"כל הרחובות התרוקנו": באשדוד מפחדים להפוך לשדרות
תושבי אשדוד מציגים עמידה איתנה לנוכח איום הגראדים, אבל מתקשים להבין כיצד ייתכן שעיר כה גדולה, עם 200,000 תושבים, מתנהלת תחת אש. "אפילו הכלבים נכנסים ללחץ מהאזעקות ומתחילים לילל", מספרים שם
עשרות אלפי תלמידים בעיר נשארו גם אמש (ג') בבתיהם ולא הלכו לבתי הספר בעקבות ההסלמה המחודשת בדרום. לא מעט הורים נאלצו להיעדר מעבודתם כדי להשגיח על ילדיהם הקטנים, או, לחלופין, לשכור בייביסיטר בסכומי כסף שלא יוכרו לעולם לצרכי מס.
"קיבלנו את ההחלטה לא לקיים את הלימודים בכל מערכת החינוך באשדוד כיוון שההגעה בבוקר והיציאה בצהריים מהוות סיכון אדיר לילדינו", הסביר ראש העירייה, ד"ר יחיאל לסרי, את החלטתו להשבית את מערכת החינוך.
למרות המתיחות, לסרי שיבח את יכולת העמידה שמגלים תושבי עירו. "לאשדוד קיימת תורת הפעלה ייחודית במענה בשעת חירום, שמוכיחה את עצמה בכל פעם ומאפשרת מרחב תמרון רחב יותר לממשלה ולצה"ל", אמר, "התושבים עומדים איתן, ובכך גם הם מאפשרים מרחב תמרון. עם זאת, לא יכול להיות שעיר כמו אשדוד תספוג טילים. זה פשוט לא יכול להימשך".
גם ברוגוזין, הרחוב הראשי של העיר מבינים שזה לא יכול להימשך. אתמול, בשעת צהריים מוקדמת, "קפה צמרת", שבימים כתיקונם הומה אדם, היה כמעט ריק לחלוטין. הבעלים, בני מיימון, מספר כי המצב החדש משליך על הפן הכלכלי. "אנשים פחות יוצאים החוצה ואתה יכול לראות את המתח שאנשים סוחבים איתם", הוא אומר, "הם מחכים לכל תזוזה ולא רגועים - וברור שזה משפיע על העסקים. ההורים חרדים גם לעצמם, לא רק לילדים. יש פחות אנשים ברחובות, ופחות לקוחות מגיעים לבתי העסק ולקניונים. ילדים כמעט ולא רואים ברחוב".
גם אלי משה, תושב ותיק בעיר, לא מרגיש בטוח. "אתמול עשיתי הליכה וחשבתי 'מה אעשה אם תהיה אזעקה? איפה אשים את הראש?", הוא מספר, "אף פעם לא חשבתי על דברים כאלה קודם. בימים רגילים, הטיילת מפוצצת. אתמול יכולתי לספור את האנשים שעברו שם. התחושה היא של חוסר אונים. מה אתה יכול לעשות בתור אזרח? רק לצאת עם שלט ולהפגין".
דני אחיטוב שומע את השיחה בינינו, יוצא מבית הקפה ומנבא בזעם: "הפלסטינים חוששים לירות על מדינת תל אביב כי הם יודעים שרק אז אנחנו באמת נתקוף. בינתיים יש שקט, אבל אם זה יגיע לתל אביב כולם יתעוררו".
ציפי חסידים, אמא לשלושה, עורכת בינתיים קניות בעיר עם בתה הקטנה בת השלוש וחצי. שני ילדיה הגדולים מסייעים לה בטיפול בבת הקטנה, אבל גם כך המצב בלתי נסבל. "אנחנו לא רואים את הסוף של זה", היא אומרת, "אני הולכת לעבודה כי אין לי ברירה. אם אני אשחק עם זה, יכולים להגיד לי שלום. אני חוששת שהילדים ישארו לבד, אבל אני גם פוחדת שיפטרו אותי מהעבודה. אם יחזירו אותם לבית הספר זה גם מפחיד. מה יקרה אם ייפול שם טיל? בתי הספר לא ממוגנים ואין לנו תחושת ביטחון. זה מצב לא נעים בכלל".
בינתיים, ליאון קרוצ'י מסיים לשתות את הקפה שלו, שטעמו בימים האחרונים מר מתמיד. "אשתי התקשרה אליי היום ואמרה לי שלילדים נמאס לשבת בבית ושהם רוצים ללכת לקניון", הוא מספר, "לא ידעתי מה להגיד לה. הרי אי אפשר לדעת מה יהיה. פתאום הם יורים, אפילו שהם מדברים על הפסקת אש. אלה חיים של מתח. זה לא נורמאלי שעיר של יותר מ-200,000 תושבים תחיה ככה. מה, אם בשדרות כבר התרגלו לזה, גם אנחנו צריכים להתרגל? עוד שנה שנתיים כבר נהיה כמוהם. לדעתי, צריך לגמור פעם אחת ולתמיד את המצב הזה בכוחות עצמנו, לכאן או לכאן".
תחושת חוסר הוודאות בעיר היא כמעט גורפת. ציפי אדמון, תושבת
יו"ר ועדת הביקורת בעירייה, חברת המועצה הלן גלבר, חוששת אף היא מהיום שבו התושבים יתרגלו לאזעקות. "חלה אחריות על הממשלה לדאוג לביטחון תושביה ולמגן את כל מוסדות החינוך באזורי הנפילות", היא אומרת, "כמו כן, עליה להגביר את כוח ההרתעה כלפי שולחי הגראדים ולגרום להם לחשוב פעמים בטרם יפעלו כנגד אזרחים. איכות חיי התושבים באשדוד אינה כתמול שלשום ויש לעשות את כל מה שנדרש כדי להחזיר את השגרה. זה לא כל כך נעים שמקפיצים אותנו כל שנייה.
"אנשים בחרדה תמידית כי הם לא יודעים מה יקרה. פתאום, משום מקום, נשמעת אזעקה. הממשלה צריכה לדאוג לתחושת הביטחון של התושבים ולהגביר את כוח ההרתעה שלנו כדי שהירי לא יימשך".
השעות נוקפות ואת מקומה של השמש תופסת רוח סתווית. לפני שאני נפרד מבני מיימון, הוא מביע אכזבה מכמות הביקורים הדלה של חברי הממשלה בעיר מאז תחילת סיבוב הירי הנוכחי. "נבחרי הציבור צריכים להבין שאנחנו צריכים מהם מילה טובה", הוא אומר, "אנשים פשוט צריכים תמיכה".
זמן קצר לאחר מכן התקבלה בעיר הודעה על ביקור ספונטאני של שר החינוך גדעון סער. טוב, אולי בכל זאת יש עוד תקווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם