דוכסות אוטונומית: מה יהיה על קפה תמר?
שיפוץ רחוב שינקין מאיים על אבן מאבני היסוד של הספרות העברית: קפה "תמר"

לא האיום האיראני מטריד את האחרונים, אף לא המחאה החברתית או סוגיות ברומה של שביתה כי אם שאלה מהותית, שנציגיה השנקינאים של ה"בוהמה" חוששים לנסחה בקול: מה יהיה על קפה "תמר"? לשאלה הפשוטה לכאורה "מהו קפה 'תמר'?" אין תשובה פשוטה.
מי שיסור אל רחוב שינקין פינת אחד העם ויציץ אל חללו של בית הקפה במהלך יום עבודה טיפוסי יגלה תמונת מציאות עגומה למדי; כיסאות ריקים למחצה בחוץ וכיסאות תפוסים למחצה בפנים, ריהוט אנושי שגם מגזיני רטרו לא יאמצוהו בקלות, מודעות שפג תוקפן לפני ארבעה עד חמישה עשורים, עלונים, תצלומים וציורים המנציחים את חביבי המקום שהלכו לעולמם - וגזע עץ תמר מוקף אספלט, אדיש לחלוטין למתחולל סביבו, ההולם להפליא את פני הלקוחות. על כל אלה, כמובן, משקיפה שרה שטרן, בעלת המקום, שהליכתה הכבדה ושערה הסגול הם הדגל המתנוסס מעל לדוכסות אוטונומית זו בלבו של הרחוב.
ביום שישי התמונה משתנה. גם מי שאינו נמנה עם יושביו הקבועים של בית הקפה אך מחשיב עצמו לתרבותן תל אביבי, לא יוכל לוותר על ביקור בביבר הצבעוני שאין כדוגמתו הן במדינת תל אביב, הן ביקום המשונה שמחוצה לה. במילון הפסיכיאטריה הספרותית-מקומית מוגדר הערך "תמר" כבית מחסה ליוצרים עזובים, אבודים או שיגעוניים.
הגדרה פופולרית זו אינה מדויקת ומחמיצה את ייחודו של המקום. כמי שאינו בן בית ב"תמר" וכמי שמתבונן בו בעיניו של נווד תרבותי אוכל לקבוע כי מוסד זה אינו רק מקום מפלט לאבירי השולחן העגול (כלומר לבטלני הספרות) או בית מרפא לגרפומנים. "תמר" הוא המקום שבו "היומיום הספרותי" מגלה את פניו האמיתיים; מקום שבו מתפענחים סודותיה האנתרופולוגיים של הספרות - על מתחיה, שיממונה ותהפוכותיה. מקום שבו מתברר פעם אחר פעם מה מקומה של הספרות בקרב קהילת האמנים ובקרב החברה שבה היא נוצרת.
תלמידי ספרות תל אביבים אומללים אשר כילו את נעוריהם במסדרונות בניין גילמן יודעים לדקלם שמה שמכונה בפי התיאורטיקנים "מערכת ספרותית" פירושו, במילים פשוטות, יחסים מורכבים וטעונים בין "מרכז" ל"שוליים".
מערכת זו מציגה מרכזי כוח בהתהוות לצד מרכזי כוח בדעיכה, וכן קשרי קשרים עדינים הנרקמים בין מרכזים אלה ובין תופעות תרבותיות וחברתיות שונות. ובכן, ב"תמר" נהפכת התיאוריה לבדיחה שקשקש אי אז פרופסור מדופלם על אחד משולחנות הפורמייקה: ב"תמר" אין מרכז - יש רק שוליים מאושרים. דווקא מסיבה זו משמש בית קפה זה סיסמוגרף עדין למדידת תנודות במצב הרוח הספרותי, תנודות שקל להחמיצן במקומות אחרים.
"אבטיח", קבע נסים אלוני, "אוכל אפילו מלך". ב"תמר" כולם אוכלים אבטיחים; גם מי שאיבדו את המלוכה, גם מי שממלכתם היתה ונשארה מדומיינת.
יש הבאים אל בית הקפה וערמת ספרים באמתחתם ויש העוזבים אותו ותאוות פרסומם בידם. אחדים מתגודדים בחבורותיהם הקבועות, ואחרים מתבודדים בשולחנם הקבוע. יש שהוגלו מן הקפה ועודם מתכננים בחשאי את שיבתם הגדולה, ויש שנטשוהו מרצון ומעולם לא הביטו אחור. כולם, בלי יוצא מן הכלל, הם נתיניה של ממלכת הספרות בתצורתה המזוקקת ביותר. כולם משרטטים בדרכם את מפת הספרות העברית בזמן נתון ומשקפים מגמות שספרי הלימוד ינסו לשווא להכילן בעוד כך וכך שנים.
קל להתבונן בתפאורה האנושית והחפצית של "תמר" ולקבוע שהנוסטלגיה היא הדבק הכופה על חלקיו להתאחות. דווקא ההפך הוא הנכון. זהו קפה אנטי נוסטלגי; מקום שאינו מתגעגע אל עברו אלא עסוק בשימורה של איזו גחלת, שהעולם שמחוץ לדלתות הקפה מאיים תמיד להכחידה (אולי מסיבה זו נוטים רבים מיושבי המקום הקבועים לצלם זה את זה ולהנציח את עצם רביצתם).
איום זה נהפך עתה למוחשי, שכן שיפוצו של רחוב שינקין עלול לגרום, במוקדם או במאוחר, לסגירתו של המקום - בדומה לבתי עסק אחרים, שהודיעו זה מכבר על עקירה לפרק זמן בלתי ידוע.
מעשה מעין זה ימיט חורבן לא רק על אחדים מיושביו האומללים של בית הקפה אלא על אותם שוליים נפלאים של הספרות, כלומר על אזור הדמדומים שבו מי שצוחקים היום זה עם זה או מקללים זה את זה יוכלו מחר להפוך לאסכולה.
הוגים בכוח, חרזנים בפועל, טפילים ספרותיים טורדניים, עקרבים רושפי שנאה, מלחכי פנכה מקצועיים ודבורים מוכשרות ועמלות - כל אלה זקוקים לבית-שמחוץ-לבית כדי להוסיף להתקיים. המוסד התל אביבי היחיד שהיה להם לבית במשך יותר מחצי מאה הוא קפה "תמר".
מן הראוי להכריז על מוסד זה אתר לשימור - כשם שנהגו, למשל, דוכסי ורוזני סן פרנסיסקו בחנות הספרים "אורות הכרך". הנה נקודה למחשבה לראש העיר, הנוהג לסור למקום מדי פעם בפעם, עוטה את חיוכו התרבותי.