מזון למחשבה: מאכילות החתולים פותחות שולחן

השכנים אולי לא תמיד מתלהבים, שלא לומר מתנכלים, אבל מבחינתן מדובר בלא פחות משליחות. הכירו את מאכילות החתולים של תל אביב. אחת מהן, הזמרת ירדנה ארזי: "כשאני רואה חתול - אני רואה נשמה"

עינת טורס  | 8/11/2011 15:36 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אצל ורד ברק (35) האכלת החתולים לא נגמרת במפתן הדלת, ובלילות קרים היא אף פותחת את ביתה בפניהם ומאפשרת להם לישון בו. גם כשלא קר, נוהגים חלק מהחתולים להיכנס לביתה של ברק כדי לקבל את מנת המזון שלהם. בסך הכול מאכילה ברק 100 חתולים בביתה ובשש פינות האכלה.
ורד ברק
ורד ברק צילום: יהונתן שאול


"מאז שהייתי ילדה בבית ספר יסודי אני רודפת אחרי חתולים עם אוכל ומביאה חתולים פצועים הביתה", היא מספרת. "האכלה רצינית התחלתי בגיל 20, כשיצאתי מהבית ועמדתי ברשות עצמי. אני בחורה רגישה ולא יכולתי לראות את הסבל של החתולים, או של כל חיה אחרת, ברחוב".

בסביבתה של ברק, כצפוי, לא כולם מתלהבים מהפרויקט ההתנדבותי. "תל אביב אמורה להיות פתוחה לעניין בעלי החיים, אבל לצערי אנשים נהיו מאוד סטריליים", אומרת ברק. "הם מעדיפים שבחצר שלהם יהיה דשא וששום חתול לא ייכנס חס וחלילה וישתין. אנשים איבדו את האנושיות שלהם. יותר חשוב לעזור ליצורים חיים מאשר שהגינה תהיה יפה. השכנים שלי חיים אתי פחות או יותר בשלום, אבל יוצא לי להיתקל בכל מיני אנשים.

"הרבה אומרים לי שחתול הוא חיית בר שמסתדרת לבד, אבל הביטוי הזה רחוק מהמציאות כי החתולים שחיים היום ברחוב הם חתולים מבויתים שבני האדם זרקו אותם מהבית. אומרים לי שזה מביא פרעושים, אבל גם זה עניין שאפשר לפתור כי אפשר להזמין מהעירייה שירותי הדברה בחינם. יש אנשים שמאיימים שהם ירעילו את החתולים.

"אני רואה בזה מצווה וחובה שלנו לעזור לחתולים. אחד היתרונות הגדולים הוא החום והאהבה שהם נותנים לי, ממש כמו ילדים קטנים, ללא גבולות. לצד זה, חסרה מודעות ואכפתיות בחברה ומי שכן עוזר ומאכיל חתולים צריך לעמוד בעומס כלכלי ענקי. אם יותר אנשים היו נרתמים, העומס היה יורד".

וכשברק

מדברת על עומס כלכלי היא מתכוונת לאלפי שקלים שהיא מוציאה בחודש על האכלתם ועל טיפולים רפואיים. "בשנה האחרונה עיקרתי לפחות 25 חתולים דרך העירייה וזה יתרון גדול כי זה בחינם", היא מספרת. "אני שוכבת לפעמים שעות בשיחים בשביל לתפוס חתולות ולקחת אותן לעיקור. זו השקעה מאוד גדולה, אבל ראיתי מספיק גורים שגססו ברחוב בשביל לדעת שעיקור זה חשוב.

"אני מוציאה את כל הכסף שלי על זה ואומרים לי שאני מגזימה, ושואלים למה אני עושה את זה. הדעה הרווחת היא שעדיף לי לקנות בכסף שאני מרוויחה בגדים ונעליים וללכת למסעדות והופעות, במקום לעזור ליצורים מסכנים שאין להם אוכל".

חבר מביא חבר

אף שהיא מעידה על עצמה שבמקור היא בעיקר אישה של כלבים, היום מאכילה אתי אלטמן (64), מייסדת ודוברת "תנו לחיות לחיות", לא פחות מ-40 חתולי רחוב. "בעבר הייתה לי רגישות כלפי חתולים", היא מספרת, "אבל לא הכרתי אותם לעומק, עד שהתאהבתי בהם לגמרי".

אתי אלטמן
אתי אלטמן  צילום: אמיר מאירי

כמו במקרים רבים, גם אצל אלטמן זה התחיל מהאכלה של חתול אחד. "ואז התחילו להגיע שניים, שלושה, ארבעה וכן הלאה", היא אומרת. "היום אני מאכילה באופן קבוע כמעט 40 חתולים. זה בדרך כלל חבר שמביא חבר".

מה התפריט שהם זוכים לו אצלך?
"בהתחלה זה היה קוטג', שמנת או חלב, אבל לאט-לאט הבנתי שזה לא טוב לתת לחתולים אוכל של בני אדם. זה גם לא בריא בשבילם וגם מלכלך מאוד את הרחוב. לכן התחלתי לקנות אוכל יבש, והיום אני נותנת להם רק את זה".

שעות ההאכלה שלה קבועות: בשבע בבוקר ובשש בערב, כשבימי החורף היא מפנקת אותם בארוחה נוספת בחצות. "הם שומעים את האוטו שלי ויודעים שזו אני", היא מספרת. "איך שאני מגיעה כולם מטפסים לי על האוטו. כמובן שאני גם מחליפה להם מים מדי יום ודואגת לשים להם את האוכל בגומות, כדי שכל אחד יאכל לבד ולא יהיו מריבות".

פרויקט יקר, לא?
"בהחלט. עולה לי מעל 500 שקלים בחודש להאכיל 40 חתולים. בנוסף, אני דואגת לעקר ולסרס אותם. עכשיו אני נוסעת לחו'ל ואני מבקשת מהשכנים שלי, אלה שאוהבים אותי ואת החתולים, שיאכילו אותם במקומי. זו אחריות שלא נגמרת".

ומה עם השכנים שלא אוהבים?
"היו לי עימותים עם השכנים, בעבר יותר מהיום. פעם פתחו עליי פה והייתי עונה, אחר כך החלטתי לנקוט טקטיקה של הושטת יד והסברה וזה עובד בדרך כלל. רוב השכנים ניאותו לקבל את מה שאני עושה, יש עדיין שכנה אחת שרואה בי את אויב העם, אבל אני ממשיכה להאכיל. יש גם אנשים שעוברים ברחוב ואומרים לי שאני גרה בגן חיות, ואפילו יש כאלה ששופכים לחתולים את המים ומסלקים את כלי האוכל.

"השכנים שלי צריכים להגיד לי תודה, בזכות החתולים אין עקרבים ונחשים, אין מזיקים. חתולי הרחוב לא אשמים שהם ברחוב. התופעה התחילה בכך שאנשים נטשו חתולים והם התרבו ברחוב. אנחנו בני האדם, זו החובה שלנו להיות רחמנים ולתת להם מים ואוכל. כמובן, חשוב שהמדינה גם תיתן תקציב בשביל לעקר ולסרס את החתולים כדי לעצור את הילודה. גם אני לא רוצה לראות אותם ברחוב, לכן אנשים שמאכילים חתולים ובאמת אכפת להם, כמוני גם דואגים לסירוס ועיקור שלהם".

לקחה את העבודה הביתה

"גם אני הייתי פעם מהאנשים האלה שהיו רואים חתולים עוברים ברחוב ולא מתייחסים, עד שנפתחו לי העיניים", מספרת נויה נרדימון (35), שהתחילה להאכיל חתולים לפני כמה שנים, כשהייתה כתבת בנושא זכויות בעלי חיים ואיכות סביבה באתר האינטרנט "נענע". "כשהתחלתי לקבל מיילים מארגוני בעלי חיים במסגרת עבודתי הבנתי שהמצב לא אידאלי".

נויה נרדימון
נויה נרדימון  צילום: יוסי אלוני

בהתחלה עזרה נרדימון לשכנה שנהגה להאכיל חתולים ליד ביתה באופן קבוע. "היא עבדה בשגרירות של הפיליפינים ובאה לארץ רק לארבע שנים ועדיין נהגה להאכיל את החתולים, וגם עיקרה וסירסה אותם", היא מספרת.

"תוך כדי התחברנו והחלפתי אותה מדי פעם כשהיא לא יכלה להאכיל. ביום שהיא עזבה החלפתי אותה באופן קבוע". כיום מאכילה נרדימון חתולים בשמונה מוקדים באזור כרם התימנים וגם מחוץ לשכונה ומגדלת בביתה שמונה חתולים שאספה מהרחוב לאחר שנפצעו, לצד כלבה. נרדימון מודה שהאכלת החתולים כרוכה בוויתורים אישיים וכמובן בהוצאה כספית לא מבוטלת. למרות זאת, היא טוענת, היתרונות עולים על החסרונות:

"אני אדם שפעיל מאוד בלילה ולכן אני קמה נורא מאוחר. מהרגע שהתחלתי להאכיל את החתולים אני קמה בבוקר. אני לא יכולה שלא לקום אפילו לא יום אחד, כי הם מחכים לי. העובדה שעל הבוקר כל החתולים רצים אליי ועוטפים אותי באהבה - זה עושה לי את כל היום. יש איזו סטיגמה על כך שחתולים נורא אנוכיים ושונים מכלבים, אבל אני לא רואה את זה".

ואיך מגיבים השכנים?
"בבניינים של עשירים שגרים על שפת הים אני מקבלת באופן קבוע תגובות מדיירים שמפריע להם שאני מאכילה מתחת לבניין כי החתולים גרים להם בחניון. הם שופכים באופן קבוע את המים והאוכל שלהם. לפעמים יש צעקות ומריבות, ואז אני שולחת עורך דין שיסביר להם שזכותי לעשות את זה ואז יש רגיעה מסוימת. אבל זה תמיד חוזר.

"זה מטריף אותי שזורקים להם את האוכל, שעולה לי קרוב ל-1,000 שקלים בחודש. אומרים לי שחתולים זה מחלות ושאם אני רוצה לגדל חתולים אז שאקח אותם אליי הביתה. מתייחסים למאכילי רחוב בתור פריקים ומשוגעים. ההוצאות הכספיות והעובדה שאני צריכה להילחם בכל העולם - מתישות.

"במקום שהחברה תעריך אותי, היא מנדה אותי, ואת זה קשה לי להבין. הייעוד של חתולים איננו לחיות ברחוב, והרחוב בתל אביב הוא לא הטבע. המינימום הוא לשים צלוחית עם מים מתחת לכל בניין בשרב של יולי-אוגוסט כי אין לחתולים איפה למצוא מים".

גורמת להם לשיר

ירדנה ארזי ידועה לא רק כזמרת אלא גם כאוהבת בעלי חיים, שמשתדלת להירתם לנושא, אם זה בתרומות לעמותות ואם זה בדרכים אחרות, אבל גם בהאכלה יום-יומית של חתולי רחוב. "זה התחיל מהבית, ההורים שלי היו חובבי בעלי חיים", מספרת ארזי (60).

ירדנה ארזי
ירדנה ארזי  צילום: עידו לביא, יחצ

"תמיד היה לנו כלב בבית והאכלנו את החתולים בחצר. אני מאוד אוהבת בעלי חיים באשר הם, ולכן כשאני רואה חתול - אני רואה נשמה. הוא לא שקוף בעיניי. הרבה אנשים לא מתייחסים לחתולי הרחוב, אבל בי ישר מתעורר יצר החמלה ואני רוצה לעטוף אותם".

בנימה כמעט מתנצלת ארזי מסבירה שמכיוון שיש לה כלב בבית ואין לה אפשרות לגדל חתול, הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא לדאוג לחתולים בסביבתה:

"אני קונה שקי אוכל לחתולים ומאכילה אותם בשעות קבועות. הם מכירים אותי כבר וכשאני מגיעה הם מתגודדים סביבי. אני דואגת שתמיד יהיה להם אוכל ומים".

גם את זוכה למבטים כעוסים מהשכנים?
"שמעתי על כך אבל אני מודה שאני פחות נתקלת בזה. אני גרה באזור הצפון הישן, וכל האזור מלא בקעריות מים ובאנשים שמאכילים, לכן אני לא רואה שום התנכלויות. אנשים ממש משתפים פעולה, ואני רואה שיש מודעות. אני ממש לא המאכילה היחידה באזור, יש הרבה מאוד צעירים שמתגוררים כאן עם בעלי חיים והרבה מאוד תחנות האכלה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

חיה עירונית

צילום: SXC

הקהילות שנוצרו בגינות הכלבים; מאכילות הכלבים המסורות; חיות המחמד המשונות. הרומן של תל אביב עם בעלי החיים. פרויקט מיוחד של זמן תל אביב

לכל הכתבות של חיה עירונית

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים