איך נגמר המפגש הלילי של זהבי עם חבורת קופים?
בלילה חשוך במומבסה, קניה, נתקלתי לראשונה בקופים בטבע, חופשיים. איך הצלחתי להבהיל אותם וכמעט הגשמתי חלום ילדות
הבוידעם על העץ היה מעין בקתה בין הענפים בגובה של כחמישה מטרים מעל הקרקע. מהענפים הגבוהים שלשלנו חבלים ושיחקנו אותה טרזן, כולל הקריאה האלמותית של השחקן ג'וני וייסמילר "הההווווווווווווווווווו... האווווו..." קריאה שלאחריה עבר בהתעופפות מעץ לעץ כשהשימפנזה המסורה צ'יטה בעקבותיו ועיניה של ג'יין בת זוגו נשואות אליו בהערצה. לנו בצ'כונה היו כלבים, חתולים, צבים, תולעי משי, דורבנים, אבל בחלומות הלילה היו לנו קופים, נמרים, אריות ופילים, וחלום הילדות היה להיות כמו טרזן, ולפחות אצלי הוא נשאר שנים רבות.
אחרי הרבה שנים, כשהגעתי לאחד החופים המקסימים באזור מומבסה, קניה, חזרו אליי חלומות הילדות. הגענו בלילה למלון, הייתי הרוס מעייפות והלכתי לבונגלו שהוקצה לי - בונגלו רחב ידיים מוקף עצי קוקוס ועצים אחרים שכל מיני מעופפים נעו ביניהם, חלקם משמיע ציוצים וחלקם קריאות קרב ליליות, שהפעילו אצלי את הדמיון.
היה נדמה לי שאני שומע הכרזות שליטה טריטוריאלית של אריות, שעטת פילים וזעקות קרב של בבונים. מרחף על כנפי הדמיון קלטתי לפתע שבמציאות אני שומע דפיקות עזות על חלונות הבונגלו ועל הדלת. מטושטש קמתי לפתוח את הדלת לא לפני ששאלתי "מי זה?" לא הייתה תשובה בשפת בני אדם, אבל הייתי בטוח בכמעט 100 אחוזים שאני שומע קולות של קופים. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
חבורה של קופים קיפצה בשמחה, מחאה כפיים ואשכרה צחקה כאילו אמרו לי איך עבדנו עליך... זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בקופים בטבע, בחופש. מאחר שכבר אז היה לי חוש לחיקויים, וידעתי לחקות לא רע קולות של קופים, התחלתי אני להסתלבט עליהם ולשחק אותה קוף, קוף גדול הרבה
בארוחת הבוקר על מרפסת המבנה של המלון היו הקופים אורחים לא רצויים, ואנשי הצוות עסקו בגירוש שלהם כדי שלא יפריעו לאורחים לאכול. מאחר שהייתי ראשון האורחים והיה לי מצב רוח נפלא, התחלתי להשליך לעבר האורחים הלא רצויים בננות, אגסים ופירות אחרים עד שמנהל המסעדה ביקש ממני להפסיק.
מאז הביקור הראשון שלי בקניה המשכתי לנסוע לאפריקה. אני צופה אדוק של נשיונל ג'אוגרפיק, עשיתי לאחרונה את החופשה הכי-הכי שהייתה לי אי-פעם בשמורת הסרנגטי (טנזניה), ובפעם הזו באמת ישנתי באוהלים באזור לא מגודר בין פילים, אריות, היפופוטמים, וכל שאר סוגי החיות והנהמות, הצרחות והשעטות ששמעתי בלילה היו על באמת ולא פרי דמיון.
לאורך השנים, אני מודה ומתוודה, הבנתי שאני מעדיף לחיות בטבע בחברת בעלי חיים מאשר במתחם עירוני עם בני אדם. כמה שנים טובות מחיי גרתי במדבר סיני, יש לי אלפי שעות שהייה במים ומתחתיהם בחברת דגים (עסקתי בדיג של דגי נוי ליצוא), ואלמלא הפינוי מסיני אני מניח שהייתי חי שם עד היום.
בילדות בצ'כונה היה לי קשר מיוחד עם כלב שקראנו לו "זריז", כנעני מעורב חזק כמו שור עם לסתות אימתניות. מאחר שבאותה תקופה עדיין ניכרו סימני הצנע, ואם היה עוף על השולחן היינו אוכלים אותו כולל העצמות, רק במקרים נדירים הייתי יכול להביא לו שאריות מזון מארוחת הצהריים או הערב.
כל הילדים היו מתחרים מי יצליח לפלח מהשולחן בדירת הוריו יותר אוכל לזריז, שהיה זללן כפייתי, ובימי מצוקה היה אוכל גם סתם לחם שחור עם מרגרינה, שהיה האוכל הקבוע שלנו (עם תוספי ריבה, ממרח שוקולד ונקניק, בימים טובים). אני מספר על זריז בגלל מותו הטרגי שגרם לי צער רב. לקראת בניית בית ליסין חפרו בצ'כונה בור גדול ומילאו אותו סיד.
יום אחד כשחזרנו מביצפר ראינו את הפועלים צועקים סביב הבור. השלכנו את האופניים ורצנו לראות מה פשר הצעקות. הצלחנו לראות את פרפורי הגסיסה של זריז בסיד הטובעני. מעולם לא פוענחה התעלומה מה גרם לו להיכנס לבור סיד: האם נפל? האם הושלך? ראינו אותו טובע תוך כדי יללות שלעולם לא אשכח. לאחר מכן בסרטים שבהם הראו ביצות טובעניות ואנשים או חיות טובעים בהן, אני נזכר בזריז, הכלב הראשון שנקשרתי אליו.
