זהו, נשארנו לבד: המזרח התיכון שוב ננעל בפנינו
פעם, לא מזמן, יכולנו לנסוע לקהיר, עמאן, יריחו ואיסטנבול, ואפילו להתקבל בחיוך. אבל בשורה התחתונה מחניק ומבודד פה מאי-פעם
רק שכשהגעתי הביתה אמרתי לילדים שישכחו מזה. אין לי שום כוונה לקחת אותם למסע המפרך שכולל ארבע שעות בדרכים, לפחות שעתיים במעבר הגבול, שאלות חשדניות במשטרת התיירות הירדנית ופרידה מ-400 שקל לאדם תמורת ויזות ואגרות (200 שקל לכל כיוון).
ואחרי שאמרתי להם את זה הפנמתי: זהו, נשארנו לבד. המזרח התיכון שוב ננעל בפנינו. מרחב התנועה הקרקעי שלנו תחום בין הים לקלקיליה. עבור אדם עם נטיות קלאוסטרופוביות, כמוני, זו לא תובנה נעימה.
זה לא תמיד היה ככה. עם כל הבדיחות המרירות על חשבון אוסלו והמזרח התיכון החדש, היו כמה רגעים לפני האינתיפאדה השנייה שבהם היה כאן ריח אחר, ריח של חופש, של אופציות פתוחות ושל גבולות עבירים. ואנחנו ניצלנו את זה, בלהיטות ובאינטנסיביות שבדיעבד אני מייחס אותן לחושים הבריאים שלנו - אלה שאמרו לנו שמדובר בהזדמנות שלא תחזור.
איפה לא היינו באותן שנים. הטיול האחרון שלנו בלי ילדים היה לקהיר. שבוע בהילטון על שפת הנילוס, עם ארוחות צהריים של קושרי בחצי שקל במסעדה בשוק, פלאפל שטוח, כיכר תחריר והפירמידות. כל מי ששמע שאנחנו מישראל דפק חיוך ושאל אם אנחנו מכירים את אחמד מיפו או יוסי מחיפה, חוץ מנהג מונית אחד שהתכרכם ושתק עד סוף הנסיעה, ויכולתי רק לנחש מה הוא חושב על הציונים המנוולים שיושבים לצדו. עיר מופלאה קהיר, ואם לא הייתם בה יש סיכוי שאכלתם אותה וכבר לא תהיו.
באותה שנה שיחקנו בתיירים וקפצנו למקומות שנמצאים שעה מתל אביב אבל היום נראים כאילו רכס של הרי החושך מפריד בינינו לבינם. נסענו לעזה. לטיול, לא למילואים. בדיוק גמרו לבנות שם מתחם תיירות מהודר על שפת הים. אני רק יכול לנחש שב"עופרת יצוקה" עשו ממנו קציצות. היה אחלה אוכל ואחלה חוף, והכול היה מאוד מוזר אבל מאוד מבטיח. עד אז הגעתי לרצועת עזה רק כעיתונאי, ותמיד דיברתי עם מארחיי על "המצב", אבל בנסיעה הזאת המצב נדחק לרקע והחיים הפכו למרכז.
ביריחו עלינו ברכבל לקרנטל, ואכלנו במסעדה עם נוף חמישה כוכבים. הנסיעה ליריחו הייתה חלקה, כמו לעבור
וכמובן, הייתה טורקיה. הו, טורקיה. ארבע פעמים נחתי באיסטנבול, שלוש מתוכן בענייני עבודה, ובכל פעם חיבבתי אותה יותר. והיינו גם באנטליה, מוקפת המפלים והחופים, בשנים שבהן גדודים של ישראלים פשטו על בתי הקזינו שלה. לקחנו את הדיל שלקחו כולם, רק בלי קזינו ועם בן בכור בן שנה שעשה את צעדיו הראשונים במסדרון של המלון עם השטיח מקיר לקיר.
כן, אני יודע, גם היום אפשר לנסוע לאיסטנבול ולחזור בשלום. אני אפילו מכיר כמה ישראלים שעושים את זה דווקא עכשיו ונהנים מהעובדה שהם הישראלים היחידים בסביבה, אבל כשאני חושב על מקום לקחת אליו את הילדים, טורקיה משום מה לא מזדקרת כיעד מועדף.
היה גם הטיול הבנאלי לירדן עם מקום העבודה, שכלל את פטרה וטיול ג'יפים בוואדי רם, והבטחנו לעצמנו לחזור בהזדמנות קרובה לעמאן המסקרנת. אבל התמהמהנו, אולי חשבנו שעמאן תהיה תמיד קרובה אז מה בוער, ועכשיו היא נראית כל כך רחוקה.
ועוד לא הזכרנו את סיני, שפעם היה מתקן הנופש הלאומי שלנו והיום אי אפשר לחצות את הגבול בטאבה בלי לאטום היטב את האוזניים ולהתעלם במופגן מאזהרות המטה ללוחמה בטרור, ובלי להסתכן בכך שיקרה לך מה שקורה פעם ביומיים לצינור האומלל שכבר לא מוביל את הגז ממצרים לישראל.
בקיצור, מחניק כאן. מחניק ומבודד מאי-פעם. השכנים בבניין מעולם לא השתגעו עלינו, אבל בשנים האחרונות הצלחנו להביא להם את הקריזה, ועכשיו אפילו כשאנחנו נתקעים ביחד במעלית הם לא אומרים לנו שלום.
אפשר להתווכח עד תשע"ג מי אשם, אם יש לנו חרא של שכנים או שמא קנינו ביושר את היחס הזה (וכמו במבחנים אמריקניים, תמיד כדאי לקחת בחשבון את התשובה "כל התשובות נכונות"), אבל בשורה התחתונה לא כיף לגור בשכונה שבה אף אחד לא רוצה לשחק עם הילד שלך בגינה.
במהלך ויכוחים פוליטיים נשלף לעתים קרובות הטיעון המוחץ (גם אם חסר השחר) ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". ובכן, הנה תחום שבו מצבנו, באופן אמפירי לגמרי, רק הולך ומידרדר. למעט מישיגנערים כמו בועז ביסמוט, שמוכנים לנסוע עם הדרכון הצרפתי שלהם לטהראן ולהצטלם בכיכר המרכזית, טווח התנועה הקרקעי של הישראלי הסביר מסתכם היום, פחות או יותר, בטנק דלק אחד לכל כיוון.
איפה אנחנו ואיפה האירופי הממוצע, שבמרחק של שעתיים נסיעה ממתינות לו ארבע מדינות שונות לבחירתו. כאן זה לא סקנדינביה, גם לא הולנד, וזה כבר מזמן לא היה כל כך חבל.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם