ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

מדברת מהשטח: כתבתנו התגייסה ליום אחד לפיקוד העורף

שלחנו את כתבתנו האמיצה להתגייס רק ליום אחד לפיקוד העורף. היא הספיקה להפוך לחיילת מן המניין ולהשתתף בתרגיל היערכות שדימה נפילת טיל כימי בחולון. מזל שזה רק תרגיל

הפעם לא הופתעתי. את תרגיל פיקוד העורף שהתקיים לפני כמה ימים קיבלתי ברוגע. האזעקה המשתוללת לא דמתה עבורי לסיוט מוחשי ואלים, כמו בפעמים קודמות. אולי כי הפעם הייתי בלב העניינים ממש.

בשעה 10.05 בבוקר, כשאזעקה מחרישת אוזניים נשמעה באזורנו, אני בדיוק התחמשתי בבמ"פ, חזייה ושעון אבן ספיר. לא, לא מדובר בתלבושת יצירתית נוספת של ליידי גאגא. מדובר במדי חילוץ והצלה של המושיע הלאומי שלנו - פיקוד העורף.

רק יום קודם לכן נזרקה אליי ההצעה: לקחת חלק פעיל בתרגיל ההיערכות של כוחות ההצלה בחולון. אל התרגיל, שהתנהל במחוז איילון (בת ים, חולון, אזור והסביבה) על ידי פיקוד העורף, מכבי האש, המשטרה והרשויות המקומיות, התנדבתי להצטרף בשמחה. טוב, אני מזוכיסטית ידועה, ממש שורה ראשונה לאקשן, תמיד שמחה לראות גיבורים בפעולה.

פיקוד העורף הוקם בשנת 1992 ועוסק בהגנה אזרחית. ייעודו הוא חיזוק החוסן הלאומי והצלת חיים. לא פעם נשלחו חייליו אל מוקדי אסונות ברחבי העולם, למשל רעידות אדמה בטורקיה, ביפן ובהאיטי, כדי להציל חיים ולסייע לאוכלוסייה המקומית. בישראל, לשמחתנו, עיקר הפעילות היא תרגילים ועוד תרגילים לכל צרה שלא תבוא.
 

"רוב החיל מתבסס על חיילי מילואים שמגיעים מיחידות שונות, שהרי פיקוד העורף הוא יחסית חדש ודי זעיר מבחינת חיילים בסדיר", אומר רס"ן אמציה, מפקד הפלוגה אליה סופחתי. מלבד יחידות מילואים השתתפו בתרגיל גם גדודי סדיר של פיקוד העורף בהם משרתים לוחמים לכל דבר, המכונים "לוחמי חילוץ והצלה".

בעקבות ההסלמה הביטחונית האחרונה נראה כי ישנה חשיבות עליונה לתרגיל מסוג זה, אך המפקדים בשטח מסבירים כי המצב הביטחוני הוא רק סיבה נוספת לערוך תרגיל. על פי פקודות מטכ"ל תרגילים אלו נערכים בזמנים מתוכננים מראש, מספר פעמים בשנה, על מנת לבחון את קצב הפעולה ואת רמתם של המשתתפים בהם, וכמובן את שיתוף הפעולה הנדרש בין הכוחות השונים.

לפני שנתוודע אל מבצע החילוץ שקיימנו במקווה ישראל, אחזור מעט אחורה: בשעה 8.00 בבוקר הגעתי אל רחבת פארק פרס בחולון במטרה להכיר את הנפשות הפועלות. החיילת הנחמדה שצוותה אליי מטעם דובר צה"ל כיוונה אותי אל מפקד מחוז דן, אל"מ אדם זוסמן. אל"מ זוסמן סיפר כי אצטרף לגדוד מילואים שזכה לתואר מצטיין הנשיא. התמלאתי גאווה.

לכך הצטרפו גם מילותיהם החמות של המילואימיניקים, ברגע שחלחל לתודעתם שנוכחותי במקום היא בגדר רשות. "את לא נורמלית", אמר ג'. "ננסה להיות עדינים איתך", אמר ש', אבל כולם הסכימו על שני דברים: האחד, שאני מטורפת שהסכמתי לעשות את זה. שנית,  כנראה שאני די מגניבה. הסכמתי בחיוך על ההשגות.

בשיטוטיי ברחבה אני פוגשת את נועם, מהנדס הגדוד. נועם מסביר כי בכל גדוד משרת מהנדס שמקומו ליד מפקד הגדוד, ותפקידו בתרחישי אמת ובתרגילים מסוג זה לתת את הדעת על חילוץ ניצולים אפקטיבי ובטיחותי בכל מצב. "בהתמוטטות מבנים למשל, רעידות אדמה ועוד", הוא מדגיש.

לפני שנועם מסיים את דבריו מצטרפות אלינו אלמוג מדובר צה"ל ועדי, מש"קית חילוץ והצלה שתלווה אותי בתרגיל. יחד אנו מהוות יחידת עילית שתצלח את כל היום המפרך הזה בכוחות משותפים. כשהן שוקעות בשיחה ומגלות שהן מכירות עוד מימי בית הספר הרחוקים (משהו כמו שנתיים קודם, פחות או יותר), אני משתחלת לשיחה סופר סודית נוסח אבירי השולחן העגול (או יותר נכון ליד שולחן של "כתר פלסטיק" המוצב באמצע חניון), בין המג"ד סא"ל ניצן רון למפקדי הפלוגות.

רון מסביר לפקודיו כי התרגיל נועד לוודא שהכוח שבידיהם מספיק לביצוע משימות מסוג חילוץ והצלת אזרחים. הוא נותן דגשים מסוג שמירה על נהיגה זהירה וזמינות סלולארית. בתום הישיבה אני ממתינה לשווא ללחיצת יד סודית בין המשתתפים או לקריאת "כיפאק היי", אך הנפשות הפועלות מביטות בי באימה ובקמצוץ לעג, ואני נשלחת לאכול עוגה תעשייתית שצה"ל מספק כארוחת בוקר. אני חוזרת כנועה לחיילות שלי ומקווה שישכחו לי את השטות האחרונה. אל דאגה, יהיו עוד מספיק כאלו.

ראשיתו של התרגיל בנפילת טיל בלתי קונבנציונאלי (כימי, ביולוגי או גרעיני) בשטחו של "מקווה ישראל" בחולון. נפילת אמת עתידה לגרום לבהלה בקרב עשרות אלפי אנשים, לפחות. לפני הנפילה תישמע אזעקה עולה ויורדת שתודיע לתושבים להיכנס למרחבים מוגנים ולמקלטים.

בתרגיל משתתפים מאות נפג"מים (נפגעים מדומים) אשר יפונו מהשטח על ידי כוחות החילוץ, ויועברו לקבלת טיפול רפואי ראשוני בנקודת פינוי פצועים בקאנטרי חולון ובבית החולים וולפסון בעיר באמצעות אמבולנסים. במקביל, 1,200 תלמידים יפונו משלושה בתי ספר באזור על ידי כוחות פיקוד העורף.

במלחמה כוללת, בתרחיש של נפילת טיל כימי, בתי חולים לא יוכלו לעמוד בעומס הפצועים ולכן פיקוד העורף פותח מב"טים (מרכזי בדיקה וטיפול), שמטרתם לסנן את החולים הקלים יותר מהקשים כדי לנתב את העומס מבתי החולים. אלו אינם מחליפים בתי חולים אלא מספקים אבחון ראשוני.
בתרגיל זה נפתח מב"ט ליד בית חולים וולפסון, בו שהו יותר ממאה אנשי סגל, הכוללים פלוגת רפואה מחוזית, אנשי הרשות המקומית ועשרות אנשי רפואה.

כעת אני מצטרפת אל הפלוגה איתה אחלץ ואציל פצועים מדומים. לאחר הכרה מהירה של מפקדי המחלקה בפלוגה, מפקד הפלוגה רס"ן אמציה מבקש ממני להתלבש. לא היה לי ברור מדוע מצפים שעניין הלבוש יימשך זמן רב, שהרי איני צריכה לבחור בין כמה מערכות לבוש כמו בבית. הרחי מודבר מיועד לי סט אחד ויחיד שכולל מכנסיים, חולצה, אפודה, ערדליים ומסכה. כשאני רואה את עדי הצנומה סוחבת את חבילת המלבושים שלי, אני מבינה מדוע נדרשות דקות ארוכות ומלבישה צמודה לפעולה זו.

תחילה היא מצווה עליי להוריד כל תכשיט, קישוט או סממן נשי שהגעתי איתו. לאחר שנשארתי מיותמת מאקססוריז היא מתחילה להלביש אותי, שלב אחר שלב עד להשלמת המראה. בשלב זה אני צועדת אל האוטובוס. בהיעדר מראה זמינה אני בוחנת את בבואתי בחלון האוטובוס, ומיד תוהה מה חבורת הנשים מ"מעושרות" הייתה חושבת עליי כעת. "נו", אני אומרת לעצמי בקול רם, "לפחות המסכה שלי נקראת אבן ספיר ומתחת למדים אני לובשת זארה".

אנחנו עולים לאוטובוס בצורה מסודרת וממתינים לאות לצאת אל המבצע. וממתינים. וממתינים. וממתינים.

האדרנלין מבעבע, אצלי לפחות, ועל מנת להרגיע את גל הפחד הקרב אני נזכרת במילותיו החמות של רס"ן אמציה אל חבורת הלוחמים רגע לפני הפיזור אל האוטובוסים: "זו טלי, היא עיתונאית שמצטרפת אלינו. היא לובשת חזיה ירוקה (הכינוי לאפודה זוהרת) כדי שתוכלו לזהות אותה ולא לדפוק לה בקסדה במטרה שתסייע לכם בעת מקרה חירום".

בחיפושי אחר עוד אדם נרגש כמוני, מתברר כי כלל המילואימניקים באוטובוס ישנים. כמעט כולם. כשעולה רס"ן אמציה לאוטובוס הוא מאמץ טון סמכותי ומכריז: "לפני כשבע דקות הייתה נפילה של טיל מסוריה במקווה ישראל. אנחנו במרחק של כשלושה ק"מ מהמקום ומחוץ למקום הפגיעה. כרגע נוריד מסכות ונחכה לאות".

צמרמורת עוברת בי. על אף שמדובר בתרגיל, עולות המחשבות: אולי אנחנו לא רחוקים מהיום שבו באמת יפול כאן טיל סורי לא קונבנציונלי?. לאחר כמה דקות אנחנו יוצאים לדרך ואף נאלצים לטלטל חלק מהמילואימנקים משנתם כדי שיחבשו את המסכות הנחוצות.

הדרך מפארק פרס למקווה ישראל מתארכת מעבר למצופה, כיוון שאין לנסוע בצירי תנועה ראשיים. בתרחיש אמת הם יהיו פקוקים וחסומים. כשאנחנו סוף סוף נכנסים למקום אני לא מאמינה למראה עיני: מאות, אולי אלפי, לובשי מדים רצים סביבי, לכל אחד יש תפקיד, או כך זה נראה לפחות.
 

השחקן הראשי של האירוע, להלן "הטיל", מוקף סרטים שתוחמים את מקום נפילתו, וסביבו אזרחים מודאגים צופים מהצד וחיילים שמנסים לעשות סדר. תחושת האנדרלמוסיה חודרת גם את הפלוגה שלנו ואת מסכת אבן הספיר שלי, שמשחררת רחשי מאוורר בגלל החמצן שמועבר אליי דרכה, וגם כאן עוברות דקות של המתנה בניסיון להבין מהו תפקידנו באירוע.

מסתבר שפלוגות מחיל רפואה הגיעו לפנינו ופינו את הפצועים. לכן בעצם לא נותר לנו מה לעשות. "ככה זה", אומר אחד החיילים, "מתכננים ונערכים ובסוף יש יותר מדי, כמעט בכל תרגיל נוצר מצב כזה".

בערך פעם בדקה אני מתקרבת למסכה של המפקד, מסיכה נוקשת על רעותה, בשאלה: "מה עכשיו? מה עושים? מה קורה?". המפקד, בשונה מהסביבה האנושית שמקיפה אותי בחיי האישיים, אינו מתייאש ומואס בתחינותיי לאקשן ואף מגדיל לעשות: מצרף אותי לסריקה עם אחת היחידות. תפקידנו הוא לתור אחר פצועים ואזרחים שנותרו בשטח.

אני שועטת קדימה, הרחק ממפקד היחידה שלי, לא מתכוונת להשאיר אבן בודדה יציבה על האדמה. הליכתי מהירה, כמה שמאפשרות הערדליים מידה 46 שנעולות על נעלי הספורט מידה 39 שלי, וכמובן המסכה ושאר האביזרים שבאופן הגיוני מאיטים אותי,. אני מחפשת אנשים תחת כל עץ רענן. כשהמילואימניקים מסתפקים בלהיכנס לחצר ולצאת לעומת שבאו, אני דופקת על דלתות בחוזקה ואף מנסה לפרוץ, מדמיינת איך לאחר שאמצא פצועים שיחולצו בזכותי אקבל עיטור עוז או לפחות את קריאת ה"כיפאק היי" המיוחלת.

כשזה לא קורה, אני חוזרת בקצב איטי להחריד לצד חבריי לקבוצה, מבויישת, מיובשת ובעיקר מיואשת.

הצמא שמכריע אותי כעת, ותחנוניהן של החיילות המלוות אותי, מביאים אותי להוריד לבסוף את המסכה. אני מורידה אותה ומתמסרת למשב הרוח המרענן שעוטף אותי, מזל שאנחנו כבר בנובמבר, ומזל גדול יותר שהתרגיל הוא בחסות צה"לית שדוגלת בארוחת צהריים מוקדמת.

רס"ן אמציה, המפקד החביב, דורש בשלומי ומבטיח שאוטוטו יגיעו בקבוקי מים וארוחת צהריים. עשרות חיילים נוהרים לרחבת הדשא שצמודה לקיוסק המקומי, כאילו לא עזבנו את התיכון מעולם. המקובלים והמקובלות לא מסתפקים באוכל המגוחך (לטענתם) שהצבא מספק ורוכשים שניצל בפיתה.
אני מחליטה שבכל זאת כדאי להמתין לארוחה ולראות מהי, מה גם שאיני חלק מהחבורה ולכן לא מוטלת עליי עבודת ה-לעשות רושם. חוץ מזה תיקי וארנקי מופקדים למשמרת ברכב של אחד מהמפקדים, ורק האל בשלב הזה יודע היכן הוא.

בדומה להסתערותי הקודמת, אני מבצעת שידור חוזר כשמתקרב ארגז השתייה ואחריו ארגז האוכל. אני בוחרת כריך עם כתף בקר שנשמע עסיסי במיוחד. לצערי תוכן הכריך קפוא לחלוטין ואני נאלצת לבצע הפסקה יזומה אחת לכמה נגיסות כדי שהחלק הבא שאכבוש יהיה פושר. למרות נקיטת האמצעים אני מעכלת בלית ברירה עגבניה קפואה וממשיכה הלאה כלוחמת שטח אמיתית. קטן עליי.

הארוחה מתארכת ובינתיים אני פוגשת מספר לא מבוטל של מש"קי חילוץ והצלה, רובם ככולם מרוצים מתפקידם, שמחים בו, נהנים מהעבודה עם מילואימניקים ומהאתגר שגלום בכך. מהצד הם נראים כל כך מגובשים ומאוחדים, ברמה שגורמת לי למבוכה בכל הקשור לשירותי הג'ובניקי אי שם בראשית שנות ה-2000.
 

בעוד אני שוקעת בזכרונות, מפקדי היחידות קוראים לחיילים לסיים את ההפסקה ולחזור לתרגיל. רס"ן אמציה, שהבחין כבר קודם, איך נאמר זאת בעדינות, בחיפושיי אחר דם, מצוות אותי ליחידה שהולכת בראש. תפקידנו כעת לחלץ כ-250 ילדים מבית הספר.

"קודם מפנים את הפצועים ואת מי שאינו מוגן, ובשלב השני מפנים גם את מי שנמצא במבנה מוגן בקרבת מקום לנפילת הטיל", הוא מסביר.

זה התפקיד, ואבצע אותו על הצד הטוב ביותר, אני חושבת לעצמי. אם אהיה ממש חיונית, מי יודע, אולי אפילו יקראו לי שוב. אבל גם המחשבות האלה גוועות כשסוללת הלוחמים שלי עומדת אל מול בית הספר שתלמידיו עתידים להיות מפונים, ושוב - דבר אינו קורה.

בצה"ל כמו בצה"ל כל מהלך לוקח שעות, היערכות עד אין קץ וחוסר מורגש בשעות שינה. אני יושבת בצד הספסל וכנראה שדמותי השפופה מעוררת רחמים בקרב החיילות המופקדות עליי. רצונן לנחם נתקל במסכת אבן הספיר שלי, שחוסמת כמעט כל קול או מחווה. ושוב המתנה, אפילו לכסוס ציפורניים אי אפשר.

קולות וצלילים מסיטים את תשומת לבי ממר גורלי ומהר הציפיות שהתפורר. בלובי הבניין מתגודדים תלמידי בית הספר ומריעים לצה"ל עוד בטרם הפינוי בקריאות "צה"ל, צה"ל", במקצב קליט. האופטימיות חוזרת אליי.

לאחר כמה שעות שבהן כולנו חובשים מסכות ורק העיניים גלויות, אני מזהה את חבריי ליחידה ומתמלאת התרגשות לקראת חילוץ התלמידים שכל כך חיכיתי לו. הנה, זה קורה עכשיו.

נהרות של נערים ונערות יוצאים מבית הספר, חלקם נראים מבוהלים משהו מהמראה שלנו. הנערים הולכים בכיוון החצים, וכשהם מנסים לקצר את הדרך, המחלצים לא מוותרים להם.

לאחר דקות ארוכות נחיל התלמידים נעלם מהאופק לאחר שלא התעוררו בעיות מיוחדות, חוץ מכמה ילדים סקרנים שנצמדים אל המסכה כדי לנופף לנו לשלום כאילו היינו דגים באקווריום. סיימנו? "לא כל כך מהר", מבהיר רס"ן אמציה. "יש להגיע לתחנה מוסדרת להורדת המדים". אבל בשלב הזה אני מואסת במשמעת הצבאית וחושבת על תירוץ שיניח את הדעת.

אני מסבירה לאמציה כי רק יעשיו, לאחר התרגיל, אני מבינה כמה חשובה מסכת האב"ך שפיקוד העורף מבקש בכל לשון שנאסוף, וברשותו, אני מעוניינת לעשות זאת כעת ללא דיחוי. רס"ן אמציה מהנהן בהבנה, לא לפני שאני נפרדת מהמילואימניקים הנחמדים והמסורים שהגיעו להשתתף בתרגיל.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...