הלוחם בדרכים: מגן דהרי הקדים את דפני ליף בכמה שנים
עוד שנים לפני המחאה של דפני ליף וחבריה, מגן דהרי מנתניה יצא למאבקים חברתיים ברחבי הארץ כשהוא רכוב על אופנוע. עכשיו הוא גם מוציא על זה ספר
את האופנוע, הגיטרה והבנדנה של מגן דהרי, בן 55 מנתניה, אפשר למצוא בכל צומת שבו מתקיימות הפגנות או מחאות בנושא זכויות אדם. בחמש וחצי השנים האחרונות חרש דהרי את המדינה, הנהיג את קבלת השבת למען שחרור גלעד שליט מידי יום שישי מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה והקדיש 24 שעות ביממה לחזון שלו ולשינויים חברתיים שעליהם חלם. וכל זה עוד הרבה לפני דפני ליף וחבריה.
עכשיו, כשגלעד שליט כבר מדווש על אופניו בשבילי מצפה הילה ולאחר ההצלחה החלקית של המחאה הציבורית נגד יוקר המחיה, הוא סיים בימים אלו כתיבת ספר המתעד את חייו ואת המאבקים בהם נטל חלק. וכבר הוא חושב על המשך המאבקים הצפויים לו.
במשך כעשור, עד לשנת 2005, החזיק דהרי כמה עסקים מצליחים בנתניה. כבר בתקופה שבה הפעיל את הפאב הידוע "מוזה", נוצר החיבור שלו לפעילויות חברתיות.
"השתמשתי בכסף שעשיתי שם לטובת עשייה חברתית מאוד רצינית", מספר דהרי. "הובלתי את מאבק הסוחרים בנתניה במלחמתם על מחירי הארנונה והמים, נגעתי גם בנושא האימהות החד הוריות והאלימות בין בני הנוער. זה משהו שנמצא בתוך הנשמה ולא משתנה. כשהייתי צריך יותר כסף לפעילויות האלה, פתחתי בתוך ה'מוזה' חנות ובה מוצרים מהמזרח הרחוק, שפעלה במקום בשעות היום. החנות עבדה יפה במהלך שעות היום, ובערב המקום עבד כפאב עם במה מקצועית".
בתוך "המוזה" של דהרי הייתה במה מקצועית שמשכה אמנים רבים, רובם אלמונים שביקשו לזכות בחשיפה. "באחד הימים קיבלתי טלפון מנציג של חברת תקליטים, שסיפר על זמר חדש שהם מנסים להריץ", נזכר דהרי, "הם שאלו אם הוא יוכל להופיע אצלי ואני כמובן הסכמתי. אגב, לזמר קוראים עברי לידר.
"באחת הפעמים קיבלתי טלפון מנציג של 'הד ארצי', שסיפר על להקה שלא רוצים להשמיע אותה ושוקלים לפרק אותה. קראו לה 'היהודים', הם הופיעו בהתחלה רק מולי ומול המלצריות שעבדו אצלי ואת המשך קורות הלהקה הזו כולם כבר מכירים. הדבר הכי חשוב עבורי היה אותם חבר'ה צעירים מקומיים, שחלמו לעלות על במה. אני שמחתי לעזור להם להגשים את החלום הזה, לאומנים כמו ג'אקו אייזנברג ומאיה בוסקילה ואפילו צביקה הדר, שאת ההרצה שלהם הם עשו אצלי".
בספטמבר 2005 הסתיים פרק בחייו של דהרי. ה"מוזה" שלו, שהייתה עבורו גם מקום מגורים, עלתה באש והותירה אותו חסר כל לאחר שחברת הביטוח התנערה מתשלום, וכך מצא עצמו איש העסקים והסלב הנתנייתי
בפרק הראשון של ספרו מתאר דהרי את הרגעים הראשונים לאחר השריפה, שבהם הבין כי איבד את כל עולמו: "הלהבות לא ריחמו עלי ולא על הציוד והסחורה, שגדשה את האולם והמחסנים. בעוד האנשים חשבו על הנזק הכספי ועל המיליונים שנשרפו מול עיניהם, חשבתי על החדר הקטן שלי, הצמוד ל'מוזה', ושאלתי את עצמי, האם נותרה לי לפחות מברשת השיניים שלי?
"וכך, בלילה אחד, מצאתי את עצמי בגיל 50, ללא כסף, עם חובות, ללא קורת גג, אבל עם מברשת שיניים מצוינת, שהצלחתי להציל מהשריפה. ניסיתי להבין, איך זה בגיל 50 נזרקתי אל הרחוב, ונאלצתי להתחיל הכול מחדש. האם נולדתי מחדש? האם ניתנת לי הזדמנות נוספת להגשים את יעודי?"
באותם רגעים דהרי לא העלה בדעתו כי דווקא האסון שניחת עליו הוא זה שישנה את חייו, כמו גם את חייהם של אנשים נוספים אותם יפגוש בעתיד במסעותיו בדרכים. הוא האמין שיחזור במהרה לעסקים ואף קיבל לא מעט הצעות לנהל עסקים גדולים ומצליחים בעיר. אבל קול פנימי אמר לו לצאת לדרכים. דהרי הקשיב, הפנים ויצא לדרך חדשה, במהלכה ילמד ויבין שהכאב האישי שלו הוא קטן לעומת כאבם של אחרים.
"למזלי היה לי נשק שזלזלתי בו, אבל כשיצאתי לדרכים הנשק הזה בא לקראתי", מספר דהרי ומתכוון לגיטרה ולאופנוע 500 סמ"ק הישן שלו מתוצרת קוואסאקי. לאחר שנים רבות בהן לא התעסק במוסיקה ובכתיבה, דהרי - שהיה חבר בלהקת האחרונה של חיל הים - מצא עצמו חוזר לכתוב, להלחין ולשיר שירי מחאה בסגנון בלוז אמריקני. עם השינויים שחלו בחייו, הוא גם עבר תהליך שהוא מכנה "ניתוח להסרת האגו", שלדבריו סייע לו בחיבור האנשים. "כשהבנתי שזה המקום והזמן לחבר אנשים, לפרגן להם ולעודד אותם, עברתי את הניתוח הזה".
מה אתה זוכר מתחילת המסע?
"תחילת המסע שלי היה בזמן מלחמת לבנון השנייה. עליתי לצפון, נכנסתי לבסיסים בעזרת סיפורים כאלה ואחרים וקומבינות, מפני שזה לא פשוט להיכנס לבסיסים צבאיים. אתה גורם למפקד לאסוף את כולם, אתה מנגן להם, שר ומדבר איתם על המצוקות והפחדים שלהם. אתה מדבר איתם על הפשלות בארגון ובמלחמה, ופשוט שוכח מהבעיות שלך".
מה היה היעד הבא?
"כשהתחילו לצלצל אליי עשרות אנשים ביום, לשאול האם זה אני האופנוען בדרכים ולאן אני נוסע מחר, לא יכולתי לענות לכל כך הרבה טלפונים ביום וחבר אמר לי: 'במקום שתענה לכל כך הרבה טלפונים, תפתח בלוג ברשת ואז יחפשו אותך'. פתחתי בלוג וכתבתי בו: 'אני יוצא לשדרות ביום כך וכך. העיר עזובה, צריך לייצר שם איזשהו מומנטום ולהבטיח שהעם יגיע לשם'. כתבתי בבלוג שאני נוסע וביקשתי שיצטרפו אליי. כל הדרך נסעתי לבד ואף אחד לא הצטרף אליי. עשיתי שם כל מיני פעולות, שרתי להם, ניגנתי, התפללתי איתם ואמרתי להם: 'אל תברחו! זה יגיע גם לאשדוד, לאשקלון ובסופו של דבר העם הוא זה שיבוא אליכם'.
"באותם ימים שמעתי על אדם נפלא בשם אילן כהן ממודיעין, שיש לו רעיון כיצד לעזור לעיר והוא מתכוון להביא את חבריו הדתיים לערוך את הקניות שלהם בשדרות. כתבתי לו בבלוג שהרעיון שלו מצוין, אבל מדוע להביא רק דתיים? בוא נביא את כל העם. אילן ענה לי ואמר שאי אפשר לחבר בין החילוניים לדתיים. אמרתי לו שאדאג לחבר אותם, הרי המהות שלי היא לחבר בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. זה החלום שלי. אילן הגיב ואמר שעכשיו, לאחר הפינוי, יש שנאה, קיטוב וחוסר אמון. בסופו של דבר שיתפנו פעולה והצלחנו. בימי שישי ירדו שיירות של רכבים לשדרות, כ-15 אלף איש הגיעו לשדרות וערכו שם את הקניות שלהם. תושבי שדרות חזרו הביתה כשראו שאפשר להתפרנס בעיר, הם חזרו להאמין במקום שלהם".
זה גרם לפעילים להאמין בדרך שלך? אנשים כבר החלו להצטרף?
"כתבתי בבלוג שאני מבין את התגובות כמו 'כל הכבוד', אבל לא בשביל זה יצאתי לדרכים. הבהרתי בבלוג שאני חולם שיצטרפו אליי. יום אחד באמת חיכו לי בצמתים. חיכו לי באשדוד, באשקלון ובצמתים נוספים בדרך לשדרות. באותם רגעים הרגשתי שהנה זה קורה, אבל כשסיפרתי את זה בבלוג, הבנתי שלא מאמינים לי. ביקשתי מהפעילים שבפעם הבאה יביאו איתם מצלמה או מסרטה.
"בנסיעה הבאה כבר חיכו לי יותר אנשים בצמתים, כי מי שנוסע איתי פעם אחת לא ירצה להיגמל מזה. הרגשתי מחויבות גדולה וידעתי שכל מי שמגיע כדי לתת, ירגיש שהוא קיבל יותר ממה שהוא נתן. לכן אמרתי את המשפט שמופיע גם בספר: 'מי נהנה יותר, המקבל או הנותן?' עם הזמן סידרתי על האופנוע מקום לגיטרה ולמגבר ונסעתי. הנגינה והטקסטים נוגעים ללב האנשים, מרגשים אותם והם מבקשים לעזור".
מלבד התמיכה בתושבי שדרות, שזכתה לסיקור נרחב בתקשורת וחשפה את דהרי ופועלו, הוא לא הרפה וכיסה אזורים אחרים והרחיב את הפעילות שלו בכל נושא בוער במדינה. החל בנכים ובאימהות החד הוריות וכלה בקשישים, ניצולי השואה וההומלסים. הוא לקח חלק פעיל במאבק להחזרתם של החיילים החטופים אלדד רגב ואהוד גולדווסר. עם הזמן, נוצר קשר מיוחד בינו לבין מיקי גולדווסר, אימו של חייל המילואים החטוף. "התחברתי מאוד למיקי גולדווסר". הוא אומר ומוסיף: "שיתפתי איתה פעולה, ולאחר שלצערנו הבנים חזרו בארונות המשכתי הלאה, למאבק הבא שהוא החזרת גלעד שליט משבי החמאס".
לא היית חלק מצבא החברים של גלעד.
"יצרנו קבוצה אחרת. צבא החברים של גלעד עשה עבודת קודש, פרגנו להם מאוד, תמכנו בהם והיינו כל הזמן עם משפחת שליט. הייתה כאן תובנה, שאם לא יהיה לחץ על ראש הממשלה מצד אחד ולחץ על החמאס מצד שני, גלעד לא יחזור הביתה. הייתה לי זכות לעשות את הפעולות מול בתי הכלא, למניעת תנאי ה-וי.איי.פי למחבלים. החמאס הגיב לכל פעולה כזו שעשינו. בכל פעם שפעלנו מול בתי הכלא, החמאס פרסם למחרת תגובה בעיתונים שלו. הם כתבו שם שזה לא יעזור לנו ולא כדאי לנו להמשיך בזה".
איך נולד הרעיון להפגין מול בתי הכלא?
"העניין הזה בער בי. איך ייתכן שלגלעד שליט לא נותנים להיפגש עם אנשי הצלב האדום, לא נותנים לו תנאים ואף אחד לא יודע באיזה מצב הוא נמצא. אבל כאן, הסתבר לי שהמחבלים חיים בתנאי וי.איי.פי, עם טלפונים, פיצות, ביקורים, טלוויזיה וגם עושים תארים באוניברסיטה. שמעתי על מחבל שעשה פרופסורה בערב הסעודית מהכלא בישראל. זה פשוט אכל אותי.
"הגענו למצב שבו תושב עזה שרוצה לשפר את חייו יכול לבצע פיגוע. אם הוא מצליח אז הוא מקבל למעלה 72 בתולות, אבל אם לא הוא מקבל תנאים של בית מלון בישראל וראש הממשלה שלנו דואג שיקבל את התנאים האלה. בית כלא הוא עונש, כך זה בכל העולם ורק אצלנו זה אחרת".
מלבד האופנוע והגיטרה, אחד מסימני ההיכר של דהרי בשנות המאבק שלו ופעילותו החברתית בנושאים הבוערים, היא קבלת השבת שהוא יזם לערוך מידי שישי במקומות שונים בארץ. את קבלות השבת הוא החל במאבק הנכים מול משרדו של שר הרווחה, שם העביר את ערבי שישי בנגינה ושירה, העביר מיקרופון בין האנשים ששפכו את אשר על ליבם בפני הקהל, והפך את הצומת למשהו שמזכיר את ה"הייד פארק" המפורסם שבלונדון. הכול קורה כשהצומת חסום על ידי מאות פעילים והמשטרה תוחמת את האזור כולו. את קבלת השבת הוא העביר בשנתיים האחרונות מול בית ראש הממשלה, בנימין נתניהו שבקיסריה.
את המחאה החברתית הגדולה, זו שסחפה מדינה שלמה והוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות, חזה דהרי כמה חודשים לפני שפרצה ואף התריע בפני ראש הממשלה מפני הצפוי. דהרי ואנשיו פעלו למען הצדק החברתי, הרבה לפני שזכינו להכיר את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר.
ב-29 בינואר אמר דהרי בראיון לעיתון "דה מרקר": "מתקרב הרגע, בו כל האמיצים שאינם מפחדים לאהוב יציפו את הרחובות בדרישה לצדק חברתי וביחד נשיב לחברה שלנו את שפיותה". לראש הממשלה בנימין נתניהו שלח דהרי מכתב, שמופיע אף הוא בספר, ובו נכתב: "אתה זוכר את המכתבים שלי? זה אני שמארגן את קבלת השבת למען גלעד שליט על הדשא בקיסריה, מול ביתך. למרות חסימת הרחוב על ידי השב"כ נכנסתי לשטח המסונן וקראתי לך בקול כשאתה הסתגרת בביתך.
"כתבתי לך שגלעד הוא סימפטום להזנחה ולקשיים חברתיים וכלכליים בחברה שלנו, והודעתי לך שאם לא תקשיב לנו ולא תראה נכונות לפיתרון הבעיות שלנו כעם, תמצא תנועה חברתית גדולה של אנשים שהתסכול וחוסר היכולת שלהם להתקיים בכבוד יוציא אותנו לרחוב. אז כמו שהבטחתי תמיד, כל מה שהודעתי לך קיימנו לכן אני מודיע לך שלא תהיה מופתע, העם עומד לצאת לרחובות בהמוניו להתנגדות המונית ולהביע מרירות אזרחית".
על פי אילו סימנים חזית את המחאה החברתית הגדולה שעתידה להתרחש?
"אני מדבר על עובדות. אני לא יכול לבוא ולומר לך שחזיתי או הרגשתי. כבר בינואר 2010 פרסמתי ב'דה מרקר' שהמונים ייצאו לרחובות. לא צפיתי מהמקום של לשבת ולחכות שזה יקרה, אלא פשוט יצאנו לעשות את זה. חסמנו צמתים כמו עזריאלי ומקומות נוספים ופעלנו".
אפשר לומר שאתם בעצם הייתם הטריגר. אתם הנחתם את היסודות למחאה הגדולה?
"היינו האדריכל של כל המהפכה החברתית. כך כתבו לי אנשים בבלוג ובפייסבוק. אצלנו הכול מתועד בזמן חי, כך שאף אחד לא יכול לבוא ולומר שאנחנו לא עשינו את זה. יש צילום שמתעד איך המשטרה ניגשת אליי ומעבירה לי את השליטה בצומת לשעה. כשאנשים ראו את זה באינטרנט הם התחילו להאמין שהכול אפשרי".
נראה שהמחאה החברתית איבדה קצת מהרוח והמומנטום בשבועות האחרונים.
"מי שראה בגדולתו של המאבק את המנהיגים שהתקשורת סימנה, בנוסף ל-400 אלף איש שצריכים לצאת לרחובות בכל פעם, הוא לא יודע על מה המאבק. הם התחילו לריב בינם לבין עצמם והגיעו רק עשרות אלפים להפגנה האחרונה, אבל זה לא מה שישפיע על המאבק. המאבק הוא על היכולת להשפיע על השיח הציבורי, הוא על היכולת להשפיע על המנהיגים ושני הדברים האלה קרו.
"המאבק הוא כדי שיהיה שינוי. אם כל המאבק הזה הוא נגד עגל הזהב וההתבהמות של החברה הישראלית, אז המחאה הזו תהפוך להיות כזו בעצמה. המחאה הזו היא של העם והיא גדולה יותר מכל מנהיגיה. אף אחד לא יוצא להפגנה בגלל דפני ליף או איציק שמולי, אלא בגלל יוקר המחיה במדינה שלנו. זה שונה מכל מה שהיה כאן אי פעם".
מה אתה חושב על הפילוג שנוצר בין דפני ליף לאיציק שמולי?
"מבחינתנו למחאה הזו אין מנהיג, כולם מנהיגים. בקבלות השבת שאני עורך אני שואל אנשים: אתה רוצה להיות מנהיג של המחאה? כשהוא עונה לי כן, אני אומר לו אתה המנהיג וכולם מוחאים כפיים. אני לא יודע מה עבר בין ליף ושמולי, אבל אני מקווה שהם יצליחו להסתדר ביניהם כי המחאה הזו תמשיך ותגדל וגם תניב תוצאות".
מדוע שאתה וחבריך לא תיקחו על עצמכם את עניין ההנהגה?
"אנחנו לא נמצאים בשלב של החלטה האם לקחת את זה על עצמנו או לא. לקחנו את זה על עצמנו כבר לפני שהמחאה הזו גדלה. באופן אישי לקחתי את זה על עצמי כבר לפני חמש וחצי שנים. המקום הכי נכון להצליח הוא לבוא מהעם, להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים. בדיוק בגלל זה פתחתי לפני יומיים קבוצה בפייסבוק שנקראת לאהו"ב, כשכבר עכשיו רשומים בה למעלה מ-4,000 חברים. הדרך היא לבוא מהעם ולא לבוא מלמעלה".
כאמור, מבין כל קבלות השבת שערך דהרי ברחבי הארץ בשנים האחרונות, זכורות במיוחד אלו שנערכו בקיסריה ברחוב המוביל לביתו של ראש הממשלה, בשיאו של המאבק הארוך והמתיש להחזרת גלעד שליט.
דהרי, איש שומר חוק, עשה את כל הפעולות שלו ברישיון ממשטרת חדרה, שיצרה קשר עם השב"כ והודיעה לו על העומד להתרחש. מאות הפעילים שהגיעו לקיסריה בכל יום שישי, הביאו את ראש הממשלה למצב שבו הוא דרש לסלול עבורו דרך עוקפת שתוביל לביתו. היות והדרך הצדדית עליה חלם נתניהו אמורה הייתה לעבור דרך שמורת טבע, ארגוני הסביבה הצליחו למנוע את סלילת הכביש. הפעילים ראו בכך ניצחון במערכה הראשונה.
"הרגשנו שאנחנו משפיעים על ראש הממשלה והפעולה שלנו מדירה שינה מעיניו. הצלחנו לשנות את שגרת יומו ואף לגרום לו לא להגיע לביתו בשלב מאוחר יותר, כשהפעלנו את שיטת הרמזור".
מהי שיטת הרמזור?
"פשוט לכלכנו לו את השטח הסטרילי והשב"כ הודיע לראש הממשלה שהוא לא יכול לעבור, מאחר ואין לו שטח סטרילי. הכול היה חוקי, ביקשנו וקיבלנו רישיון. בסמוך לכביש שבו עובר ראש הממשלה ישנו שביל הליכה, ביקשנו לעשות הליכה בשביל הזה וקראנו לה 'הליכה לקיסריה'. אף אחד לא יכול למנוע מאיתנו מללכת בשביל. עבדנו חכם, אנשים הצטרפו והאמינו בנו. ביקשתי רישיון ל-45 אנשים, במשטרה לא חשבו שיגיעו אפילו עשרה, אבל בפועל הגיעו 3,000 איש. במשך מספר שבועות ראש הממשלה לא יכול היה להגיע לביתו".
במשטרה או בשב"כ לא חיפשו סיבה לעצור אותך?
"ביקשו ממני באופן אישי להפסיק עם זה. הייתה לי את הזכות שתהיה האזנה לטלפון שלי, אבל אני כל הזמן מדבר על פטריוטיזם ועל אהבת הארץ, כי זה מה שיש. אני לא אנרכיסט שחותר".
יצא לך לדבר עם נתניהו במהלך הפעילות בקיסריה?
"לא יצא לי לדבר איתו וגם המבטים שלנו לא נפגשו. כשעשינו את קבלות השבת, לפני הפעולות החריפות יותר, הוא עבר עם שיירה של אנשי שב"כ חמושים בכלי נשק. מנהיג אמיתי היה צריך לעצור, לרדת מהרכב, ללחוץ ליד ולומר לנו שהוא עובד על זה יומם ולילה ויחזיר את גלעד הביתה. אנשים היו משוכנעים שביבי ייפגש איתי וגם אני הייתי משוכנע בזה".
באחת הפעמים הגעת מאוד קרוב אליו.
"זה נכון. הייתה פעם שבה קיבלתי זכות קניין בבית שנמצא מול ביתו, הייתי ממש כמו בעל הבית וגם עדכנתי את השב"כ בעניין. הייתי בתוך השטח הסטרילי שלו. עמדתי על הדשא מול ביתו וצעקתי לו, שרתי לו, דיברתי איתו ועשית איתו קבלת שבת לבד, כשמאות אנשים עושים קבלת שבת בחוץ. בסופו של דבר אפילו אנשי השב"כ לחצו לי את היד וסימנו לי עם האגודל. הם הרי ילדים בגיל של גלעד".
מה צעקת לו?
"צעקתי ואמרתי לו: 'אדוני ראש הממשלה. עם האויב תצטרך לדבר, אז איתי לא?' מישהי מהפמליה שלו אמר לי: 'הוא לא ידבר איתך, כי אז הוא נותן לך לגיטימציה'.
אתה נמצא בקשר עם משפחת שליט?
"הייתי איתם בקשר במשך כל הזמן, שיתפנו פעולה וגם הבאנו את נועם שליט אלינו לקיסריה, אבל מאז חזרתו של גלעד עדיין לא דיברנו. מהרגע שהודיעו על העסקה לקחתי צעד אחורה, הנחתי את החרב ואמרתי לחברים שאני נותן דוגמה אישית. צריך לאפשר למשפחה להתארגן, גלעד שליט לא צריך אותנו עכשיו".
אתה רוצה לפגוש את גלעד?
"בשלב מסוים אני מאמין שאפגוש אותו. אני חושב שלאחר שהוא יקרא את הספר הוא ירצה להיפגש איתי. אין לי ספק שאנחנו היינו הכוח היחידי שפעל בצורה הנחושה ביותר למען השבתו. כל האחרים הציעו הצעות, שרו שירים ואני מאוד אוהב את זה ומפרגן להם, אבל לעשות ממש למען השבתו ותוך כדי סיכון, זה רק אנחנו עשינו".
מלבד הספר שכתב, בקרוב הוא מתכוון גם להוציא דיסק עם מיטב שירי המחאה שלו. החלום שלו הוא שבהקלטות ינגנו חבריו ההומלסים, שלמענם הוא פעל ועדיין ממשיך לפעול. "תיעדתי כל פעולה בזמן חי, כשבאתי הביתה והעליתי לבלוג מתוך חלום שאנשים יצטרפו וזה קרה", מספר דהרי על לידת הרעיון לכתיבת סיפרו.
"בשנת 2007 כתבתי בבלוג שלי, וזה מופיע גם בספר: 'אני מבין שמצוקות היום-יום מונעות מכם לעשות מעשה. לכן אני מתחיל את המהפכה בלעדיכם. אם תראו שמצליח לי, אני דורש מכם להצטרף אליי'. לדעתי, הספר הזה הוא ספר לשיעורי אזרחות".
נכון להיום אין לך בסיס כלכלי. איך אתה מתכוון להוציא את הספר הזה?
"אני בטוח שהוא ייצא. יש לי המון חברים שכבר רוצים לקנות את הספר. אני לא רוצה להוציא את הספר דרך הוצאה לאור. אני מעוניין לעשות לספר עריכה גראפית ולהדפיס אותו".
ביום שישי האחרון, יום השנה לרצח רבין על פי התאריך הלועזי, ערכו דהרי וחבריו לעמותת לאהו"ב (ל-לעצור, א-את, ה- הדימום, ה-הלאומי, וב-וביחד, א"ס) קבלת שבת נוספת. הפעם קידוש ליל שישי התקיים בכיכר רבין,
מה השתנה בך מהיום שבו יצאת לדרכים ועד היום?
"המחויבות שלי לדרך השתנתה. ככל שהצטרפו אליי יותר אנשים, תחושת האחריות שלי גדולה יותר. היה לי קל יותר להוביל 200 או 300 אנשים שהגיעו מרצונם. אני לא חושב על סוף הדרך והאם נגיע למה שאנחנו רוצים, אני חושב על הדרך עצמה והאם היא נכונה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם