"אחרי שהבן שלי נהרג, חזרתי לעבודה וזה נותן לי את הכוח לחיות"
ד"ר צבי גלין, הווטרינר העירוני של תל אביב, סוגר כבר 18 שנה בתפקיד ומספר בריאיון על דאגתו דווקא לתושבים שאינם חובבי חיות, על השינויים במדיניות העירייה כלפי בעלי חיים ועל הפצע הפתוח שהותיר מותו של בנו מיקי בתאונת דרכים
העיצוב הפשוט של המשרד צמוד הקרקע, שיושב מול חדר הניתוח לחתולים חסרי בית, אופייני למבנה של השירות הציבורי. מעל הקירות הלבנים מופיעות תעודות שונות, מפה גדולה של העיר המחולקת לרובעים ושכונות ודגל ישראל ליד דגל תל אביב-יפו.
גלין יושב נינוח על כסאו, מדי פעם מעיף מבט על המיילים המצטברים במהלך הריאיון, מסנן שיחות נכנסות, שעליהן מבשרים צלצולים משירי הביטלס וניכר בו שהוא נהנה לדבר על עבודתו, וגאה בה מאוד.
אך לצד המראה הסטנדרטי-בירוקרטי, אי אפשר להתעלם מהקיר שלימינו של גלין, עליו תלויות שתי תמונות של בנו מיקי, שנהרג בתאונת דרכים לפני שנתיים וחצי, לצד מכתב תנחומים מפיקוד העורף.
פינת הזיכרון הקטנה הזו במשרד נמצאת בדיוק מול דלת הכניסה, בולטת באופייה האישי והכואב. ובכל זאת, לא קל לד"ר גלין לדבר, לגעת בעצב הפתוח שעדייו מייסר אותו. ולכן אנו מתחילים במה שלדבריו של גלין עצמו מחזיק אותו עם הראש מעל המים-העבודה והחיות.
אם היה צריך לתמצת למשפט אחד את גישתו של גלין לעבודתו, היה ודאי יוצא משהו כמו: "לשפר את חייהן של החיות בעיר, לשפר את חיי אוהבי החיות ולשמור על איזון בריא מול אלה שאוהבים את החיות קצת פחות".
גלין לא מפסיק להזכיר גם את "אלה שאוהבים חתולים/ כלבים/ חיות קצת פחות" ומדגיש שחובתו כווטרינר עירוני לדאוג גם לחלק הזה של האוכלוסייה, שזכותו ליהנות מהחיים בעיר לא צריכה להיפגע בשל זכויות בעלי החיים.
"כמובן שכמות הכלבים בעיר גורמת לנו ללא מעט חיכוכים עם מי שאוהבים בעלי חיים פחות, ומתלוננים על רעש וקקי", הוא אומר. "תחשוב שאם יש לנו 20 אלף כלבים בעיר, אז יש גם לכל הפחות 20 אלף מופעים של קקי ברחובות. מספיק שעשרה אחוזים מבעלי הכלבים לא ינקו, שזה מעט יחסית, וכבר יש לך בעיה עירונית.
"לכן אני, שמוכר כמי שדואג לחיות, גם נאלץ ללחוץ על אכיפה ולהבהיר שלאסוף את הקקי זה כמו לתת אוכל ומים. מבדיקה שעשינו בגן מאיר עולה שמ-1996 ועד היום עלה אחוז האוספים אחרי
ב-18 השנים שהוא נמצא בתפקיד השתנתה המדיניות העירונית בלא מעט נושאים הקשורים לבעלי חיים, בין היתר בנושא הטיפול בחתולי רחוב. "יש לנו בעיר המון חתולים חסרי בית, אנשים שאוהבים ומאכילים אותם, ואנשים שאוהבים אותם קצת פחות והחתולים מפריעים להם כשהם יושבים להם על המכונית או עושים קולות לא נעימים בתקופת הייחום", הוא אומר.
"עד לפני 15 שנה המדיניות העירונית הייתה שאם מישהו מתלונן על חתולים היינו שולחים פקח עם פיתיונות ורעל ומרדימים את החתולים, הכול לפי החוק. אני החלטתי להביא מאירופה ומארצות הברית את המדיניות של איסוף חתולים מהרחוב, עיקור וסירוס והחזרה לרחוב, כדי למנוע התרבות ללא שליטה.
"יצרנו קשר עם המאכילים, שעד אז ראו בנו גוף עוין, ועכשיו יש שיתוף פעולה בינינו: הם פונים אלינו ומבקשים שנעקר, ואנחנו מכירים אותם - ויש 5,000 מאכילים ב-900 נקודות האכלה בעיר - ואם צריך משהו אנחנו פונים אליהם".
נושא נוסף שהשתנה ללא היכר הוא החזקת חתולים וכלבים בחנויות לצורך מכירתם. "פעם מכרו בחנויות חיות המחמד חתולים וכלבים וכיום אנחנו אוסרים את זה", הוא אומר. "למה? בעיניי בכלל לא נכון להחזיק חיות בחנויות, אבל יש דרישות שהן מוגזמות והציבור לא יאפשר לנו לעשות את זה. אבל כלבים וחתולים, בעיקר גורים, צריכים הרבה תשומת לב, ולכן דאגנו לעצור את זה באמצעות תנאי ברישיון העסק של החנויות".
עוד שינוי שחל במדיניות העירונית כלפי בעלי חיים הוא בנושא קרקסי החיות. "פעם היו כאן קרקסים עם אריות ודובים והחלטנו שאנחנו לא רוצים את זה", הוא מספר.
"אחר כך התחלנו להערים כל מיני קשיים על מי שרצה להביא חיות אחרות, ואקורד הסיום של זה היה הסיפור עם קרקס החתולים לאחרונה (במרס השנה ביקשה העירייה מתאטרון גשר לבטל מופעים בהשתתפות חתולים, מה שהוביל בסופו של דבר, לצד הלחץ הציבורי, לביטול מופעי הקרקס, ח"מ). אפילו בניו יורק הנאורה, שם ביקרתי לאחרונה, מצעידים פילים ברחובות כקרקס, ואנחנו כבר התקדמנו מהמקום הזה.
"כמובן שאת כל הדברים האלה אני לא יכול לעשות כווטרינר עירוני לבד. צריך גיבוי של ראש העיר ושל הנהלת העירייה. בלעדיהם אני גיבור קטן מאוד, שיכול לכשכש בזנב כמה שהוא רוצה ולא לעשות כלום".
מלבד שינויי מדיניות, גלין מעביר את רוב זמנו בפעילות שגרתית של מחלקתו, בין היתר בשירות חילוץ והצלה של חיות, שפועל 24 שעות ביממה בשילוב צוותים של העירייה ומרפאות פרטיות, וכן ניהול חדר ניתוח לעיקור וסירוס חתולים ומקלט עירוני שמחזיק בכל רגע נתון כ-100 כלבים חסרי בית ומספק שירותי חיסון כלבת לכלבים נוספים של תושבים.
כמו כן מנצח גלין גם על פרויקט טיפול בחיות לתלמידים עם בעיות קשב וריכוז בבית הספר איילון, אחראי על פיקוח על תנאי הובלת והחזקת מוצרי מזון מן החי ברחבי העיר, ובין לבין גם מעביר שיעורים על וטרינריה בשירות הציבור בבית הספר לרפואה וטרינרית בבית דגן.
הזכרת את התמיכה המלאה שאתה מקבל מראש העירייה רון חולדאי. אתה מרגיש איזשהו הבדל בינו לבין קודמו רוני מילוא, שגם אתו עבדת כחמש שנים?
"לא הייתי אומר שיש הבדל משמעותי בין שני ראשי הערים, וחשוב לי להדגיש שוב שמי ששבע רצון מהמדיניות שלנו צריך להבין שזו מדיניות שמתאפשרת רק בזכות ראש העיר. כך היה עם הקרקסים, שבלי גיבוי לא היינו יכולים לעצור אותם, וזה למרות שאנחנו (גלין וחולדאי, ח"מ) לא בקשר שוטף או מיוחד.
"ככה לפני כמה זמן היה את הסיפור עם כיכר הבימה, כשהאנשים שמטפלים שם חשבו איך לפתור את הבעיה של הכלבים, והחליטו מה שהחליטו (הכוונה לרעיון להתקין מכשיר שמייצר רעש בתדר שרק כלבים שומעים וירחיק אותם מהכיכר כדי למנוע הופעת צואה על המרצפות הלבנות ובגינה, ח"מ). אבל ברגע שזה עלה על סדר היום הציבורי והובן שיש פה מחלוקת ושזה עלול לפגוע באנשים הורדנו את הנושא הזה מהפרק. חד-משמעית.
"זה גם מאוד קשור לתקשורת הפעילה שיש בעיר ולכך שיש לנו תושבים דעתניים, שמאוד יודעים מה מגיע להם ושבקלות רבה יוצרים קשר עם עיתונאים. אני יכול להגיד לך שהעירייה משקיעה המון משאבים כדי להיראות טוב, לא רק בקטע של איפור - אלא ממש בשיפור השירות".
תל אביב היא גם המרכז של רוב העמותות לזכויות בעלי חיים שפועלות בארץ. איך נראים היחסים שלך אתן?
"לפני 20-15 שנה היה נתק מוחלט מהעמותות, אבל כיום אנחנו עובדים ביחד באופן מאוד צמוד. העירייה מעודדת את פעילות העמותות ומנסה לא להיכנס לניואנסים של ההבדלים ביניהן. אני יכול להגיד לך שאישית יש כאלה שאני אוהב יותר או פחות, מרוצה מהמדיניות שלהם או לא כל כך, אבל בתפקיד אני כמו יו"ר הכנסת - ממלכתי לחלוטין ומשאיר את דעותיי בבית. כל עוד עמותה פועלת כחוק ותורמת לבעלי החיים בעיר, אני אעבוד אתה".
אחת מהביקורות הקשות שמותחים פעילים ואנשי עמותות מתחרות על צער בעלי חיים - עמותה שהעירייה פועלת אתה בתיאום - היא בעניין הרדמת חלק מבעלי החיים שמגיעים אליה. מה דעתך על המדיניות הזאת?
"כאמור, כל עמותה שרשומה כחוק ופועלת כחוק היא עמותה לגיטימית. אני שומע את הביקורת כמוך ואני לא נכנס אליה. אני יכול להגיד לך שאצלנו במקלט העירוני כלבים נמצאים הרבה זמן ולא מומתים בכלל, אלא אם מצבם אנוש. לגבי צער בעלי חיים - הם מאוד עוזרים לנו עם טיפול בחיות משא שאנחנו משחררים ועם בעלי כנף, ולפעמים וטרינר עירוני צריך להיות טיפה דיפלומט. האם אני אוהב את הסיפור הזה? את זה אני אגיד בבית, לא כאן".
בעמותת "אנונימוס" מתלוננים על כך שאין בעיר מספיק אכיפה של החוקים שמגדירים באילו תנאים צריך להחזיק חיות בכלובים בחנויות. מה אתה אומר להם?
"גם להם וגם לאחרים אני אומר שלפעמים האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. ברור שיש תלונות וברור שאנחנו בודקים, וטרינרים שלי מסתובבים בחנויות גם באופן יזום וגם בתגובה לפניות.
"אמרתי שהייתי מעדיף שלא יחזיקו בכלל חיות, וגם לי כואב הלב כשאני רואה שמוכרים דגי זהב בכוס בנחלת בנימין וחושב שכפרות זה חולני. אבל מה לעשות? המטרה שלי היא להדליק אור כדי להאיר נקודות אפלות, שיזלגו החוצה. החוכמה היא לעשות דה לגיטימציה לתופעות כאלה, לא מעט בעזרת התקשורת, ולקוות שזה ישפיע לאורך זמן".
לאורך הריאיון כולו יושב ד"ר גלין בכיסאו בנוחות רבה. גבו ישר, כתפיו מתוחות לצדדים ומשדרות כוח והוא עונה תשובות ארוכות ומפורטות בקול יציב ובטוח. כל זה משתנה כשאני מבקש לדבר מעט על נושאים אישיים. לפתע כל גופו כמו מתכווץ, מתקפל, מתכנס לתוך עצמו. פניו נופלות. תשובותיו נעשות קצרות, עוצמת קולו יורדת.
גלין (57), יליד העיר, שגדל וחי במעוז אביב עד היום, הוא בעליה של כלבה בשם אנג'י שלקח מהמקלט העירוני, שגרה אתו, עם אשתו ועם בנו הצעיר, שהתגייס לאחרונה, והוא צמחוני כבר למעלה מ-30 שנה ("אחרי שראיתי שחיטה בבית מטבחיים וכאלה דברים - לא מסתדר לי בראש איך העסק הזה עובד", הוא אומר).
הנושא שבגינו הוא מתכווץ בכיסאו כשמדברים אתו על נושאים אישיים, אותו פצע פתוח, הוא מותו של בנו הבכור מיקי בתאונת דרכים לפני שנתיים וחצי. במאי 2009 יצא מיקי גלין לבילוי לילי בעיר, כשהיה בחופשה מהצבא, עם עוד שלושה חברי ילדות שלמדו אתו בתיכון ליידי דייויס, ובדרך חזרה התהפכה מכוניתם בנתיבי איילון, סמוך למחלף קק"ל. המכונית עלתה באש ושניים מהנוסעים - מיקי גלין ובר לייכטר - נהרגו. הנהג צביקה בירנבאום נפצע ובהמשך הואשם והורשע במסגרת הסדר טיעון בהריגת שני חבריו. ביולי שעבר גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב חמש שנות מאסר.
"קשה לי", אומר ד"ר גלין כשהוא חנוק ודמעות עולות בעיניו. לוקח זמן עד שהוא מצליח להמשיך לדבר. "ביום השמיני אחרי שהבן שלי נהרג חזרתי לעבודה וזה למעשה נותן לי את הכוח להמשיך לחיות", הוא אומר. "אם לא העבודה שלי, אני. . . מאז אותו יום אני פה כל יום בשש בבוקר ובחרתי בחיים ואני משתדל ללכת קדימה. העבודה בשבילי היא סם חיים, ואני לא חוסך מעצמי שום התמודדות גם כאן.
"פעם באה איזו מישהי שלא יכולנו לעזור לחתול שלה, והיא אמרה לי שבגלל זה אלוהים לקח לי את הבן. מישהו אחר, שלא ראיתי שנתיים, שאל אותי לאחרונה אם התאוששתי כבר. ומה אני אגיד לו? שהוא טיפש? שלא מתאוששים מזה? אז אני ממשיך, הולך עם הראש קדימה, ועושה דברים שמחממים את הלב בעבודה. זה מה שיש".
בחלק מההתמודדות יזם גלין פרויקט במסגרתו הוא נפגש עם חיילים ומספר להם את סיפורו. "בשנתיים האחרונות הייתי ביותר מ-100 פגישות בכל סוגי היחידות", הוא מספר. "נורא קשה לי לעשות את זה, אבל אני מרגיש שאני חייב. אני מגיע לכל מקום ולא מדבר אתם על הנהיגה או על שום דבר אחר. רק מספר להם איך נראה בן אדם ומה קורה לבן אדם מהרגע שהוא מאבד את הבן, מהרגע שקצין העיר מודיע שהבן נהרג.
"הבן שלי היה בדובר צה"ל, ומי שהיה המפקד שלו הוא כיום דובר צה"ל, כך שיש לי קשר טוב עם הצבא. בפעם האחרונה שדיברתי עם חיילים זה היה בטייסת ובסוף השיחה מישהו אמר לי שהוא במגמת קרב, שהוא עולה על F15 ולא מפחד, אבל שאחרי השיחה אתי בכל פעם שהוא ייכנס לאוטו הוא יחשוב על אבא שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם