשר לתת גם קטע אינטימי, שהוא פשוט לכאורה, אבל אחרי התרחשות בימתית גדולה הוא יהיה עוד יותר חזק. לא רק בפנטומימה, זה נכון לכל אמנויות הבמה".
יש סצנה של פנטומימה בארץ? אתה יכול לסמן ממשיכים שלך?
"אף פעם לא היו רבים. לא רק בישראל, בכל העולם זה מקצוע נדיר. יש פנטומימאים, אבל הם לרוב עושים עוד דברים: ליצנות, מופעי רחוב, קרקס. יש את הגוורדיה הוותיקה, שהם בעיקר שחקנים: עזרא דגן, ישראל גוריון, שייקה אופיר - שהיה גם קומיקאי ובמאי, הרקדן ג'וקי ארקין ויורם בוקר, שעבד בלהקות פנטומימה ועבר להוראה. אבל קשה לזהות דור חדש.
"להיות פנטומימאי דורש טכניקות מיוחדות ויכולות של הבעה פיזית וקצב. צריך להיות קצת פנאט, להשקיע המון ולא להתפתות לכיוונים אחרים כמו משחק, שירה או ריקוד. בגלל שזה קשה, אין הרבה שעוסקים בזה. היום נוצר גיוון, וקשה לזהות מתי משהו הוא פנטומימה ומתי הוא סלפסטיק, מופע ליצנות או סתם תיאטרון פיזי".
ההגדרות האלה משנות לך בכלל, או שמבחינתך מה שחשוב זה לרגש?
"לי הן באמת לא חשובות, אבל אני", הוא מחייך, "גם אם אגדיר את המופע כמופע מולטימדיה, מיד יקראו לו פנטומימה".
מרסל מרסו ככינור
רוזן מופיע כבר שנים ברחבי העולם, תוך שהוא נהנה מיתרון האמנויות האוניברסליות שאין בהן מילים - בדומה ללוליינות ולמחול. "כיף לעמוד מול קהלים שונים", הוא מספר. "יתרון ה'ללא מילים' תמיד ליווה אותי, אבל עם המופע הזה זה הקהל מתרחב עוד יותר, אולי כי הוא משלב אמנות מיוחדת עם עדכניות ולכן פחות מרתיע. תמיד אומרים לי בסוף ההופעה, 'לא האמנתי שאוכל להנות ככה במופע פנטומימה, אשתי גררה אותי, בכלל לא רציתי לבוא'.
חנוך רוזן צילום: ראובן קסטרו
"פיתחתי סגנון שמעניין את הקהל, גם אם זה אומר לכלול פה ושם קטעים שדורשים פחות ריכוז מהסגנון המרומז הקלאסי. כשמרסל מרסו, הפנטומימאי הגדול של המאה שעברה, עמד לבד בשקט מוחלט והציג, זה היה אמנותי כמו נגינת כינור וירטואוזית. אבל אני חושב שההצלחה שלו להופיע כך נבעה מכך שזה היה הוא; הקהל הגיב לאגדה ואמר, 'וואו, זה מרסו עושה פנטומימה'. אם הוא היה מתחיל עם זה היום, אני לא בטוח שלאנשים הייתה סבלנות לראות".
ייתכן שסוד ההצלחה רבת השנים של הילד הנצחי היא שהוא לא מפסיק ללמוד ולהתחדש. כאמור, הוא מחובר לטכנולוגיות חדשות ותמיד מנסה לראות לאן להתפתח, עם אוזניים כרויות לרעיונות חדשים. אפילו שחזה והשתתף במופעים רבים, הוא עדיין מצליח להתרגש ממופעים של אחרים, למשל ממופע הענק של "סירק דו סוליי".
רוזן אמנם נהנה מהטכנולוגיות החדשות, אבל המופע שלו מציג לעתים את המודרניזציה באופן לא מחמיא כל כך. כשפנטומימאי מציג אדם רץ הוא למעשה לא מתקדם אלא נשאר במקום, דבר שיוצר את ההרגשה שכך נראה גם המרוץ האין-סופי שלנו בחיים האמיתיים.
אתה מותח כאן ביקורת, אולם אתה בחרת בעצמך במקצוע מחייב מאוד.
"המופע שלי לא מתיימר לבקר, אלא מציב מראה - בוא ותראה איך אתה נראה. אני רואה בקהל אנשים שנוגעים עם המרפק בצלעות של החברים לידם, כאילו אומרים, 'זה בדיוק ככה אצלנו'. כשאני רואה את המרפק הזה אני יודע שהצלחתי. אני מציג במופע אדם שמתקדם לקול הג'י-פי-אס מלידתו כל הזמן. 'לך לבית הספר, משם לתיכון, פנה ימינה, תתחתן/ וכדומה. בסוף הוא מגיע למוות.
"יש כאן צביטה בלב גם בעבור הקהל וגם בעבורי. את למשל צריכה לגמור את הכתבה ואחר כך להגיש אותה. אנחנו עוברים ממטרה למטרה במקום ליהנות מהדרך. יש לי גם קטע על מישהו שמבקר את אביו בבית אבות, אבל לא פנוי בשבילו באמת ועסוק בטלפון ובמטלות שלו. בפעם השלישית שהוא מגיע מחכים לו רק כובע, מקל וז'קט. אין עין יבשה בקהל ברגע הזה, כולם בוכים. זה לא סותר את העולם הענק והנהדר שמכיל גם פסטיגלים. אני אמנם מצביע על זה עם צביטה, אבל אני לא חושב שיש דרך אחרת לחיות מאשר לרוץ קדימה".
מופע רחוב
רוזן נולד בלונדון וגדל בירושלים. בימיו כתלמיד בתיכון ליד האוניברסיטה קרו לו לדבריו כמה צירופי מקרים, ואלה הובילו אותו ללמוד את המקצוע שהפך מזוהה איתו כל כך. הוא למד בחוג לפנטומימה בעיר בשנת 1975 במסגרת "במת עשרה".
ריטה וחנוך רוזן יוסי אלוני
"מי היה מאמין שיפתחו בירושלים של שנות השבעים חוג לפנטומימה בכלל?", הוא נזכר וצוחק. שני אירועים מכוננים הפכו את התחביב למקצוע. "הגעתי להופעה בפסטיבל ישראל וראיתי את הפנטומימאי סמי מולכו על הבמה", הוא נזכר. "אני זוכר אפילו את מקום הכיסא באולם, וממש יכול להרגיש איך צחקתי והתרגשתי. אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. צחוק הגורל היה ששנה לאחר מכן הופעתי איתו: אני נתתי כמה קטעי הופעה, והוא הרצה על שפת הגוף".
כמה חודשים אחר כך התרחש האירוע השני. "בין שביעית לשמינית נסעתי עם חבר לטיול באירופה, וההורים הקציבו לנו חמישה דולרים ליום", הוא ממשיך לגולל את סיפור הדרך שעשה עד שהפך לפנטומימאי המוכר בישראל. "זה כמובן לא הספיק. במהלך הטיול ראינו הופעות רחוב והחלטנו להציג.
"מאחר שהיינו בגרמניה וגרמנית לא ידעתי החלטתי להציג בלי מילים, כי הרי 'למדתי קצת פנטומימה'. החבר שלי היה הבמאי, הסדרן, איש הביטחון והאמרגן, ואני הפנטומימאי. תוך דקות עמדו סביבנו 200 איש, והרווחנו 300-200 מארק בשעות ספורות. זה היה המון כסף, חיינו כמו מלכים. כשחזרתי לארץ כבר היה לי ברור שזה יהיה המקצוע שלי".
כך הפך רוזן הצעיר לכוכב עולה בשמי העיר. להופעתו הראשונה הזמין חברים מבית הספר, וברוב תושייתו גם מנהלים מבתי ספר נוספים. כך נפוצה השמועה אודותיו ברחבי העיר. הוא בנה תכנית והחל להופיע בתיאטרון "הפרגוד" ואפילו בתיאטרון ירושלים, עוד לפני גיוסו ללהקה צבאית כחייל היחיד כנראה שמקצועו הצבאי היה פנטומימאי.
"ירושלים בשבילי היא המשפחה והבית, אבל מה שזכור לי יותר מכול זו במת העשרה וחוג הפנטומימה", מספר רוזן. "אני הולך להופיע עכשיו בתיאטרון ירושלים (ההופעה תתקיים ביום חמישי הקרוב, 3 בנובמבר – ה"ק). למעשה, באותו אולם בדיוק ראיתי את סמי מולכו והשתנו לי החיים. אני אוהב לעבור ליד המקומות האלה כשאני יוצא מהעיר. אני תמיד מראה לילדים איפה הופעתי בפעם הראשונה, והם תמיד עונים, 'כן-כן, די, נודניק, כבר סיפרת לנו'".
רוזן עבר למרכז, שם התפתח לאמן מצליח בקנה מידה ארצי ובהמשך בין-לאומי. הוא מתרגש כשהוא חושב על הופעתו בעיר מחרתיים, באותו אולם שנכבש בו בקסם לראשונה.
בלי להתנצל
בשנים האחרונות יש לרוזן השפעה ישירה על התכנים שאנחנו ובעיקר ילדינו צורכים, אף שאיננו רואים אותו בקדמת הבמה. השנה הוא יביים את הפסטיגל בפעם ה-11, ואין לו שום כוונה להתנצל על כך. בפילוסופיה שלו אין סתירה בין דבקותו באמנות גבוהה כפנטומימה ובין יצירת בידור להמונים.
פסטיגל רונן אקרמן
"יש מקום לכולם", הוא מבהיר, ומרביץ קצת ציונות על הדרך. "ישראל היא מעצמה תרבותית. אנחנו עם קטן שמייצר אין-ספור הצגות, סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה שקונים בכל העולם ואופרות. כשאני פותח עיתון, מבחינת כמות התוכן שמוצע לי לצריכה זה כמעט כמו בניו יורק. יכול להיות שחלק ברמה גבוהה יותר וחלק פחות, אבל יחסית לשאר העולם - הרמה גבוהה מאוד. יש כמה מופעים ישראליים שמסתובבים בעולם באופן קבוע, למשל 'שקטק', 'מיומנה' או 'אלומיניום'. זה מרגש מאוד, המקום שלנו בעולם מבחינת תרבות".
האדם הממוצע ברחוב מכיר תכניות ריאליטי ואת "כוכב נולד" הרבה יותר מאשר התרבות המפוארת הזו.
"גם הקהל האמריקאי הרגיל יושב ורואה טלוויזיה. בישראל הולכים הרבה יותר לתיאטרון מבארצות הברית. כאן גם קוראים יותר מבכל מקום אחר. תמיד יכול להיות יותר טוב; נכון שיש בטלוויזיה גם תכניות דביליות שגורמות לי לומר לילדים שלי, 'תסגרו, אני לא רוצה שתצפו יותר', אבל בסופו של דבר אנחנו עם ברמה גבוהה.
"לבתי הספר יש סל תרבות ששולח לראות הצגות תיאטרון, ואני לא יודע כמה זה קיים במדינות אחרות. נכון, ערוץ 2 מכיל הרבה ריאליטי. יש תכניות טובות יותר ופחות. זה גל שלדעתי כבר עבר את שיאו. אבל כשאתה הולך לתיאטורון אתה לא מרגיש שהרמה ירדה בגלל שהטלוויזיה מסחרית יותר.
"לפעמים מנהלי התיאטרון רוצים ללהק כוכבים מוכרים יותר, אבל בדרך כלל הם גם שחקנים טובים מאוד. לפעמים הפרסום שהטלוויזיה נותנת עוזר למוכשרים. גם אני חייב את הפרסום שלי לטלוויזיה: הופעתי בערוץ 1 המון בזמן שהוא היה היחיד, ואם הופעת בו כולם ראו. התמזל מזלי שיצאתי לעולם הבידור בזמן שהטלווזיה הייתה הרבה יותר חזקה. היום הרבה יותר קשה לפרוץ, כי יש המון ערוצים. קשה להחזיק הרבה זמן בשיא, אנשים מתפרסמים לשנתיים ונעלמים. יש אנשים שהופיעו בפסטיגל לפני שנים והיום אף אחד לא יודע מי הם".
החדשנות והתעוזה של רוזן באים לידי ביטוי גם במופע הפסטיגל. מהופעה צנועה עם רקדניות חינניות, כפי שהיה בראשית ימי הפסטיגל, הפך המופע בשנים האחרונות למיצג עוצמתי עם במות מסתובבות, מסכים נעים ועשרות תלבושות ססגוניות. כמו כן, בבימויו של רוזן תמיד תימצא עילה להעיף דמות אחת או יותר אל השמים. נראה כי מאז שגילם את פיטר פן הפרחת רקדנים באוויר הוא פריט חובה אצל רוזן, והוא נהנה למתוח את גבולות המדיום בפסטיגל כמו גם בהופעות שלו.
"אני מנסה לתחום את המופע לסיפור מסגרת", הוא מסביר. "כשנכנסתי הפסטיגל היה תחרות שירים. לי היה חשוב להכניס את כולם לנושא אחד כדי שהצופים יהיו מרותקים וייקשרו לדמויות, אבל מובן שלשירים יש מקום גדול ושעדיין קיימת גם התחרות. השירים נתונים בידי האמנים. האמן מביא את השירים, אני נותן להם כיוון עם מאפיינים של הדמויות במופע, והם מביאים את הלחן והמילים בהתאם".
אבל הרבה מהאמנים האלה לא באים מעולם המוזיקה.
"היום לא קשה לשים מישהו באולפן הקלטות ולדאוג שהוא יישמע טוב. אבל רובם דווקא שרים לא רע".
כולם מטומטמים?
רוזן נהנה מאוד מהעבודה סביב הפסטיגל. "זה כמו לחיות בדיסנילנד", הוא מספר. "כל פנטזיה שיש לי אני יכול ליישם, יש לי קשר טוב עם המפיקים והם כבר מבינים שאני לא סתם שופך כספים אלא מנסה לעשות דברים מיוחדים ולהפתיע. הרי יש קהל שחוזר בכל שנה ורוצה להיות מופתע מחדש".
פסטיגל. צילום: דודי ויזגאן, עריכה: גלעד לוסטיג
העובדה שרוזן נהנה מעבודתו לא מסגירה את היותה אחת מהמלאכות הקשות בעולם הבידור. "הבמאי הוא מין מצביא", רוזן עורך הקבלה מעניינת. "צריך לתפעל מערכת עצומה של אנשים ולראות קדימה. הרבה פעמים השחקנים לא רואים את מה שאתה רואה, ואז, אם הם סומכים עליך, הם פשוט עושים את מה שצריך לעשות וברגע שהכול עובד הקסם יוצא לאור".
תהליך העבודה על הפסטיגל מורכב מאוד. "תחילה יושבים להחליט מה יהיה הנושא ומי יהיו הדמויות", מסביר רוזן את תהליך העבודה. "יש הרבה בעלי תפקידים שמתחילים לפעול: יוצרי התלבושות, המוזיקה, התפאורה וכדומה. אבל אבני היסוד הם המשתתפים, שנבחרים במקביל לתהליך הזה כדי לתפוס אותם כשהיומן שלהם עוד לא נסתם.
"אנחנו מזמינים אמנים בולטים מכל מיני תחומים ויוצרים תמהיל עם זמר אחד או שניים, קומיקאי, שחקן טוב ואמני ילדים. ברגע שהמופע האחרון בשנה מסתיים, מתחילים לחשוב על הבא. הרי אין לאירוע הזה אח ורע בעולם. בחמישה שבועות רואים אותו 400 אלף איש. יש ארבע הצגות ביום, כלומר 24 אלף איש נכנסים ויוצאים. ההצגה הגדולה היא בחוץ, ונראית כמו נחילי נמלים תזזיתיות.
"אז מה, כל האנשים האלה מטומטמים? לא. זה כנראה מדבר להרבה אנשים. זו חוויה מיוחדת של חנוכה. זה לא תופס את מקומן של ההצגות המסוגננות יותר. אם תנסה לעשות מופע גדול כמו הצגת תיאטרון, אתה תיפול. הקהל יכעס ובצדק, כי זו יומרנות לעשות משהו לא מתאים. אמנם בפסטיגל בשנה שעברה היה אלמנט חינוכי יותר והדמויות היו מההיסטוריה העולמית, אבל אני לא בטוח כמה מזה נשאר לילדים.
"אני לא אתיפייף, זה מופע ענק לקהל ענק, וצריך להחזיק אותו מרותק כל הזמן. מדובר בצד אחר של המטבע שלי כיוצר. זו אמנות ששייכת יותר לז'אנר הבידור. מופעי ראווה זה לא תיאטרון פרינג' שבא להעביר מחשבה אוונגרדית. אלה מופעים שהקטע שלהם הוא להיות מאוד מפורשים וויזואליים, הם לא צריכים להיות סמליים. אם את שואלת אם זו ההצגה היחידה שאני רוצה שהילדים שלי ילכו לראות, אז ממש לא. לפני יומיים לקחתי אותם ל'קוסם מארץ עוץ' בבית לסין באולם קטן של 400 איש. יש מקום גם לזה וגם לזה".
להכיר את איינשטיין
אם יש נקודת השקה בין מופעיו של רוזן לפסטיגל, לבד מהעטיפה הנוצצת, הרי זו ההקפדה לפנות ללב של הקהל ולמצוא את הנקודות שבהן הוא עוצר, מתרגש לרגע, ואז חוזר לקרוסלה המהירה של ההופעה.
מירי מסיקה צילום: רונן אקרמן
השנה צפוי לנו פסטיגל שיעסוק בחידושים הטכנולגיים שסובבים אותנו. מצפייה בקטעים ששוחררו ליוטיוב ניתן לראות שכולם שם, כולל פייסבוק ו"אנגרי בירדז". את האתנחתא המרגשת תספק מחווה לאריק איינשטיין.
רוזן מספר בהתלהבות כיצד עלה בדעתו לפנות לזמר המייצג עבורו את תמצית הישראליות. "אני רק אומר אריק איינשטיין ואני כבר מתרגש", הוא מעיד. "ישבתי במופע של 'סירק דה סוליי' שהיה מופע מחווה ל'חיפושיות', ושאלתי את עצמי את מי אנחנו יכולים להשמיע שפס הקול שלו ירגש כמו החיפושיות. מיד חשבתי על אריק, שהוא הקול של ישראל. פנינו אליו ויצאנו לדרך ארוכה. שילבנו טכנולוגיה של שירה של זמרים שמשתלבת בתוך הקלטות ישנות, תמונות שמשתלבות עם קטעי סרטים.
"עבדתי עם צבי שיסל - הוא היה היועץ האמנותי שלי ועזר לבחור מה מתאים. נשמיע לדוגמה את 'עטור מצחך' עם מירי מסיקה ומיה בוסקילה, במקום יהודית רביץ וקורין אלאל ששרו בשיר המקורי. ברור שעשרות או אלפי ילדים שלא הכירו את איינשטיין יכירו אותו בזכות הפסטיגל הזה, ומבחינתי בזה עשינו את שלנו". אינשטיין לא מצטרף למסע ההופעות, אבל בנוסף לקטעים המקוריים הקליט שורה אחת למופע.
רוזן אוהב מאוד את תפקיד המנצח בתזמורת המורכבת הזו, ומסביר שגם עבור המשתתפים זו חוויה. "כשאתה מספיק בטוח בדעה של הציבור עליך, ולא שהפסטיגל יקבע את הדעה הזו, אתה מרגיש בטוח להגיע", הוא מסביר את הדילמות של האמנים המשתתפים.
"היום כבר אין אנשים שלא מוכנים להשתתף, זו לא פחיתות כבוד. מסיקה, שתשתתף לראשונה, מספרת שאנשים כל הזמן שואלים אותה אם היא מופיעה בשביל הכסף, והיא מסבירה שזה דווקא כי היא יכולה להגשים פה פנטזיות שלה. מה כוונתה? יש לה למשל שיר ידוע שנקרא 'מלך'. עלילת השיר מתרחשת בתוך עיר, ואצלנו בפסטיגל יראו את כל העיר הזו נוצרת.
"היא שרה על מישהו שעף מעל העיר, ויהיה מישהו שיעופף באמת מעל ראשה. יש כאן ביטוי בימתי גדול מאוד. אם היא תופיע בהופעה הכי גדולה, בקיסריה נניח, זה עדיין יהיה רק היא, נגנים ומיקרופון על הבמה. בפסטיגל הכול נהיה פתאום ספקטקל ענק. כאן האמן זוכה להפיח חיים בשיר שלו, לבנות עולם שלם סביבו".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם