ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

קרב חייו: הניצחון הגדול של סמל אורי שוקרון

אורי שוקרון מאשדוד נולד עם שיתוק מוחין, אבל מהר מאוד החליט שזה לא מה שיפריע לא לקיים אורח חיים רגיל. בכל התחומים הוא הצליח, עד שגילה שבצה"ל מוותרים עליו. לאחר מאבק בירוקרטי, הצליח לשכנע את הדרגים הבכירים בצבא לקבל אותו, ובעוד חודשיים הוא יסיים את שירותו. "לכל אחד יש מה לתרום", הוא אומר

בדרך כלל, לא נוהגים לעשות עניין גדול מקבלת דרגת סמל בצבא. אבל כאשר בשבוע שעבר ענד החייל אורי שוקרון מאשדוד, את דרגת שלושת הפסים על מדיו, זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורו. באותו הרגע הוא הרגיש שניצח את הבירוקרטיה ואת כל אלה שלא האמינו בו ולא רצו שיתגייס.

 
שוקרון (22), תושב אשדוד, נולד עם שיתוק מוחין, מחלה הגורמת לליקוי בתפקודים המוטוריים ולשיתוק הגפיים. הצבא משחרר בעלי מוגבלויות הסובלים ממחלה זו, אך מאפשר להם להגיש בקשה להתנדב, כשהסיכוי שהבקשה תאושר הינו בדרך כלל נמוך.

הצבא מעדיף שלא לקחת סיכונים עם חיילים כאלה, שלא בטוח שיצליחו למלא כהלכה את תפקידם המיועד.

אבל שוקרון אף פעם לא ספר את המכשולים. לאורך כל חייו הוא ביקש להיות כמו כולם ולא הרים ידיים כאשר נתקל בקשיים. כן, הוא ידע מה גודל האתגרים העומדים בפניו, כאדם המרותק לכיסא גלגלים ותלוי בסובבים אותו לביצוע פעולות בסיסיות, אבל מבחינתו – אין דבר שהוא לא יכול לעשות.

את שנות ילדותו העביר שוקרון בגן הטיפולי של בית החולים "אסף הרופא". שם גם העביר את כיתה א'. בכיתה ב' הוא סוף סוף יצא מהחממה, ועבר לבית הספר "אופק" באשדוד. 

"אני חושב שהמעבר לבית ספר רגיל קרה כי כל המחנכים באסף הרופא הבינו שיש להם עסק עם בנאדם שיש לו ראש, שיש לו שאיפות", מסביר שוקרון. "אז אמרו לי שאני עובר ללמוד ל'אופק' ברובע ט"ו. זו הייתה תקופה מאוד כיפית, כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי שהרגשתי חלק מהחברה. הייתי חלק אינטגרלי לגמרי מהכיתה. היו לי שם מלא חברים".

בשנות בית הספר היסודי הוא הרגיש טוב עם עצמו, אבל אז הגיע הרגע לעבור לחטיבת הביניים. שם הוא החל להרגיש כי המוגבלות שלו מרתיעה אחרים.

"למדתי במקיף ד' באשדוד, ולא היה לי אפילו חבר אחד", הוא נזכר בעצב.

"אני חושב שזה קרה כי לאנשים, כשהם מתבגרים, קשה להתחבר למישהו שהוא שונה.  בבית הספר היסודי, ההבדלים האלה פחות רציניים. אבל כשמתבגרים, השונות שלי נהייתה יותר בולטת. אבל לשמחתי, בכיתה י' כבר התחילו להתחבר אליי ולהבין שהשונות שלי לא אומרת שאי אפשר להתחבר ולהיות חברים.

"אז יצאתי, ביליתי וניסיתי כמה שיותר להיות כמו כולם. אני למדתי במגמת מחשבים, שאותה סיימתי בהצטיינות, סליחה על ההתרברבות. יש לי תעודת בגרות מלאה, עם שלושים יחידות לימוד. זה הראה לי שאני בדיוק כמו כולם. סיימתי בקיץ 2008, ואז ראיתי שוב שאני לא כמו כולם".

למה?
"כי באותן שנים כולם קיבלו צווים ראשונים וכל מיני מיונים, ורק אני לא קיבלתי כלום. בעצם, קיבלתי צו ראשון בכיתה י', כי הייתי גדול מכולם בשנה, ואיך שהגעתי ללשכת גיוס בבאר שבע, ביקשו ממני לחתום על טופס ויתור, כלומר – פטור מהצבא. אתה יודע מה עשיתי עם הטופס הזה?".

ספר לי.
"באותו רגע שהחיילת אמרה לי איפה לחתום, לקחתי את הטופס וקרעתי אותו. אמרתי לה שאין שום סיכוי שאני אסכים לא לשרת, ושאני עוד אלבש עליי מדי צה"ל. ברגע שיצאתי משם כבר הגשתי בקשה להתנדב לצבא".

מאותו הרגע, שוקרון החל להיאבק בבירוקרטיה הצבאית. הוא ניסה לשכנע את הגורמים הבכירים כי הוא מסוגל לשרת בצה"ל. כל משפחתו של שוקרון התגייסה למען המאבק הזה, שנמשך במשך שלוש שנים תמימות. "וואו, עברתי שבעת מדורי גיהינום", נזכר שוקרון.

"הייתי צריך לשלוח אישורים רפואיים שאני יכול לעמוד בשירות. אז בפעם הראשונה ששלחתי – בכלל לא הייתה תשובה. ככה גם קרה בפעם השנייה. רק בפעם השלישית קיבלתי סוף סוף את האישור. אחרי כמה חודשים קיבלתי זימון לראיון בחיל המודיעין. התקבלתי, אבל הם אמרו לי שיש להם בעיה לוגיסטית בכל מה שקשור לשירות של אדם עם כיסא גלגלים באותו הבסיס".

תשעה חודשים לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, קיבל שוקרון את השיחה שלה ציפה כל כך: קצין מבסיס תל נוף התקשר אליו וביקש ממנו להגיע. "הגעתי לתל נוף, והייתי כל כך שמח", הוא מספר, "כי זה היה הבסיס הכי נגיש לנכים שרק יכולתי לחלום עליו. אבל בסופו של דבר, גם שם לא קיבלו אותי.

"כנראה שנגישות אנושית הייתה שם קצת פחות מהנגישות הפיזית. אז אבא שלי, שמהשנייה הראשונה היה איתי, הרים ידיים. זה קרה אחרי שנה של מאבק. הוא אמר לי שניסיתי, ושהוא מאוד מעריך את העקשנות שלי, אבל שאולי הגיע הזמן להמשיך הלאה. אבל אמרתי לאבא שאני עדיין רוצה לשרת בצה"ל בכל זאת, והוא הבטיח שימשיך לנסות לעזור, רק בגלל שבאותה שיחה פשוט ישבתי ובכיתי כמו ילד קטן".

למה כל כך התעקשת להמשיך את השירות?
"כי זה חשוב לי להיות כמו כולם. למה שאחרים יעשו שירות ואני לא? לא הייתי מוכן לשמוע על משהו בסגנון הזה. וזה לא שלא היו רגעי משבר, אבל לא ויתרתי. ראיתי את כל החברים שלי חוזרים עם המדים, וראיתי איך הם נפגשים כולם ומתחילים לדבר על הצבא והקורסים שלהם. הבנתי שאסור לי להרים ידיים".

אולי כניסיון אחרון, פנה אביו של שוקרון, דוד, למשרד של ראש מחלקת מתנדבים בצבא, ותיאר לה את השתלשלות העניינים. "הגעתי לאחר כמה שבועות לפגישה איתה בתל השומר, והיא אמרה לי: 'תשמע, יש לי מקום בשבילך בבסיס חיל הים באשדוד', והפעם זה סגור".

איך הרגשת?
"אני הייתי בעננים. יום לאחר מכן כבר הייתי בסיור בבסיס באשדוד. אני ואבא שלי סיפרנו לסגן מפקד הבסיס עד כמה זה חשוב לי להתגייס. הסברתי לו שאני מבין במחשבים, ושאני צריך איתי עובד זר שיעזור לי בכל מיני פעולות".

תאריך הגיוס של שוקרון נקבע ל-27 בינואר 2010. הוא לא יכול לשכוח את אותו יום ראשון על מדים בבקו"ם. "זה היה יום מרגש", הוא אומר, "יום שאני לא אשכח אותו לעולם. בדרך כלל מתגייסים שונאים את כל שרשרת החיול, אבל אני נהניתי מזה מאוד. וכשהסתכלתי על עצמי במראה וראיתי את המדים עליי, הייתי כל כך שמח, שאי אפשר להסביר את זה במילים. אין מילים שיכולות להסביר כמה שמחה הייתה לי בלב. כל הזמן חשבתי על איך אני מחכה להיות כבר בבסיס החדש שלי".

שוקרון הוצב בתחום המחשבים של בסיס חיל הים באשדוד. הוא אומר כי הוא שמח על יום שבו הוא פוקד את הבסיס. כחלק ממצבו הרפואי מצטרף אל האחרון עובד סיעודי זר שעוזר לו למלא אחר מחויבויותיו הצה"ליות. שוקרון כל כך אוהב את שירותי הצבאי, עד שלפני מספר חודשים חתם על הארכת שירותו, בתנאים של שירות סדיר נוסף. בינואר הקרוב הוא אמור לסיים את שירותו הצבאי.

באותה תקופה בה חתם על השירות הנוסף הוחלט לשלוח את שוקרון כנציג צה"ל למשלחת מיוחדת של פרויקט "תגלית". מדובר היה במשלחת הראשונה אי פעם של תגלית, שיועדה לצעירים בעלי מוגבלויות. "אמרתי לעצמי שזה כבוד גדול, כי הצבא נותן לי לייצג אותו מול יהודים מכל העולם. זה מראה משהו על איך מעריכים אותי", הוא אומר.

נהנית?
"מאוד. סיפרתי להם שלהרגיש חלק מהמדינה ולתת את החלק שלך לצבא זו הרגשה מאוד טובה, ושאני מאוד שמח שהתעקשתי על להתנדב. אמרתי להם שהייתי ממליץ להם גם לעשות את זה ולבוא להתנדב בצה"ל, אבל הם כולם לומדים בקולג' או באוניברסיטה, אז אמרתי להם שחבל להם לעצור את החיים".

ומה יש לך להגיד לנכים שרוצים להתגייס?
"בטקס  נאמר משפט חזק ביותר. 'הבחור הזה נותן לי רצון וחשק להמשיך בצבא'. אתה יודע איזה מאושר הייתי באותו רגע? וזה המסר שלי לכל מי שיש לו מוגבלויות ורוצה להיות חלק מהצבא. אם אין בעיה קוגנטיבית, אין שום סיבה שלא תתגייסו או תתנדבו. כי יש לכל אחד מה לתרום".

מה איתך לגבי העתיד, אחרי השחרור?
"אני רוצה להמשיך ללמוד מחשבים, פה ב'סמי שמעון', באשדוד. אני תמיד רוצה להוכיח שאני יכול כמו כולם, והלימודים יהיו עוד דרך להראות את זה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...