כך תפס מוסד "שבתרבות" את מקומן של תוכניות האקטואליה
אירועי "שבתרבות" ברחבי הארץ - שתי כורסאות ושולחן זעיר על במת המתנ"ס - הם היורשים הרשמיים של התוכניות הפוליטיות שנמוגו מהטלוויזיה

בהמשך, כשאלוש צעק "קטסטרופה קטסטרופה" לאחר שהמראיין רועי כ"ץ ביקש מקיטל לתת לעיתונות הישראלית ציון, הוא ספג בעצמו טוקבקים זועמים מהקהל. "די כבר, נמאס ממך אתה", הטיח בו מפא"יניק מזדקן ומשופם. גברת אחת צקצקה: "עדיף שיעלה כבר לבמה במקום להפריע".
בשלב הזה החליט כ"ץ, לשעבר ראש מערכת החדשות באתר וואלה, שהגיע הזמן לקטוע את הוויכוח. אחרי הכל, יש לו בליין אפ גם את ניצה שאול ובעלה הגיטריסט אמנון סלומון עם שירם "הו ג'ינג'י".
אירועי "שבתרבות" מאפשרים לקהל לחוות שילוב בין שתי תופעות תקשורתיות משמעותיות: הטוק שואו והטוקבק. כל אחת מהן מסמלת תקופה שונה. הטוק שואו מזוהה עם ראשיתו של ערוץ 2, אמצע-סוף שנות התשעים; הטוקבק, עם העידן המקוון הנוכחי. על במת "שבתרבות" הן מולחמות לכדי יצור כלאיים ייחודי.
הוויזואליה של המרחב לקוחה מעולם הטוק שואו. על הבמה מוצבות שתי כורסאות: על אחת יושב מראיין מחויט ורהוט ששואל שאלות קשות על המצב, ועל השנייה פוליטיקאי שבא "לומר את האמת בפנים". לפניהם שולחן זעיר שעליו מונחות שתי כוסות המים ההכרחיות, והם מדגמנים שיחת סלון.
היעדרותן של המצלמות ושל הצורך להכריז על יציאה לפרסומות היא בגדר סמנטיקה, משום שהמעמד כולו כמו לקוח מתוך מופע טלוויזיוני - השפה היא שפת הטלוויזיה בעלת האינטונציה המוגזמת, הגישה היא אינטימיות משולבת בפלרטוט עם הקהל.
אלא שלכל אלה מצטרף דובדבן נדיר: הזכות לקריאות ביניים. מדובר אמנם בפריבילגיה שלא זוכה לעידוד מוצהר מצד המנחה, ובמקרים מוגזמים אף עלולה לגרור הזמנה של מאבטח, אבל היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. תשאלו את יהודה אלוש.
"'שבתרבות' היא בעצם התחליף למעגל של דן שילון", מאשרת העיתונאית רינה מצליח מחדשות 2, שסיימה לאחרונה להנחות עונה של "שבתרבות" בכפר סבא (לפני כן הנחתה את זו החיפאית). מצליח מפרטת: "נהייתה בארץ מין תפיסה שהפוליטיקה לא מעניינת יותר, אלא רק ריאליטי ובידור.
אבל כשרואים את מאות האנשים שמגיעים ל'שבתרבות' בערים השונות, מבינים שיש צמא לתכנים פוליטיים. אפילו ב'פגוש את העיתונות' של דנה ויס בערוץ 2 בשבת הרייטינג עולה משמעותית כשפוליטיקאי מגיע לראיון".
המרואיין הפוליטי המרכזי של כ"ץ בשבת האחרונה היה חבר הכנסת (קדימה) וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר. הסכמתו להגיע לראיון בבאר שבע בבוקר יום שבת, ועוד כתחליף לעמוס גלעד, ראש האגף המדיניביטחוני במשרד הביטחון שביטל בחמישי בערב לאחר שלטענת גורמים בהפקה "קיבל הוראה לא לדבר על איראן", עשויה להעיד במשהו על יוקרתה של שבת התרבות הבאר שבעית. ניסן זאבי, יועץ התקשורת של דיכטר, מספר שרק לאחרונה דחו הוא ומעסיקו הצעה להשתתף ב"שבתרבות" בבת ים, אבל לבירת הנגב לא חשבו לסרב.
"נושאי הראיון ידועים לנו כי תיאמתי אותם בגדול עם כ"ץ בטלפון", הוא מסביר, "לפוליטיקאים כמו דיכטר, שהטיעונים שלהם מורכבים, נוח לדבר 40 דקות בניחותא ולרדת לעומק הדברים. יש אחרים שהתמציתיות של הטלוויזיה מתאימה להם יותר, אבל לא אבי".
האזנה ממושכת לדיכטר חושפת צדדים לא מוכרים באישיותו, ומתברר למשל שיש לו חוש הומור בריא. כשנשאל על התבטאויותיו האחרונות של מאיר דגן בנוגע לסכנה שבהפצצת איראן, ענה: "דגן אדם מרתק, ואפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל בוגר האקדמיה לנימוסים והליכות
כמצופה מביטחוניסט כדוגמתו קרא דיכטר למלחמה נוספת בעזה שייעודה לכבוש את הרצועה מידי חמאס ולהעניק את השליטה באזור לאבו מאזן, והביע תמיכה חמה בפתיחה במלחמה עם איראן. שתי האמירות זכו לתהודה גדולה בסוף השבוע באתרי החדשות - תוצאה של הפרת הדממה התקשורתית הכפויה של שבת. השתלם לדיכטר לקום בשעה מוקדמת בשבת.
אזכור אמירות מ"שבתרבות" הפך עניין שבשגרה גם במהדורת מוצ"ש של חדשות 2. מפיקת האירוע מטעם עיריית באר שבע, מיטל צוקרמן, מזכירה שדן חלוץ שבר שתיקה בת שנים לאחר מלחמת לבנון דווקא מעל במה זו, ושימים ספורים לפני הבחירות בחר איווט ליברמן להגיע לראיון דווקא שם. את כמות הצופים הגדולה ביותר הביא שר האוצר יובל שטייניץ, ש"מילא את האולם לגמרי (כ-1,000 מקומות ישיבה)", לדברי כ"ץ. "אנשים ישבו על המדרגות".
כתבת "ידיעות אחרונות" נחמה דואק, שמנחה את "שבתרבות" חולון וידועה כמושכת קהל בזכות עצמה, מספרת שפוליטיקאים מבינים כי הבמה הזו פשוט משתלמת להם, הן בשל היקף הקהל הנוכח במקום והן בשל החשיפה שלה זוכות ההתבטאויות. "היו אצלי כל הגדולים, אולי חוץ מביבי", היא מתגאה, ומונה את השרים ליברמן, אהוד ברק וגדעון סער ואת יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני.
"אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שזה בעצם כמו בטלוויזיה, שאני צריכה לתת הופעה עבור הקהל - לעניין, להצחיק ולרגש אותו. ככה שבמקום להיות נשכנית ולהקשות על המרואיינים, אני נותנת להם זמן לדבר, כי הבנתי שזה מה שהקהל רוצה. הם יושבים שעתיים ומקשיבים מרותקים לגדעון סער".
כיאה לכל ז'אנר הרושם קאמבק, גם סביב שבתות התרבות מתקיים ויכוח הנוגע לשאלה מי החיה אותו. הוא שני רק לוויכוח בשאלה באיזו עיר נוסדה המסורת. הפורמט של "אירוע תרבות" חילוני הנערך בשבת - להבדיל מהתכנסויות דומות בציונות הדתית, הנפוצות מאוד ומבוזרות מאוד - נערך לראשונה כבר בשנים שלפני קום המדינה. מועצות הפועלים נהגו לארגן אז מפגשים בשם "שחרית", שבהם היו משוחחים על פוליטיקה לצד קטע אמנותי כזה או אחר.

השימוש האבסורדי במילה "תרבות" בהקשר של אירוע שבו מדברים על טנקים וביצורים סוריים החל כבר אז ונמשך עד היום. מה לדיכטר, לדיבורים על האיומים האסטרטגיים על ישראל ול"תרבות"? כנראה העובדה שהם נאמרים לצדה של ניצה שאול.
חזרה לשאלה מי ייסד את המסורת. בחולון טוענים שהם המציאו את "שבתרבות" ("אני מנחה את זה כבר 12 שנה, מתוך 20 שנה לפחות שבהן זה קיים", אומרת דואק), ומנגד גורסת האסכולה הבאר שבעית שאת הפטנט המציא כתב "הארץ" בדרום במשך יותר מ-40 שנה , מוטק'ה ארציאלי.
ארציאלי, מספרת האגדה, מעין שריף מקומי שהיה ידוע בחיבתו למוזיקה קלאסית ולארכיאולוגיה כמו גם בקשריו ההדוקים עם העדה הבדואית, פנה באותו זמן לעיריית באר שבע ביוזמה להרים אירוע תרבות ייחודי. כך, אחת לחודש, לאורך מרבית שנות השמונים, הוא ראיין פוליטיקאים מעל הבמה הבאר שבעית, ושילב לצד זה שירים של יוצרים מקומיים.
אחד המעריצים של המסורת הארציאלית היה אמנון יוסף, דובר עיריית באר שבע זה 14 שנה. "אחרי שבסוף שנות השמונים המסורת הפסיקה", הוא מספר, "פנה אליי ב-1998 ראש העיר דאז, יעקב טרנר, וביקש ממני לחדש אותה. הרמתי את הכפפה, והשאר היסטוריה. בעקבותינו זה תפס בעוד ערים כמו בת ים, חולון, מודיעין, שוהם, רמת גן, כפר סבא, נס ציונה וחיפה".
יוסף, שהפך בינתיים לרוח החיה מאחורי "שבתרבות", מספר שהתקציב שהוא מקבל מהעירייה עומד על 135 אלף ש"ח עבור כ-13 שבתות בשנה, ומזכיר שהקהל נכנס בחינם. הוא לא משלם לפוליטיקאים שמגיעים להתראיין, אלא רק למנחה ולאמנים.

זמר שמגיע כדי להופיע עם שני שירים עשוי לשלשל לכיסו כ-5,000 שקל באחר צהריים אחד. בבאר שבע כבר נרשמו הופעות של יהורם גאון, ארקדי דוכין, אביב גפן, יהודית רביץ ומאיר בנאי, לצד אמנים אזוטריים בהרבה.
באשר להרכב הקהל, "יש גם מזרחיים שבאים, זוגות צעירים ואפילו כמה דתיים, למרות שזה בשבת", אומר יוסף. "חשוב לי למשוך קהל רחב ולא רק אליטיסטי, שזה מי שנהג לבוא לשבתות של ארציאלי, שם נוגנה בעיקר מוזיקה קלאסית".
ענת ומשולם מינסטר, זוג בשנות ה-70 לחייו , באר שבעים מאז ומעולם, מספרים בסיום האירוע איך האנשים שבאים אליו "אלה אותם פרצופים שבאו ל'שבתרבות' עוד בשנות השמונים, וכמונו הם התבגרו עם האירוע.
"אנחנו מכירים הרבה אנשים פה ברמה של'שלום שלום', נראה שתמיד היו פה אנשים בגילנו. אנחנו אוהבים מאוד שיש למרואיינים פה זמן לדבר, שמביאים טיפוסים רציניים כמו דיכטר ושהמראיין לא נכנס להם לדברים. טוב, נו, לא תמיד. לפעמים הוא כופה את דעתו וזה לא לרוחנו".