מאז זריז היו לי יחסים מופלאים עם בעלי חיים, בעיקר כלבים. כלבה אחת, זאבה בלגית שחורה יפהפייה, התגוררה עם חבריי לוי ודניאלה בדירה שכורה ברחוב בר כוכבא בתל אביב. קראנו לזאבה מונה על שם מונה זילברשטיין היפהפייה. ידידי לוי לוי בן כרם התימנים היה מביא לה פרוטקשן מקצבי שוק הכרמל - נתחי בשר, גרונות וכנפיים, והיה מבשל לה ומפנק אותה כמו הייתה בתו האהובה.
הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה, ובאחד מימי הקיץ החמים אחרי ליל סוטול עם חברתי ע' קיימנו מצוות פרו ורבו על המזרן בחדר שלי, ומונה החלה לגרגר גרגור מאיים ומפחיד. הנהימות והגרגור שלה הבריחו לי את הסוטול ואת הרצון לקיים את המצווה הקדושה. פתאום מונה הביאה זינוק על החלון הפתוח, ראיתי ראש של בן אדם מבוהל שפצח בצעקות אימה מהשד השחור שזינק עליו. שמתי תחתונים ורצתי החוצה. בקושי חילצתי את המניאק משיניה של מונה (לא לפני שהבאתי למציץ המניאק כמה בעיטות בצלעות), והבן זונה בלי בושה צרח שהוא יתלונן עליי ועל הכלבה במשטרה.
כלב אחר שנקשרתי אליו היה קוש קוש, פודל קטנטן שהיה שייך לידידיי סאמק ובת עמי ינאי. היה לי דיבור עם קוש קוש ולימדתי אותו שבכל פעם שאני צועק לו "אטאק" הוא רץ בנביחות אל עבר כל מי שזז בטווח ראייה. קוש קוש האמיץ לא חשש מכלבי זאב, דוברמנים, אמסטפים או כל כלב מגודל אחר בשכונה שלו, לקריאה "אטאק" הוא היה רץ ונובח.
לא הייתי מביא את סיפורו של קוש קוש אלמלא קטע מצחיק שהיה בעת צילומי הסרט "שורו", שבו השתתפתי. הייתה סצנה שבה אני מקיים מצוות פרו ורבו עם השחקנית שרון הכהן, ב"כאילו" כמובן. במהלך מעשה האהבים הייתי אמור ללטף כלב ולקראת הסוף להביא לו לחיצה בצוואר שתגרום לו לצווח. הביאו כמה כלבים אבל העייסק לא עבד לשביעות רצונו של הבמאי, ואז עלה לי בראש הרעיון המבריק להביא את קוש קוש. קוש קוש היה מורגל שאני לוחץ לו על הצוואר ולוחש "אטאק", הוא צורח ונובח ומזנק על כל דמות הנעה בשטח.
הבאתי את קוש קוש, הוא מילא את תפקידו נאמנה ואף זיכה את בעליו בתשלום של שחקן עבור יום עבודה. הסצנה הייתה מושלמת ואחרי שהסרט הוקרן אנשים טענו שהייתי אכזר כלפי קוש קוש. לך תסביר להם שלא הייתה אכזריות ולא בטיח. כמה חודשים אחרי שצולם הותקף קוש קוש הנועז על ידי כלב אכזר בשכונה, ונאלץ לסיים את חייו על כיסא גלגלים מיוחד שהותקן עבורו. יהי זכרו ברוך.
בעצם הימים האלו יש לי קשרים עם ג'יי ג'יי, כלבה המקסים של החזאית סיגל גפני (הערוץ הראשון) העובדת אתי ברדיו 103FM. ג'יי ג'יי מגיע כל יום לרדיו (דופק שעון נוכחות), וכמו ד"ר דוליטל הצלחתי למצוא אתו שפה משותפת, שהיא עירוב של עברית ושל שפת הסימנים. אני בטוח שלא תאמינו לי שאני מדבר עם הכלב חופשי, אבל אתם יכולים לקבל אישור מכרמי ומסיגל מהרדיו על הדיבורים שלי ושל ג'יי ג'יי, אתו אני מסתדר הרבה יותר טוב מאשר עם רוב המאזינים שלי.
אני יכול להמשיך לספר על קשרים שלי עם עורבים, חתולים ועוד חיות שונות ומוזרות, אבל זה ייראה מוטרף מדי. הייתם מאמינים שהיה לי דיבור עם דג מסוג נפולאון במפרץ הכרישים בשארם? בטוח שלא, אבל היה לי. אולי אספר על זה בפעם אחרת.
ינתיים, מאחר שאנחנו בגיליון זמן תל אביב העוסק בחיות, אני מצהיר חגיגית שבני האדם הם החיה האכזרית ביותר בטבע. רוב בני האדם הם חיות מרושעות ומטומטמות, ומאחר שהיינו עכשיו בפרשת נח, בה החליט בורא העולם לחסל את המין האנושי (להוציא את נח והחיות) ולהתחיל אחרי המבול את הכול מחדש, אולי זה הזמן לעשות את המעשה הזה שוב.
אני מוכן שזו תהיה "פרשת זהבי". אני מוכן להתחיל בבניית התיבה ואיסוף החיות. אבחר כמה חברות למצוות פרו ורבו ויאללה מבול ותוהו ובוהו. אני מקווה שהוא ירשה לי להכניס לתיבה כמה בקבוקי ויסקי וקרטונים של סיגריות.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם