קבוצת סטודנטים מתכוונת להקים מכולת שיתופית
אחרי הקואופרטיבים בקטמון ובקריית מנחם, קבוצת סטודנטים עובדת במרץ על הקמת אחד שכזה במרכז ירושלים. הם מחפשים מקום שיארח אותם בחינם ואפילו נפגשו עם מנהל קואופרטיב ברוקלין, הכולל 16 אלף חברים
במהלך אידיאליסטי מרשים התקבצו השבוע 15 צעירים בשנות העשרים לחייהם והחלו להניע תהליך להקמת קואופרטיב מזון קהילתי שימכור מוצרים בסיסיים לחברים בו במחירי עלות, על בסיס מודל חברתי מצליח שקיים בעולם מזה עשרות שנים.
עידו אבידן, סטודנט בן 26 בתכנית המשולבת בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה של האוניברסיטה העברית, שמתגורר היום בנחלאות, הוא האיש מאחורי היוזמה ומי שהגה את רעיון הקואופרטיב הסטודנטיאלי.
בשבוע שעבר סיפר אבידן לזמן ירושלים כי "שמעתי על הרעיון של קואופרטיב במקרה לפני כשנה ונדלקתי על זה. הרגשתי שיש כאן סוג של מבנה אחר לגמרי, שיכול להיות בר קיימא מבחינה כספית ובמקביל ליצור הזדמנות לעשות משהו אחר, שלא יהיה קיצוני מדיי".
"אין ספק שמחאת האוהלים נתנה פתח להרבה יוזמות כאלה וסיפקה לגיטימיות חשובה מאוד לציבור להצטרף ולקחת חלק בעשייה. אבל מבחינתנו התחושה היא שמאז הקיץ מגרש המשחקים הביתי שלנו פשוט התמלא בילדים, ויש לנו הרבה יותר עם מי לשחק", מתאר טל אלסטר, סטודנט בן 23 וממובילי המיזם.
תמר ארז (23), מהשותפות בפרויקט, מסכימה ומציינת כי אף שהמחאה אינה הטריגר להקמת הקואופרטיב, המאבק לצדק חברתי אכן תרם להכשרת הקרקע לקראת עשייה שכזו. "עכשיו יש יותר מקום ליזום פרויקטים כאלה" היא אומרת.
אבידן מצדו אומר כי "אני מרגיש שלהקים עכשיו קואופרטיב זה מאוד ריאלי, במיוחד בעקבות המחאה החברתית ששינתה את המנטליות. הייתי שמח שהקואופרטיב לא יהיה רק של סטודנטים, אבל כן הייתי רוצה שהם יהיו חלק עיקרי בו ויתאגדו כדי ליצור מענה לצורך של הסטודנטים בירושלים".
ארז מעידה כי "הדבר הראשון שמצא חן בעיניי כששמעתי מעידו על הקואופרטיב
לדבריו, "היופי והפשטות שברעיון הזה הוא שכל האחריות היא על השותפים, ולא צריך שום גורם חיצוני כדי שיסייע בפרויקט; לא צריך את ההמלצות של ועדת טרכטנברג או את הסופרים של נוחי דנקנר".
יונתן ברזילי, סטודנט בן 24 ומהשותפים במיזם, מאיר זווית אחרת - המימד החברתי שבקואופרטיב. "ברגע שקונים ישירות ממי שמגדל את המוצר או מייצר אותו נולד המימד האנושי, שמבטיח שלשני הצדדים יהיה יותר כבוד כלפי התהליך. כך נוצרת הרבה יותר מוטיבציה לשמור על הוגנות אחד כלפי השני מאשר קנייה בסופר למשל".
אבידן מוסיף כי "החלום שלי הוא שהמקום יהפוך לסופר קואופרטיבי של ממש, שמספק את כל הדברים שמקום מסחרי מציע ומנוהל בצורה קואופרטיבית, יעילה וקהילתית".
בשבוע שעבר קיימו חברי הפורום פגישת צוות ראשונה בהרכב מלא, לאחר שמזה תקופה הם פועלים לאיתור מבנה מתאים שיאכלס את הפרויקט העתידי. "אנחנו שואפים ליצור משהו שהרבה סטודנטים יכירו ושיהיה במרכז העיר בואכה נחלאות.
"כרגע אנחנו מחפשים מקומות במרכז העיר שמתאימים לארח את הקואופרטיב לפחות בתחילת דרכו, והכוונה היא להתחיל עם יום עבודה אחד בשבוע של שש-שמונה שעות, שבמהלכו יימכרו מוצרי מזון ומוצרי יסוד", מוסיף אלסטר.
הדרישות למבנה המארח אינן מחמירות, והסטודנטים מקווים לאתר מקום שיזדהה עם המטרה החברתית שמאחורי המיזם ויאמץ את הקואופרטיב לחיקו ללא דרישת דמי שכירות.
כחלק מהתהליך המקדים נפגש אלסטר עם מנהלי אחד הקואופרטיבים הגדולים והמבוססים בעולם – קואופרטיב ברוקלין, אשר פועל בניו יורק מאז 1973 וכולל היום 16 אלף חברים. "זו הייתה פגישה מועילה מאוד עבורנו, ושמעתי מהם על המודל העסקי שמאחורי המקום, איך הקואופרטיב נבנה ומה הדגשים שלהם במהלך הפעילות היום-יומית".
בניגוד לרשתות מסחריות, הוא מסביר, בין קואופרטיבים לא שוררת תחרות, וקיימת אווירה שיתופית שכל קואופרטיב חותר להקים בה קואופרטיבים מצליחים נוספים. כדוגמה לפעילות המשותפת מציין אלסטר כי "אחד הדברים שנעשה בשבועות הקרובים יהיה ליצור קשר עם קואופרטיבים קיימים ולהתייעץ איתם עם אילו ספקים כדאי לעבוד, אילו מוצרי בסיס נכון להכניס למקום בשלב ראשון ומהם המחירים שקיימים היום בשוק".
בשונה מכל חברה מסחרית, המודל העסקי של הקואופרטיב – אשר פועל ללא מטרות רווח – נעדר כל השקעה של סכום כסף ראשוני מצד גורם חיצוני או בעל הון. "גלגול הכסף בקואופרטיב חייב להיות אורגני, כי אתה פשוט לא יכול להשתמש בכסף שאין לך", מסביר אלסטר, ומציין כי ההשקעה מגיעה מהחברים בקואופרטיב, שמשלמים עם ההצטרפות כ-300-200 שקל; אם יחליטו לעזוב, יקבלו אותם בחזרה. הוא מוסיף שמודל עסקי כזה מוביל להתפתחות איטית, דבר שטומן בחובו יתרונות וחסרונות.
"מצד אחד יש בזה פן מתסכל, כי לא נצליח להגיע בתוך שנה לקואופרטיב ענק של 10,000 איש, אבל מצד שני זה בריא מאוד, ואנחנו לא מסתכנים בפשיטת רגל. התהליכים בקואופרטיב קורים באופן טבעי; אם המקום צריך לגדול אז הוא גדל, ואם לא אז לא".
הקואופרטיב הגדול ביותר בעולם כיום הוא קואופרטיב "מונדרגון", שפועל מזה קרוב לשישה עשורים בחבל הבסקים שבספרד ומהווה סמל להצלחת השיטה. ה"מונדרגון", שהוקם בשנת 1956, כולל היום כ~250 חברות בתחומי החינוך, הקמעונות, המסחר והפיננסים ומבוסס על שיתוף 90 אלף עובדיו בבעלות על ההון ובתהליכי קבלת ההחלטות.
אם לא די בכך להצדקת קיום קואופרטיבים, האו"ם אף הכריז על 2012 כשנת הקואופרטיבים הבין-לאומית, והדגיש בהודעתו הרשמית כי קואופרטיבים ברחבי העולם מאיצים את הכלכלה, מגיבים היטב לשינויים חברתיים, מתאפיינים בעמידות לשינויים גלובאליים ומשברים כלכליים ואף מהווים בתי עסק מצליחים שיוצרים משרות בתחומים רבים.
ברחבי ישראל קיימים היום כמה קואופרטיבים, רובם נוסדו כדי לספק לחבריהם מזון אורגני שאינו מוצע ברשתות השיווק הסטנדרטיות. בירושלים עצמה פעלו עד לאחרונה ארבעה קואופרטיבים:
שני הקואופרטיבים הוותיקים, שמטרתם מכירת מוצרי מזון ומוצרי יסוד בזול, ממוקמים בשכונות קטמון וקריית מנחם ונוסדו בשנים 2000 ו-2004 בהתאמה ומופעלים על ידי עמותת "סנגור קהילתי"; חברים בהם היום כמה מאות משפחות. קואופרטיב נוסף נולד מיוזמה פרטית ופועל בעין כרם. בעבר פעל קואופרטיב נוסף בשכונת גילה, אך נסגר בשל היעדר גיבוי כספי.
בעוד שבישראל קיים פער של עשרות ולעתים אף מאות אחוזים בין מחירי רשתות השיווק למחירי הקואופרטיבים, בקואופרטיב הוותיק בברוקלין מדווחים על הפרש קבוע של 20 עד 40 אחוז בין סלי הקניות. היכולת להציע מזון במחירי עלות נובעת הן מהיעדר מרכיב הרווח בקביעת מחירי המוצרים, והן מעלויות תפעול נמוכות.
כחלק ממדיניות הקואופרטיב, החברים נדרשים גם להתנדב במקום ובכך חוסכים את הצורך בהעסקת עובדים. בברוקלין תורם כל משק בית כשעתיים ושלושת רבעי שעה של עבודה מדי חודש, ובקואופרטיבים הירושלמיים התורנות עומדת על שעתיים בחודש. "הרעיון הוא שההתנדבות מהווה גם דרך נוספת להוזיל עלויות, אבל יש כאן גם אלמנט של בניית קהילתיות וערך מוסף", מציין אלסטר.
אף שהקואופרטיבים מצליחים לרוב להשיג את המטרה שלשמה הוקמו ולהציע מוצרי מזון בסיסיים בסכומים נמוכים מרשתות השיווק, הם גם מלמדים כי לכל יתרון יש מחיר. כך למשל ההתבססות על מערך מתנדבים במקום על עובדים מיומנים מונע את התמקצעות העובדים ובא על חשבון יעילות – מה שגורם לעתים להמתנה ארוכה בתור לקופות. שעות הפעילות המצומצמות יחסית של הקואופרטיבים מאלצים את הקונים להגמיש את עצמם, ועלולים להוביל לצפיפות.
"יש כאן מין טרייד~אוף: מצד אחד זה דורש השקעה ואולי יותר מאמץ, אבל מצד שני מרוויחים גם ערך קהילתי וגם חיסכון בכסף", מסביר אלסטר.
ברזילי דווקא רואה במחויבות הנדרשת מהשותפים את אחת מהנקודות החיוביות בקואופרטיב. "אני מאמין שההשקעה שנדרשת מהשותפים הופכת את כל החוויה לעניין פחות מנוכר", הוא מסביר. "אם כל סיפור קניית המזון נעשה בשיתוף עם חברים כמשהו שיתופי וסולידרי, ויש לך תפקיד בכל הסיפור, אז אתה לא רואה את זה כמשימה שצריך למלא, אלא כמטרה משותפת".
באשר לפרויקט הירושלמי הטרי, פורום המקימים מקווה לסחוף אחריו סטודנטים רבים שיבינו את היתרונות החברתיים והכלכליים שבקואופרטיב. "קהל היעד העיקרי שננסה למשוך בהתחלה יהיה סטודנטים, שלתחושתי יכולים להבין שזה תהליך משתלם מאוד בטווח הארוך, אבל כמובן שכל אחד יכול להצטרף", מצהיר אלסטר.
"קואופרטיב פעיל ומצליח בעיר יכול לשפר משמעותית את אורח ורווחת החיים של הסטודנטים ובכלל של השותפים, שלא לדבר על זה שלנו כצרכנים אין אינטרס לקנות בסופר ולא בקואופרטיב. זה גם זול יותר וגם נעים ונחמד יותר, מעבר לכך שמדובר בחוויה שמעניין להתנסות בה". הוא מוסיף כי מידת ההיענות למיזם תקבע את עתידו, ומוסיף כי "אני מקווה שנצליח להביא סטודנטים שיעשו את הקניות שלהם בקואופרטיב כל שבוע".
גם ברזילי מאמין שהקואופרטיב יצליח למשוך את קהל הסטודנטים. "אני חושב שיש סבירות לא רעה בכלל שנצליח להרים את זה. כמובן שהאפשרות שזה לא יצליח בהחלט קיימת, אבל אני מתעניין בזה, רוב החברים שלי הם כמוני, ולכן אין סיבה שמשהו כזה לא ימשוך אנשים".
בסופו של דבר, למרות היציאה לרחובות והמאבק על הבית – האם הסטודנטים יגיעו בגלל האידיאלים או בגלל החור בארנק? אלסטר מאמין שמדובר בשילוב של השניים. "אני מקווה שגם וגם, ושהקואופרטיב יהיה מקום נעים שבאים לקנות בו כי החוויה שם מגניבה.
"עבורי ללכת היום לעשות קניות בשוק מחנה יהודה זו חוויה הרבה יותר נחמדה מללכת לסופר, ואני עושה את זה לא רק בגלל המחירים. בחזון שלי, הקואופרטיב יהיה מקום מגניב שסטודנטים ירצו לבוא אליו, ושאולי אפילו יהפוך למעין מרכז סטודנטיאלי". הוא מסכם: "העיקר שיבואו, ושבאמת נצליח לחסוך לאנשים כסף ולעשות טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם