הילד שנפצע קשה וניצל בנס הפך לכוכב ילדים מצליח
בגיל חמש נפגע קשה בתאונת דרכים ואת ילדותו בילה בבתי חולים. כנער השתקם באולפני הרדיו של שוש עטרי ז"ל ודידי הררי. כמבוגר פיתח אמביציה יוקדת להפוך לכוכב ילדים ואף שכנע את יוסי גיספן לכתוב עבורו את שיר הילדים הראשון בחייו. בשבילכם הוא צ'יקו בן לולו, עבור הילדים הוא צִ'יקוֹלוּלוּ
ברגע שהסלולרי שלו מצלצל ומשמיע שיר ילדים קופצני בקולו שלו, נופל האסימון כי בן לולו הוא בעצם צ'יקולולו ("הכנסנו את כל האותיות בשם שלי למערבל וזה מה שיצא, קליט לא?"), סטאר הילדים ואף יש כאלה שיטענו יובל המבולבל וואנא בי. ברזומה שלו רשומים שתי קלטות די.וי.די שמכרו מעל ל-50 אלף עותקים ומאות הופעות בקניונים ובבמות ברחבי הארץ.
בתקופה האחרונה הוא מתחיל לתפוס תאוצה. לוח ההופעות שלו עמוס לעייפה, בימים אלה, לדבריו, הוא נמצא במשא ומתן עם חברה שרוצה להפיק תחפושת צ'יקולולו לפורים, וחברת דגני בוקר פנתה אליו על מנת לבדוק את האפשרות להשיק אריזת דגנים שתמותג תחת השם צ'יקולולו,
ועם כל זאת, מאחורי החיוך השמח והשאפתנות להגשים חלומות מבצבץ סיפור חיים שמחד גיסא אינו פשוט בכלל ומאידך דיסא מהווה מקור השראה.
בגיל חמש שיחק בן לולו עם חברים בכדור. הכדור התגלגל לכביש והוא רץ אחריו. אמבולנס פרטי פגע בו ופצע אותו אנושות ("וכאילו שזה לא מספיק, הנהג עוד עשה רוורס ועלה עליי שוב כדי לראות במה הוא פגע. מה שנקרא וידוא הריגה").
מאותו רגע גורלי, ילדותו של בן לולו נלקחה ממנו, במקום ללכת לגן ככל הילדים, הוא העביר את השנה שלאחר מכן באשפוז בבית חולים "אסף הרופא" כשאל מיטתו באים על בסיס יומי עשרות רופאים ("בדיעבד גיליתי שהם סטאז'רים שבאו ללמוד על הפציעות שלי") ולאחר מכן היה בשיקום במשך לא פחות משבע שנים.
"הייתי בין שמים וארץ, אף אחד לא נתן לי סיכוי לקום ולעמוד", נזכר בן לולו. "אמרו לי גם אחר כך שלא הייתי בין החיים במשך 18 דקות, הייתי במוות קליני". בן לולו לא זוכר דבר מהרגע בו נפגע. רק כשהתעורר בבית החולים הוא ראה הרבה אנשים סביבו ששאלו אותו המון שאלות. הוא איבד דם רב, ארבע גפיו היו מרוסקות והוא סבל משבר עמוק בגולגולת.
"לא יכולתי לדבר. אני זוכר שראיתי המון דם. קשרו לי את הידיים והרגליים למיטה, אני זוכר שהצלחתי לשחרר יד ואיכשהו נגעתי בפנים וראיתי שהכל דם, התחלתי לצעוק, ואז סיפרו לי אחר כך שהרדימו אותי ל~24 שעות והכניסו אותי לניתוח דחוף בראש. הרפואה אז לא הייתה מתקדמת כמו היום, הסיכויים היו נגדי. אך ההוא שם למעלה רצה שאחיה ואשמח בהמשך המון ילדים".
מה קרה לאחר שהתעוררת?
"היה לי קשה לדבר, כל הזמן נרדמתי, המשפחה קראה לי 'צ'יקו צ'יקו', שאלו אותי שאלות מי אני, מאיפה אני ולא הגבתי. אני זוכר את הרופא שהצביע על דברים שאני צריך לזהות. בסוף התחלתי לדבר ולאחר מכן בכיתי הרבה.
"הפסקתי להיות הילד המאושר של פעם ונהייתי ילד שבור שעובר מסכת ארוכה של טיפולים. כל כמה שעות היו עושים לי סי.טי, ובשביל להעביר אותי לשם היה מעין רכב קטן, וזו הייתה בדיקה מאוד לא נעימה, וכל פעם שהייתי רואה את הרכב הייתי משתולל, מקלל, יורק, בוכה, עד שפשוט היו מקבעים אותי".
זו לא דרך להעביר ילדות, בלשון המעטה.
"אפשר לומר. אפילו בפורים לא יכולתי לחגוג כמו שצריך. פשוט היו מזיזים אותי עם המיטה, שמים לי כובע של קאובוי, מציירים לי שפם מעל השפה, זו לא הייתה ילדות. אבל נקלעתי לזה שלא באשמתי, טוב, אולי קצת כי לא נזהרתי בכביש. אך בגלל זה אני מאוד מקפיד להעביר את המסר לילדים, שייזהרו בדרכים. בכל הופעה אני שר שיר 'בטיחות בדרכים' ומספר את הסיפור שלי, וזה מזעזע את הילדים".
את השיר "בטיחות בדרכים" כתב לא אחר מאשר יוסי גספן, שכותב לגדולי הזמרים בארץ. זו הפעם הראשונה והיחידה שגיספן כתב שיר המיועד לילדים.
איך שכנעת את גיספן לכתוב לך שיר?
"הכרתי אותו דרך ידידה, סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא הסכים לכתוב לי. באותו רגע הרגשתי שזכיתי בלוטו, כי יוסי גיספן לא כותב לילדים, וגם לא לכל אחד, רק למי שמתחבר. וכל מה שגיספן כותב נהייה זהב. השיר הזה מאוד הצליח. הוא משודר כל יום בערוץ הופ, מערכת החינוך מתלהבת ממנו".
ובתכל'ס השיר באמת משפיע?
"כן, אני מצליח להעביר מסר לילדים".
הרבה בדרני ילדים אוהבים להתהדר במסרים חינוכיים, אבל רובכם לא באמת מעשירים את הילדים. התפקיד שאתם לוקחים על עצמכם מצטמצם בדרך כלל להפעלות ילדים ולהקניית קצת שקט להורים בזמן שהקטנים צופים בקלטות שלכם.
"אני לא בא לחנך את הילדים ולהטיף להם מוסר, אני לא ההורה שלהם. אצלי הילדים באים למסיבה, אני בא ממקום של כיף, אני אדם שמח שבא להביא שמחה לילדים, אני מראה להם שלא משנה מה יעברו, חשוב שיישארו שמחים".
האם העובדה שלא באמת הייתה לך ילדוּת, גרמה לך לפנות לקריירה הקשורה בילדים?
"כן, אני חווה את הילדות שלי עד היום. אני ילד, היום אולי אני בן שש או שמונה. אני אוהב את כל השטויות של הילדים, אני משחק בקלפים של ילדים, אוהב להסתובב בחנויות צעצועים של ילדים, מתלהב מגאדג'טים. בעבר בתי החולים לא היו כמו היום, אל הילדים המאושפזים לא היו מגיעים ליצנים שבאו לשמח, ולי בזמנו זה היה חסר".
בעקבות החוסר שחווה כילד, מתנדב בן לולו באופן קבוע בבתי חולים. הוא מגיע לפחות פעם בחודש להופעה מול ילדי וראייטי, ואף מכהן כפרזנטור של בית איזי שפירא ברעננה, המעניק מסגרות טיפוליות לפעוטות וילדים בעלי מוגבלויות. מבחינת בן לולו, לא ייווצר מצב בו ילד יצטרך אותו, והוא לא יבוא.
"איך אני יכול לסרב אם אני בא מהמקום הזה?", הוא מרים את כפיו.
"אני בא מהחולי, מהמשפחה קשת היום שפתאום כל עולמה חרב עליה, משפחה שהתקשתה לעמוד בנטל של הבדיקות והריצות אחרי הרופאים. בעקבות הטיפול התמידי בי אמא שלי נהייתה עקרת בית. אבא שלי היה ישן על מזרן על הרצפה כל לילה בחדר שלי והייתי מחזיק לו את היד, כל פעם ששמעתי סירנה, צעקתי. ואז גם הוא נפגע בתאונת דרכים ואמא שלי נאלצה להתרוצץ בין שני בתי חולים. היום אני שמח שהמצב התהפך, ואני יכול לעזור להם כלכלית".
הביקורים התכופים שלך בבתי חולים לא מציפים בכל פעם מחדש את טראומות הילדות שלך?
"אני מודה שזו לא עבודה קלה, אבל הם צריכים אותי. אני נהנה לראות את השמחה בעיניים שלהם כשהם רואים אותי, אבל אני כן בוכה איתם בפנים. להגיד לך שאני לא מזיל הרבה דמעות? זה יהיה שקר, אבל זה שווה לראות את ההורים שלהם מחייכים בזמן שלילדים שלהם נעשה קצת טוב. הזיכרונות שלי תמיד נשארים, אך אני לוקח אותם למקום טוב".
אין ספק שהחיים חבטו בך לא מעט, אך נדמה שעברת ניתוח להשתלת חיוך תמידי. האם הכאב הספיק לעבור, או שנותרו צלקות?
"נותרו גם צלקות פיזיות וגם נפשיות. הנפשיות הן הקשות יותר. זה כאב שעובר, אבל לא באמת. אחרי התאונה הייתה לי ילדות קשה. במשך השנה שהייתי בבית החולים, קיבלתי זריקות כל יום, עברתי מספר בדיקות מאוד כואבות כל יום. אז גם לא היו מרשים להורים להיות עם הילד, הרופאים היו באים, לוקחים את המיטה כשאני בתוכה ואומרים להורים שלי, 'זהו, עד פה אתם באים'. זה היה מאוד טראומתי בשבילי".
איך התאונה שינתה את הדינאמיקה המשפחתית?
"למרות שהמשפחה שלי מאוד מלוכדת וחמה, עדיין נוצר קרע. בעוד שמשפחות רגילות היו יוצאות לטייל בשביל הכיף, אותי היו מוציאים אל השמש בין הטיפולים החוצה עם מיטה מיוחדת כשידיי ורגליי מגובסות, ראשי חבוש בתחבושות, וגם זה משום שהרופאים אמרו שהשמש תעשה לי טוב.
"לנו לא היו טיולים למטרות הנאה, גם על אחותי שגדולה ממני בשנה וחצי השפיע המצב, פתאום כל תשומת הלב הייתה עליי, היא נדחקה לפינה ונאלצה לקחת חלק בנטל ובמעמסה".
למרות שחווית פציעות מאוד קשות, בדי.וי.די שלך רואים אותך מקפץ ומרקד כאילו אין מחר.
"כי זה היה אז ולא עכשיו. בדיעבד אכן היו לי פציעות קשות, ותקופת שיקום מאוד ארוכה שנמשכה שבע שנים. עברתי המון ניתוחים, אשפוזים, פיזיותרפיה"
למרות הגיהינום שעבר, על הנהג שפגע בו בן לולו מסרב לומר אפילו מילה רעה אחת. "אני לא מאחל לאף אחד לעבור את הטראומה שהוא עבר", הוא מרצין לפתע.
אבל לבטח נותר בך כעס כלפיו?
"לא, אף אדם או נהג לא רוצה לדרוס מישהו אחר. יש לו טראומה לכל החיים והוא כן דאג ומאוד נבהל. הוא היה בא לבקר אותי כמעט כל יום בבית החולים, והיה מביא לי מתנות. כשהוא ראה שהמצב שלי מתחיל להשתפר הוא הפסיק לבוא".
אחרי שהשתחררת מבית החולים פחדת להתקרב לכבישים?
"כן. גם היה לי פחד ללכת לבד, לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחד".
ומה לגבי נהיגה? יש לך רישיון ורכב.
"אני נוהג מגיל 17.5, לא היה לי פחד לעלות על ההגה, הגעתי לגיל כזה שכולם מוציאים רישיון ומאוד רציתי בזה גם, אבל אני נהג מאוד זהיר. למשל כשאני מגיע למעבר חצייה, אני עוצר באמצע, בין שני הנתיבים כך ששום רכב לא יוכל לעקוף אותי משמאל או מימין ואז אין סיכוי שהולך הרגל ייפגע".
אמנם את גורלו הוא מצא בעולם הילדים, אותם הוא אוהב בכל ליבו, אולם הילדים שהקיפו אותו בזמנו לא היו כל הזמן כה מבינים ואוהבים כלפיו. במשך שנים ארוכות לאחר התאונה הוא סחב צליעה בולטת, צימח כרס ומשקלו הגיע למספר תלת ספרתי – מה שגרר לעג ובדיחות אכזריות מצד הילדים. בן לולו הגיע למצב שהוא לא רצה ללכת לבית הספר, והעדיף להסתגר בביתו, בבועה המשפחתית המגוננת.
"היה לי קשה, אבל ידעתי לצמוח מזה", הוא אומר ומתאמץ להחזיר את החיוך לפניו. "בסופו של דבר, בתיכון, נהייתי ליצן הכיתה, ילד שטותניק, שרוצה להחלים. הורדתי חמישים קילו, התחלתי לארגן טקסים ומסיבות".
חצי מהילדות שלך היית בבית חולים ובמרפאות למיניהן, בשליש נוסף הילדים היו רעים אליך. רוב האנשים לא היו רוצים בכלל להתקרב לילדים אחרי שכה התאכזרו אליהם. איך לא נטרת להם טינה?
"בהתחלה הייתי פגוע, אבל אז בגיל 12 התחלתי לעשות ימי הולדת, ופתאום קיבלתי מקום של סטאר בעיני הילדים וגם הכיתה, המורות התחילו לדבר עליי ולבקש שאעשה ימי הולדת לילדים שלהן. פתאום התמונה משתנה, נהייתי מסמר הכיתה".
יש שיגידו שעבודה עם ילדים יכולה להיות מאוד מעייפת ושהיא נמאסת מאוד מהר. אתה לא דואג שמתישהו בקרוב ייגמר לך הסוס?
"ממש לא. אני נמצא איפה שאני בזכות הילדים, הם אלה שנותנים לי כוח. אני בן 33, ואף אחד לא נותן לי את הגיל הזה. הילדים עושים אותי צעיר, אני ילד בעצמי. זה גם המקצוע שאני הכי אוהב, ואני מקבל בו המון חום ואהבה.
"אני לא רואה את עצמי בשום מקצוע אחר. לפני כמה זמן פנתה אליי חברה שרצתה את השם שלי לאיזשהו מותג, ואמרתי להם שאני צריך לחשוב על זה, ואחד מהנציגים שאל אותי 'מה, כל החיים תישאר צ'יקולולו?', ועניתי לו שטוביה צפיר עדיין ממשיך להיות סבא טוביה, וכולם אוהבים אותו, זו התחושה שלי, להיות צ'יקולולו לנצח".
לנצח? איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"לא יודע, אבל אני כן יודע איפה אני רוצה להיות. אני כן רוצה לעשות הצגת ילדים משל עצמי, להופיע בפסטיבלים, מחזמר לילדים, תוכנית יומית בערוץ הופ. מה שכן, ימי הולדת לא אפסיק לעולם, מהם התחלתי ואיתם גם אסיים".
לפני שנתיים קיבלה הקריירה שלו זריקת מרץ תודות להופעה ביום הולדת בכפר שמריהו. "הופעתי אצל יהודי שוויצרי שאת שמו אני לא יכול לציין, ובתום ההופעה הוא שאל אותי למה אין לי קלטת כמו ליובל המבולבל. כשאמרתי לו שאין לי כסף בשביל זה, הוא שאל אותי בכמה מדובר ואמרתי לו שכנראה בכמה מאות אלפי שקלים. באותו ערב הוא לא שילם לי ואמר לי לבוא למחרת למשרד שלו עם תוכנית עסקית. הגעתי, הראיתי לו במה מדובר, והוא מימן לי את הקלטת".
ולמי שמורות הזכויות? הרווחת ממנה משהו?
"כל הזכויות שלי, ויש לי את המאסטר. אבל אם אחכה להרוויח מהקלטת, כבר מזמן הייתי פושט את הרגל. עם האינטרנט וכל ההורדות לא מרוויחים מזה. עשיתי את הקלטת לשם הגשמת חלום ולא בשביל הכסף. עכשיו אני אוסף חומרים לקלטת שנייה, שגם גיספן עתיד לכתוב בה".
ומי יממן אותה הפעם?
"עדיין אין משקיעים, אך אני פתוח להצעות. כל מי שרוצה להשקיע אני בעד, היום כבר אין לי דאגות להשיג מימון".
את קפיצת המדרגה הראשונה עשה בן לולו בגיל 15. הוא היה מתקשר מידי יום כמאזין לתוכנית הרדיו של דידי הררי, ששודרה אז ברשת ג', עד שהלה אמר לו 'למה שלא תבוא לאולפן?'. למחרת בן לולו התייצב אצלו ואף קיבל משרה, עוזר הפקה. לאחר מכן נהיה בן טיפוחיה של שוש עטרי ז"ל.
כנער כה צעיר קיבלת עבודה יוצאת דופן, כיצד היא עיצבה אותך?
"לא היו דברים כאלה שילד בן 15 עובד ברשות השידור ועוד מקבל משכורת. אני חייב הכל לדידי הררי, הוא עיצב אותי, נתן לי במה גדולה, לנצח אהיה אסיר תודה לו. עד היום אני שולח לו סמס של חג שמח בחגים".
דידי הררי מאוד נחשב בעולם התקשורת, למה אתה לא נעזר בו כדי לקבל חשיפה נוספת? אחרי הכל אתה עדיין לא כזה מוכר.
"מי יודע, אולי בהמשך אשלח לו חומרים לתוכנית. הוא גם לא יחצן, כל מילה שיוצאת מפיו מגיעה למיליוני אנשים, ואני לא יודע כמה אני מתאים לתוכנית שלו. דעתו מאוד משפיעה, אולי באמת זה רעיון".
בעונה השנייה של הישרדות השתתפה הליצנית מעיין פורטר – וקיבלה חשיפה אדירה. חשבת על ריאליטי?
"אני מאוד אוהב תוכניות ריאליטי. כשיש לי זמן אני אוהב לשבת על הספה ולצחוק מהתוכניות, אך עדיין, כמה כבר כוכבי ריאליטי שרדו בכותרות? גם לאן אלך? לאח הגדול? הדרך שלי להתקדם היא להיות עם ילדים כל יום. אבל אם יש ריאליטי שירצה אותי, אני פנוי".
אפשר לומר שאתה בתחום כבר שנים רבות. איך לא ראינו אותך עדיין בפסטיגל?
"ניסיתי כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות להתקבל, אך זה לא הלך. הרבה ילדים שואלים אותי למה אני לא שם, אבל הפעם כן יש דיבורים שאשתלב בפסטיגל הבא. להגיד לך שזה לא חלום שלי? ברור שכן. אני רוצה לעמוד על הבמה הגדולה ולקבל את תשואות הקהל הגדול, ואני גם אגיע לשם. לכל דבר יש את העיתוי שלו".
צ'יקולולו השתלב בשוק רווי לעייפה – החל מיובל המבולבל הלא נגמר, דרך שי ורועי, דוד חיים, רינת גבאי, יניב המגניב והרשימה עוד ארוכה.
יש שיגידו שאתה חיקוי של יובל המבולבל, שהוא למעשה הכי מוכר בתחום.
"אנחנו שני דברים שונים. אפילו התלבושות שלנו לא דומות. אנשים גם לא אומרים חיקוי אלא אומרים כמו. זה כמו שיש את אייל גולן, קובי פרץ, משה פרץ ודודו אהרון, הם לא אותו דבר, יש נתח מהעוגה לכולם. לי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, יש רק פרגון. כל אחד מביא משהו משל עצמו. לדעתי הוא מדהים והוא פתח לי המון דלתות".
באיזה אופן פתח לך דלתות?
"מי חשב פעם שליצן יכול להיות סוג של כוכב? כולנו באנו ממקום של ימי הולדת, כולנו מכירים ליצנים אך לא כוכבי ילדים. עצם זה שמזהים אותי ברחוב, רוצים להצטלם איתי, מבקשים חתימות, שרים שירים שלי, זה כיף. ביום ההולדת האחרון שלי קיבלתי כמויות של זרים ועוגות, ילדים שולחים לי מכתבים, אמהות מתקשרות שאומר לילד שלהן לילה טוב, מזמינים אותי לארוחות. רואים בי כוכב ואני אוהב את זה למרות שאני אדם מאוד פשוט, אני כמו כולם".
אתה באמת כמו כולם, אתה לא מוכר בעיני התקשורת. עד עכשיו אתה המנהל, המפיק, היחצן, הכל. מדוע אתה לא לוקח יחצן, מנהל אישי, אנשי מקצוע שיעזרו לקריירה שלך להמריא?
"הקלטת שלי מכרה 50 אלף עותקים. אני מופיע כל יום מצפון עד דרום, חברות מסחריות כל הזמן פונות אליי שאופיע בבתי מלון, קיץ 2012 כבר מלא לי בהופעות, אני נמכר בסכומים גבוהים. אני בא מהשטח. רואים אותי, נחשפים אליי, אני עובר מפה לאוזן, אחד מושך אותי לפה, והשני מתקשר אליי משם. היום כשיראו מודעות או כתבות שלי לא ידפדפו אותי הלאה, כי מכירים אותי".
אתה מאוד אוהב ילדים, איך זה שעדיין אין לך משל עצמך? מקרה קלאסי, וסליחה על הקלישאה, של הסנדלר הולך יחף.
"אני מאוד רוצה ילדים, אבל עדיין לא מצאתי את האחת. יאללה, אני פתוח להצעות, יש לך מישהי להכיר לי? אולי נעשה קחי את צ'יקולולו במקום קחי אותי שרון? בינתיים יש לי את האחיינים שלי שאני משוגע עליהם. אני כל הזמן עושה להם ימי הולדת ולילדים של המורים שלהם, הם מאוד גאים בי ומשוויצים בי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם