לאסנת סקובלינסקי בא להזמין כרטיס טיסה לכיוון אחד
דור שלם, או לפחות קבוצה גדולה מאוד של אזרחים, עוברים בימים אלה את תסמין היום שאחרי. אנשים מבולבלים, שתוהים מה קרה לאקסטזה של יולי 2011
מושכת אותם מעל ראשי ונותנת לבוהק הבהיר של השחר לחדור דרכם בלי באמת לגעת בי, פשוט להמשיך לישון.
הייתי ממשיכה להתגלגל בסדינים האלה ימים שלמים אם הייתי יכולה, בין ערות לשינה, כי כל השאר נראה חסר תוחלת לחלוטין. זה קורה לנשואים טריים, לאמנים אחרי תערוכה גדולה ולזמרים אחרי הופעה.
כל מי שחווה אירוע גדול יכול לצפות אחר כך לנפילה ולדיכאון שאחרי. במשך תקופה ארוכה החיים כולם סובבים סביב האירוע הזה, ההכנות אליו, הפרקטיות והנפשיות, הזמן דוחק, הלו"ז לחוץ והאדרנלין הולך ומתגבר עד היום הגדול.
ביום שאחרי, כשלוח הזמנים מתפנה וסוף-סוף אפשר לנשום, מגלים שהנשימה ארוכה ושטוחה והמנוחה שכל כך ייחלתם לה הופכת לייאוש גדול.
כרגע יש דור שלם, או לפחות קבוצה גדולה של אנשים, שעוברים את תסמין היום שאחרי, אנשים מבולבלים ותוהים מה קרה לכל התנופה הגדולה שליוותה את חייהם בקיץ האחרון.
קבוצה של אנשים שנמצאת ביום שאחרי המחאה החברתית. במהלך הקיץ התעורר בנו משהו שהיה רדום זמן רב, קרה מה שלא האמנו שיקרה - מחאה עממית גדולה, עם נעמד על רגליו האחוריות ואמר לא עוד.
התקשורת הקדישה את מרב עמודיה וכותביה לתיאור התופעה, ושרי ממשלה הזיעו כדי לרצות את ההמון המתקומם. הרגשנו שאנחנו חלק ממהלך חשוב בהיסטוריה, שהכול יכול להשתנות, שיש לנו כוח. העזנו להתנגד ויותר מהכול התעוררנו.
ייתכן שהמחאה תחזור ותלבש פנים שונות, אך כרגע נותרה ממחאת האוהלים בעיקר
הדרת נשים מהמרחב הציבורי, רמיזות לפיטורים של עיתונאים ביקורתיים, חוק להגבלת מימון ארגוני זכויות אדם, התקפות על בית המשפט העליון, הצעת חוק לשון הרע, ההתערבות של הממשלה בערוצי תקשורת, צו המניעה לשביתה למען עובדי הקבלן. יש כל כך הרבה מקרים כאלה שעל הזעם הנקודתי השתלטו ייאוש כללי ותחושה מעיקה ורודפת שאין תקנה למקום הזה.
מה קורה אחרי היום הגדול? מה קורה אחרי הנפילה? בי מקננת אדישות כללית ורצון אדיר לברוח מכאן לכל מקום אחר. ההתמודדות עם הדברים הקטנים ביותר הופכת בלתי אפשרית, והזמן הופך לעיסה גדולה שממשיכה להתקדם בניגוד לרצוני.
אני לא יודעת כמה אנשים חווים את התחושה הזו, אבל אני בטוחה שאני אחת מהם. החורף המתקרב על ענניו האפורים לא עוזר לתחושת הרפיסות הכללית. הייתי מוכנה להמשיך בלימבו שבין ערות לשינה במשך כל היום, כמו גולם שמתעטף בעצמו עד שיבוא היום לבקוע. אבל השגרה האפרורית מונעת התנוונות גופנית. נשארות רק מטלות היום-יום שמבוצעות ברובוטיות תוך שכנוע עצמי גדול שהן אכן הכרחיות.
הנחמה היחידה בתחושה הזו היא הקולקטיביות שלה. לא אחת קורה שבמפגש עם חברים אנחנו פשוט יושבים ושותקים בייאוש הדדי. אכן נחמת טיפשים. שכר הדירה עדיין גבוה, התקרה נמוכה מדי, יוקר המחיה עדיין בלתי נסבל, העננים למעלה חורשי רע, הגשם מטופש להפליא, והחדשות משודרות בקולות מונוטוניים ללא שמץ פליאה.
בסרט "שמש שחורה", שעליו המליצה לי ג'ינג'ית מופלאה אחת, מספר אמן וקולנוען את סיפור חייו לאחר שהתעוור בתקיפה. למרות עיוורנו הוא מטייל לבד במזרח הרחוק וממשיך ליצור באופנים שונים, הוא לא חושב שהראייה נלקחה ממנו לחלוטין כי הוא מתייחס לראייה כאל יצירה ולא כתפיסה. מבחינתו אין אפשרות של מציאות משותפת מאחר שכולנו יוצרים ראייה אחרת של הדברים.
נראה כי לא נשארה בררה, אלא להתמקד בנוכחים אחרים מלבד השדים של החידלון. באוויר שאחרי הגשם, בדפוסים של ענני נוצה, בהילות סובבות ירח שנלקחו מספרי מדע בדיוני ובסרטים שמתנגנים בראשך שוב ושוב. גם אם לא נתקהל שוב באקסטזת המונים, גם אם לא נצליח לשנות דבר, גם אם נגזר עלינו לקבל במרמור את הגזרות החשוכות החדשות, איכשהו נמשיך לחיות, ואולי נשכח שלרגע האמנו שהכול יכול להשתנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם