ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

אפשר בלעדיו? 30 למותו של יאיר טאו

לזכר 45 שנים של זוגיות ייחודית, תמונות משיחותיו של תלמיד עם מורו, שרק מיעוטן התקיימו. שלושים למותו בטרם עת של יאיר טאו ז"ל

חולון מרכינה את ראשה: יאיר טאו נפטר

האיש ההוא, מחברה קדישא, מסדר את הלבנים מעל גופתך, ואני חושב לעצמי, שהוא האחרון שהיית רוצה שיסדר את משכבך... בעיקר כשמדובר במשהו ארוך טווח. כעבור מספר דקות החלו רגבי החול להיערם אל תוך קברך, ונראה שממסלול הריצה הזה אין כבר דרך חזרה.

אני נזכר בימים אחרים, אתה הוא המאמן, או מאמן-שחקן, ובשלב מסוים אתה מתיישב על הספסל, פושט רגליך לפנים, משלב את אצבעותיך מאחורי העורף, ומי שמעז להתקרב אליך ורואה את מראה פניך, ושומע את שתיקתך הרועמת, הנדירה, יודע שאין כבר דרך חזרה. את המשחק הזה, שעדיין משוחק – כבר הפסדנו.

ערמת החול כבר מתעגלת מעל מה שהיה לפני כמה דקות בור, כאן קוראים לזה קבר. בעוד כמה דקות נוספות יונחו זרי האבל ויהיו לערמת ענק, שכמוה לא ראיתי. התלמיד, כדרכו, מנסה לחשוב מה היה המורה חושב, או אומר. בדרך כלל, אומר כל מה שהוא חושב.

מה עכשיו? גם עכשיו הוא יהיה במרכז העניינים, גם עכשיו לא ירד מסדר היום, רק שמעכשיו זה ב"מוד" של זיכרון, של "מורשתו", של הנצחה... פשוט בלתי נתפס!

אי שם, באמצע שנות ה-60, במאה הקודמת, התלמיד, כבן 14, ניצב בחצר בית הספר, בהלם מוחלט. אולי תוהה, מה כל כך חדש ב"תיכון החדש" הזה? יותר קרוב לוודאי, שכל ההוויה החדשה הזאת, המעבר מביה"ס היסודי ע"ש משה הס, מה שהיה עבורו חממה רוגעת, לישות המאיימת, החדשה הזאת, גרם לים החיוניות ולשפע האנרגיות, שכל כך אפיין אותו, לשנות את מצב צבירתם, ולהפוך לאזיקים.

ואז פגש במלך. כלומר, במורה. המורה היה דבר תופעה שלא ידע. תמיר וחזק, אריה בממלכתו. הבנים יראו מפניו, מי מפאת הכבוד ומי מפאת הפחד. הבנות נמסו. כל אחת בדרכה. הצעירות אפילו לא הבינו פשרן של ההתרחשויות התוך גופיות שהן חוו.

אתה מגיע לתיכון, ותוך זמן קצר אתה קולט שהמטענים איתם הגעת הם בקושי התחלה של מה שצריך. מילא במתמטיקה, מילא בביולוגיה, אבל בחינוך גופני (מקצוע הידוע בשם "התעמלות")?!

אוקי, בכדורגל התלמיד שולט. זהו המשחק השכונתי האולטימטיבי. כאן תזכה בקמצוץ כבוד מהמורה. נכון? בחיים לא! הידע שלך בכדורגל עומד לך לרועץ, ואתה נשטף

בקיתונות של בוז... כדורגל?!... המשחק של האנאלפביתים?

מתחיל עידן מקצועות האתלטיקה, מתחיל עידן הכדורסל והכדורעף, מתחיל עידן התעמלות המכשירים... השם ירחם, מה זה? אינקוויזיציה? לדלג מעל הארגז ודווקא בקפיצת "מיקרס"! הבעיה היא שתמיד, בכל ענף, בכל מקצוע, בכל מכשיר, המורה מדגים! ככה תעשו, כמוני. והתלמיד? מתפלל לשם יתברך שבתום הגלגול שיעשה, כשהוא תלוי בידיו בשתי טבעות המשתלשלות מהתקרה, תשארנה ידיו מחוברות לכתפיו על פי הוורסיה המקורית...

ויהי לילה ויהי בוקר. בסופו של דבר, תרצה או לא – את המורה אתה מרצה. בהדרגה רוכש התלמיד מיומנויות בכל ענפי הספורט, ואפילו זוכה, כך הוא חש, לקורטוב של חיבה מצד המורה. עוד יגיעו ימים, אומר התלמיד בלבו, כשהוא נושא עיניו אל הבוגרים, תלמידי י"א וי"ב, שגם אני אהיה חלק מקבוצת האיכות הזו, המשתחררת, חדשות לבקרים, משיעורים עיוניים משמימים, ומתייחדת עם המורה לאימוני תגבור במגרש המשחקים, או ברחוב הכנסת, הידוע כמסלול האתלטיקה היוקרתי של תיכון חדש.

מי לא ידע, שזהו המשחק של המורה? התלמיד הכיר את אצטדיון הכדורסל של הפועל חולון, ואף הזדמן לו, פעמים ספורות, לבלות את ליל השבת עם "ידו המכושפת" של עפר אשד וחבריו לקבוצת הכדורסל.

כדוריד לא ראה מימיו ולא שמע על קיומו. משהצטרף לתיכון, ראה עצמו מחויב לפגישות הדו שבועיות, עם המורה, באצטדיון, ברח' אחד במאי, פגישות בהן המורה משחק ומדריך את חבריו במגרש, והתלמיד מחסל 150 גרם גרעיני חמנייה ומכלה את זעמו בשופט, שהוא תמיד עוין.

המורה, להלן המאמן, להלן הכוכב. ידו בכל, בעיקר יד שמאל, ולשונו בכולם. פעמים רבות זה היה מעליב, אבל תמיד, בסופו של דבר, זה נתפס כחלק מההוויה, בבחינת: ככה הם "חיי הזוגיות" עם המורה\מאמן. לעימותים היה תמיד אופי של להבה – מצד אחד זה שורף, אבל אם "תזרום הלאה", הכוויות ייעלמו, מקסימום יישארו צלקות קטנות, רובן בלב.

המורה לא אהב לשמור לעצמו, לא את זעמו ולא את דעותיו. על כן קרה, לא מעט, במהלך המשחק, אחרי טעות של שחקן, שמאות הצופים, בעיקר אלה הישובים מאחורי ספסל הקבוצה, שמוע שמעו את דעתו של המורה על הטעות, על השחקן ולעיתים גם על רמת המשכל שלו.

בשלב מסוים, מאס המורה בממלכתו בתיכון חדש, ונשא עיניו למרחבים חדשים. הפתרון נמצא במרכז הנופש ההסתדרותי, הידוע בכינויו "הקאנטרי", קאנטרי, עפ"י המורה, ב~ה' הידיעה. תחילה כרכז הספורט ואחר כך כמנהל הכל יכול. בעת ההיא התלמיד שרך רגליו בנתיבי החיים, הלוך ונדוד, הלוך וחפש, אך אין זה מענייננו.

מעת לעת, היו נפגשים בקאנטרי. אם בפגישות יזומות, שתמיד הסתיימו בארוחת צהריים, ואם באקראי. איך באקראי? המורה ציידו בכמות סבירה של הזמנות, שינצל אותן כפי שיוכל, כפי שיחפוץ, בעיקר בשבתות.

כל מפגש כלל סיור ברחבי הקאנטרי, בו יציג בפני התלמיד את הפיתוח והחידושים האחרונים, תמיד בהפגנת בקיאות, עד לפרטים הקטנים. תמיד יראה "שליטה בחומר" יותר מהקבלן או היצרן, בודאי יותר מכל אחד מעובדיו. ובמהלך הסיורים, מנויי הקאנטרי "נשאבים" אליו כדבורים לצוף.

לכל אחד יש מה לומר, להציע, לקבול. כולם נענים בנימוס תוקפני, או, לחילופין, בתוקפנות מנומסת... לא אחת היינו צריכים לבחור נתיבים סודיים, מרוחקים מעין איש (או אישה), כדי שאפשר יהיה להספיק משהו.

לימים, התחלפה הנהלת החברה. המורה חש כי דרכו בחברה מוצתה. "אם אני צריך אישור דירקטוריון לרכישת מגב – אז שימצאו להם סמרטוט אחר", אמר. התלמיד ידע כי יום הפרידה מהקאנטרי אכן קרב, וגם ידע שבלבבו של המורה, הקאנטרי ימשיך להיות כאמור בפי כל: "הקאנטרי של יאיר".

מעולם לא שוחחו על ירון. כלומר, לפני מותו – בוודאי. גם ב~30 ימי האבל הפורמליים, ככל שניתן. אחר כך לא. מעולם. בכל השנים, אמר התלמיד, בדרך כלל, לעצמו, שאין מורה אחד. שני מורים לו, מאד דומים במראם החיצוני. מורה אחד שהיה לו, עד למותו של ירון. אחרי מותו של ירון – היה זה איש אחר.

קיץ לוהט, התלמיד ומשפחתו על מדשאת האמפי בכרמיאל, ממתינים לפתיחתו של מופע הפתיחה (או הסיום), שבו משתתפת להקתו של בנו. שעת ההתחלה הפורמלית חלפה זה מכבר, ואלפי הצופים עסוקים בתנועה, הלוך ושוב, או בשיפור עמדות.

לפתע, מתוך החשיכה, נוחתת בזרועותיו של התלמיד אישה יפיפייה, שאיננה אחרת מאשר אורית, בתו. לתלמיד ולאורית "רומן" שמשכו כמניין שנותיה, הגם שבמרבית השנים לא התראו. עמדו ופטפטו עד שחזרה למקומה. שעה שהחליפו חוויות קלטה אוזנו את מלמוליה של היושבת מאחוריהם, מקופחת וקוטרית מקצועית, שרטנה: "מצאו להם זמן לעשות, מול הפנים שלנו, פגישות משפחתיות".

ובעודי כותב, עלתה בראשי תובנה חדשה, שטרם נדונה בעבר, ביני לבין עצמי, ובוודאי לא ביני לבינו. מאז נכנס המורה ללשכת מ"מ ראש העיר, אין ישיבה, ולו אחת, שהוא אינו בוחן את הנוכחים, ובודק מי מהם נמצא בלשכתו לראשונה. וגם אם עולה ספק, גם אז לא מהסס המורה, ומעביר את הישיבה ל"שלב המקדים".

הוא מפנה את אורחיו אל התמונה המשפחתית, התלויה מעל לראשו, מדריך, מספר, מפרט, ומוודא שכולם הפכו לשותפים, רוצים או לא, בחוויית הגאווה המשפחתית שלו.

אירח המורה בלשכתו את אחד מבוגרי "תיכון חדש", שקבל על העובדה, שאין נראה באופק כנס מחזורים של בוגרי ביה"ס, שמלאו לו, בשנת 2011, יובל שנים.

גם המורה, גם הבוגר, גם יוסף ברנהולץ, המנהל המייסד והמיתולוגי של התיכון – לכולם היה ברור שרק הוא, המורה, יצליח לקדם את הפרויקט.

מאז התקדמנו. סגרנו כמה נושאים, ואת הרוב – טרם. מה עכשיו? איך הולכים הלאה, בלעדיו? כל ההסכמה הייתה מושתתת על השותפות, על הביחד. זה לא נראה אפשרי. אורית לוחצת שנמשיך. והיא גם. לזכרו. אפשר בלעדיו?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...