"אני הילד שאבא שלו רצח את אמא שלו": סיפורו של בן גדקר
לפני שבע שנים אביו רצח את אמו והסתיר אותה בארון, ליד מיטתו. הפסיכולוגים המליצו לו שלא לשרת בצה"ל, אבל הוא התעקש. "אם תרצי או לא תרצי, אהיה לוחם", הודיע לקב"נית. היום, כקצין בגולני, בן גדקר משוכנע שאמו מביטה עליו מלמעלה באהבה ובגאווה
בן גדקר צילום: ראובן קסטרו
השנים חלפו ולפני שלושה שבועות סיים בן גדקר את קורס הקצינים. בנם של רחל והרוצח משרת כסגן משנה בחטיבת גולני. הוא בחור צנום וביישן אך חייכן ומאיר פנים. ביום ראשון האחרון קיבל את מחלקת הטירונים הראשונה שלו כמפקד מחלקה.
"אני הילד שאבא שלו רצח את אמא שלו", אמר לי בן השבוע. "אין לי בעיה להגיד את זה. אני לא מתבייש. זה הוא שרצח את אמא שלי, לא אני. הייתה תקופה שחשבתי שאולי בנות לא ירצו אותי, כי זה סיפור קשה. להיות עם מישהו שאין לו הורים ושאבא שלו בכלא זה לא עניין פשוט, אפילו שיש לי דודים מסורים שגידלו ועטפו אותי בחום ובאהבה. אמרתי לעצמי שאם מישהי תאהב אותי, היא תיקח אותי עם המקרה הזה".
בן מספר שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו. "אני מתגעגע להכל", הוא מסביר. "ליום-יום, לשירים שהיא היתה שומעת במרוקאית ולימי שני שבהם היא היתה מכינה לי שווארמה, במיוחד בשבילי. אני תמיד מסתכל למעלה. גם בטירונות, גם בסיום קורס קצינים. זה דבר שאני תמיד עושה, באינסטינקט. אני מאמין שכשאני מסתכל למעלה, לאמא, גם אמא שלי מסתכלת אלי".
לא הרגשתי כלום
אף על פי שעברו כבר כמעט שבע שנים מאז האסון, הוא עדיין זוכר הכל. ביום הרצח נסע בן עם אחותו הבכורה בת אל להשתלמות בפתח תקווה. בבוקר האסון הוא זוכר שאיחר לקום ושאמא שלו התקשתה להעיר אותו. זכר שלא נתנה לו נשיקה. מה אמרה או אם ביקשה שישמור על עצמו, לא ידע. הוא כן זוכר שכבר במיניבוס להשתלמות אחותו אמרה לו ש"משהו רע קורה, יש לי הרגשה רעה".
רחל גדקר ז"ל. "בטוח שהיא נתנה לו פייט" צילום רפרודוקציה: חיים אזולאי
"חזרנו הביתה בערב", הוא מספר. "שאלתי איפה אמא והוא (אבא) אמר שהיא 'בסידורים'. נכנסתי לחדר שלי. הייתה לי מיטת קומתיים. מישהו הצמיד את המיטה לארון. זה היה לי מוזר, אבל הייתי כל כך עייף שפשוט נשכבתי. לא ידעתי שאמא שלי נמצאת לידי, שהיא מתה, סגורה בתוך הארון, שאני נמצא באותו חדר עם גופה. לא סתם גופה, הגופה של אמא שלי. אני חושב על זה. מה היה קורה אם בטעות הייתי פותח את הארון ונוגע בגופה של אמא? מה היה קורה אם אני הייתי מוצא אותה עטופה?", הוא תוהה.
"אחר כך קמתי ושיחקתי במחשב. אבא הציע לקחת אותי ואת האחיות שלי לקיוסק, ואחר כך הלכנו אליו הביתה. בחצות בלילה, אולי בשעה אחת, הגיעו שני שוטרים. אחד מהם לקח את אבא, שלא אמר כלום. אני נשארתי בתוך המיטה רק הסתכלתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי. יותר לא רציתי לראות אותו".
עובדות סוציאליות הודיעו לו שאמא שלו מתה. "כשהעובדות הסוציאליות אמרו לנו שאמא נמצאה אני שמחתי וחשבתי 'יופי, טוב מאד, נלך לפגוש אותה'. כשנסענו עם העובדות הסוציאליות באוטו, הן עצרו בצד ואמרו 'מצאו את אמא מתה'. הן חיבקו אותנו ואני זוכר שבכיתי. כל אחד בוכה כשמודיעים לו דבר כזה".
רחל ז"ל ואורי גדקר הכירו
בצבא. בן אומר על אמו ש"היא לא היתה פראיירית". הוא זוכר "הרבה ריבים", אבל "לא אלימות". כשהיה בכיתה ג', חזרה המשפחה בתשובה. אורי נשאר חילוני שומר מסורת.
ב-2002, שלוש שנים לפני הרצח, הוריו של בן התגרשו. אורי גדקר עבר לגור בבניין סמוך. הקשר איתו, אומר בן, המשיך להיות טוב. רחל ז"ל אפילו הזמינה אותו מדי פעם לאכול איתם ארוחות שבת. במקביל ניסתה להמשיך בחייה. היא הכירה גבר חדש. "אבא לא ויתר", אומר גדקר. "הוא קינא. הוא היה חוקר את אחותי הקטנה כל הזמן 'מה קורה עם אמא'".
בן לא קרא מעולם את כתב האישום שהוגש נגד אביו. לדיונים בבית המשפט הוא לא הלך. גם את המכתבים שכתב אביו לפני הרצח לשלושת ילדיו, ביניהם מכתב שכתב עבורו אישית, בן לא קרא. "יש דברים יותר טובים לקרוא", הוא אומר. "אני יודע שהם שתו קפה, דיברו קצת ואז אבא ירד למקלט. הוא עבד בגננות ולקח את החוט של החרמש ועלה חזרה. הוא חיכה שאמא תסתובב ואז הוא בא אליה מאחורה. אומרים שהיא התנגדה".
"אמא שלי בחורה מאד חזקה", הוא ממשיך, בלשון הווה, כאילו לא מתה. "היא היתה מרימה זקנים, להחליף להם. היא טיפלה בזקנים. היא בחורה חזקה. אני בטוח שהיא נתנה לו פייט. זה לא צחוק להשתחרר מדבר כזה".
ממשיך הלאה
רחל גדקר ז"ל נקברה במגדל העמק, שם גדלה. שלושת ילדיה הועברו עד תום השלושים לגור אצל הוריה. בן זוכר את הוועדות שפעלו מטעם מוסדות הרווחה כדי להחליט אצל מי יגורו ואם יפרידו ביניהם. בסופו של דבר הוחלט שיתגוררו בנצרת עילית, אצל אחותה הבכורה של רחל, רבקה, ואצל בעלה יורם.
לשניים כבר היו ארבעה ילדים. בסלון הבית קבעו תמונה גדולה של רחל. בן מלא שבחים לדודו ולדודתו שגידלו אותו. מבקש שלא אשכח להדגיש בכתבה את החום והאהבה שהעניקו לו ואת החוב העצום שהוא חב להם.
בן גדקר צילום: ראובן קסטרו
"אני החלטתי שאני ממשיך הלאה", הוא אומר. זה גם מה שאמר לפסיכולוג שטיפל בו מיד אחרי הרצח. "אמרתי לו 'אמא שלי בטוח לא הייתה רוצה שנקבור את עצמנו ונתייאש'. 'מה שאיננו איננו, עכשיו אפשר להמשיך לעשות משהו חדש. אני בוחר לצמוח'".
הוא עבר ללמוד בישיבה בעפולה. אחר כך למד שנה במכינה קדם צבאית והתגייס לגולני. "בהתחלה רצו לשחרר אותי מהצבא בגלל הרצח", מציין בן. "שלחו אותי לקב"ן וראיתי שם הרבה חבר'ה שמנסים להשתחרר מהצבא. נכנסתי לקב"נית. אמרתי לה 'אם תרצי או לא תרצי, אני אהיה לוחם'".
הוא עשה מסלול מלא בגולני. לפני כחודש, כאמור, סיים גם קורס קצינים. "בכל מקום אני מספר את מה שקרה לי", הוא אומר. "בקורס קצינים למשל, כשעשו שיחת היכרות, כל אחד סיפר על ההורים שלו. אני דיברתי על האחיות שלי. על ההורים לא אמרתי מילה. רק אחרי שעבר קצת זמן סיפרתי. אנשים לא מאמינים לי. חבר שישן בצבא מיטה לידי, אמר: 'גדקר, לא עושים צחוק בדברים האלה'. אמרתי לו 'אני נשבע לך, אבא שלי רצח את אמא שלי. אני לא צוחק'".
למחזור הטירונים שלו, בן לא יודע אם יספר את סיפור חייו. כיוון שהכתבה מתפרסמת באמצע השבוע, הוא צוחק, לא בטוח שיראו אותה. "לא איכפת לי שידעו על מה שקרה לי", הוא אומר. "החברים שלי אומרים שיש בזה דווקא איזה 'פוש' לטירונים, מוטיבציה. שיבינו שגם אם קשה, צריך להרים את הראש ולהמשיך הלאה. הילד שישב בספסל האחורי של המכונית כשהודיעו לו שאמא שלו מתה, היה יכול להכניס את הראש בין הרגליים, להגיד 'עזבו אותי', להתייאש וליפול, אפילו לצאת לתרבות רעה. אבל אני רק עליתי ועליתי מאז".
בכל פעם שהוא יוצא הביתה, הוא נוסע למגדל העמק, לקבר של אמא. אחר כך הוא מבקר את סבא וסבתא שלו. עם בני משפחתו של אביו אין לו קשר. הוא יושב על הקבר של אמא וקורא תהילים. לפעמים הוא גם מדבר אליה. סיפר לה על קורס הקצינים ועל הטירונים שהוא עומד לקבל.
"אני יודע שאם היא הייתה כאן היא הייתה שמחה", הוא אומר. "היא בטח הייתה אומרת לי, קודם כל, 'תשמור עליהם', על הטירונים. אבל אני יודע שגם עכשיו, היא מסתכלת עלי מלמעלה. היא יודעת שאני עושה את זה גם בשבילה, והיא גאה בי מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם