עבד לעברית: מפעל חייו הלא ייאמן של דוד אייכנבום
כמעט כל חייו עמל משה דוד אייכנבום על כתיבתו של "ערוך המשמעים", מילון עצום ממדים המסודר על פי המשמעות. אף שזכה להתעניינות מצד אנשי רוח ומהאקדמיה, הוא המשיך בעבודתו ללא תמיכה עד יום מותו. הוא הותיר אחריו כרך מודפס ראשון וחומר לשמונה כרכים נוספים, המספקים הצצה למוחו של לשונאי יוצא דופן
מכתב זה, מדצמבר 1967, ממוען אל שר החינוך דאז זלמן ארן. באו על החתום: דב סדן, אהרן אפלפלד, אהרן מגד, חיים גורי, חיים הזז, משה שמיר, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי. את כתיבת המכתב יזם נתן אלתרמן, אף ששמו לא מופיע במכתב.
מפעלו האמור של אייכנבום הוא "ערוך המשמעים" – מילון עברי מקיף של משפחות מילים ואוצר נרדפים, שלצדו התייצבו בשעתו גדולי הסופרים והמשוררים של דור תש"ח. רק כרך אחד של המילון יצא לאור עד היום, ומשימת חייו של אדם אחד – משה דוד אייכנבום – מחכה שמישהו ישלים אותה.
משה דוד אייכנבום, שהיה ידוע בין מכריו כדודו, נולד ב-1923 במיכאלובצה שבסלובקיה למשפחה אורתודוכסית. בילדותו למד בחדר, וספג שם חינוך יהודי מסורתי. כבר בסלובקיה הוא שלט בשפה העברית על בוריה. אביו, הרב חיים אייכנבום, הוגלה לסיביר כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי בזמן מלחמת העולם הראשונה.
כשחזר לעיירה, אחרי עשר שנים, אמר נחרצות לתושבים: "הבית שלי לא כאן; הבית שלי בפלסטינה". הרב אייכנבום היה בקיא בספרות הקודש למיניה; עם זאת, הוא היה תומך נלהב של הרעיון הציוני, ששאב מספרות הקודש והחול גם יחד. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ ישראל. היא התיישבה בירושלים, בשכונת אבן יהושע, ומאוחר יותר עברה למאה שערים. בארץ המשיך אייכנבום הצעיר לקבל חינוך דתי, זנח את שפת הגולה והקפיד לדבר רק בעברית.
בבחרותו הצטרף אייכנבום לאצ"ל, שם עסק בפעילות מחתרתית ונעצר בידי הבריטים. מאוחר יותר, כחבר לח"י, נתפס והוגלה לקניה ולאריתריאה ב-1944. אחרי ארבע שנים בשבי, שבמהלכן ניסה לברוח ונתפס פעמיים, שב לארץ ישראל, ובניגוד לחלק מחבריו למחתרת הצטרף לצה"ל שזה אך נולד.
אחרי המלחמה הוא נשאר בצה"ל, ועסק בכתיבת ספרי הדרכה בתחום המיפוי. לאחר השחרור הלך אייכנבום ללמוד באוניברסיטה העברית פיזיקה ומתמטיקה, אך עזב את הלימודים עם הולדת בתו הבכורה בטרם השלים אותם. באותו הזמן פנה אליו בנימין גפנר, שישב איתו במעצר באריתריאה, בבקשה להכין מילון עברי של משפחות מילים המסודר לפי המשמעות.
"אבא השתכנע", מספרת בתו יעל ראובני, "וחשב להניח את עבודותיו האחרות לזמן מה. הוא לא חשב שהזמן הזה ייקח עשרות שנים, ובעצם יהפוך לעבודת החיים שלו. הוא לקח את התזאורוס של רוז'ה כמודל חיקוי וניסה
אייכנבום סיפר על ההחלטה בריאיון שערך עמו אהרן מגד ב-1982: "מהר מאוד גיליתי שתרגום מלשון ללשון לא רק שאינו מכניס סדר במשמעים, אלא מאבד כל משמעות", אמר אז, "כי קרבת משפחה בלשון אחת עשויה להביא ריב ומדון בלשון אחרת".
התזאורוס של רוז'ה – מילון של מילים נרדפות בשפה האנגלית – יצא לאור באנגליה ב-1852, והוא עצמו משמש היום מילה נרדפת למילון למילים נרדפות, או תזאורוס בלעז. מחברו מארק רוז'ה עמל 50 שנה לבדו על כתיבת המילון; 50 שנה שבמהלכן רשם רשימות ומיין מילים לפי קטגוריות. לפרנסתו כתב רוז'ה מאמרים על חידושים בתחום הרפואה והאופטיקה, אך לבו היה נתון לחלוקת מילים לפי משפחות משמעות.
אייכנבום, בדומה למורהו הרוחני, היה שופע רעיונות וחידושים. עם הרעיונות שהעלה לאורך השנים נמנים תכנית להקמת מתקן להתפלת מים, והמצאה שנודעה אחר כך כטפטפת; בחיבור אחר הוא מתאר את תכניתו "לבנות מכונות היודעות לשלוף מידע מבוקש מתוך טקסט בלשון אנוש, לתרגם תרגום מעולה מלשון ללשון ולבצע פקודות מובעות בלשון אנוש טבעית" – פעולות שמתבצעות במחשב אפילו היום בקושי רב.
"הוא התעסק בכל כך הרבה תחומים, שאני באמת חושבת שאם היו לו הרבה גלגולים, אבא היה יכול למצוא אלף תחומים שהיה יכול לעסוק בהם", מתארת בתו. "הוא היה כותב לעצמו כל הזמן הגיגים בנושאים שונים. בכל פעם שהטריד אותו משהו, הוא פשוט ישב ושרבט משהו ששירת את קו המחשבה שלו באותו רגע. בכל פינה בבית אפשר היה למצוא ניתוח של אקסיומה כזו או אחרת, כי כשמשהו העסיק אותו הוא היה צריך להגיע לפתרון שישביע את רצונו".
אייכנבום פגש את אשתו לעתיד רחל ענבר במסיבת קבלת הפנים שנערכה לו לאחר שובו ממחנה המעצר. ענבר, בת טבריה, הייתה חברת הנוער העובד ובת הכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ יגור, אך בעקבות "השבת השחורה" החליטה להצטרף ללח"י. בעת שהמתינה לגיוסה למחתרת ישבה בקפה "כסית" בתל אביב, שזה אך נפתח.
רחל, שנטתה לכתיבת שירה עוד מצעירותה, קשרה קשרים עם כמה מיושבי המקום - אנשי הבוהמה התל-אביבית, סופרים ומשוררים - והמשורר יונתן רטוש אף קישר אותה לאנשי לח"י. עם תום מלחמת העצמאות רחל ודוד נישאו ועברו לגור בירושלים, ואחר כך במושב אבן ספיר הסמוך לעיר. אז גם החל אייכנבום להקדיש יותר ויותר מזמנו ל"ערוך המשמעים".
"ערוך משמעו מילון, שכן עיקרו של מילון הוא רשימת ערכים מסודרת, ערוכה. המילון הידוע ביותר שנקרא בשם 'ספר הערוך' הוא מילונו התלמודי של רבי נתן בן יחיאל מן העיר רומי, אשר חי במאה הי"א", מפרש אייכנבום בהקדמה לכרך הראשון של ספרו. הוא נשען על מסורת ארוכה של ספרי "ערוך", שהתחילה בחיבור האמור של רבי נתן בן יחיאל והמשיכה בלקסיקון התלמודי "ערוך השלם" של חנוך קאהוט.
"בלשון העברית גלומים כוחות לא ישוערו, והיא מסוגלת להפוך ללשון חשיבה יעילה לעילא, אם הציבור המשתמש בה ידע לכוון את פיתוחה לכיוון רצוי", הוא ממשיך, "כלי אשר ישטח לפני כל משתמש בלשון את כל אוצרותיה: ערכיה, תבניותיה, אופני התנהגותה, ויתווה בכך את כיווני התפתחותה האפשריים, יוכל לשמש כעין מפה ומצפן הן לנזקקים לה והן לאדריכליה, ויאפשר להם לאמץ את כל הטובה הגנוזה בה ולהישמר ממבואות סתומים".
במילים פשוטות, אייכנבום החל לעבוד על הרכבתו של מילון מילים נרדפות, המכונה בלעז תזאורוס ובעברית אוצר. בניגוד למילונים רגילים, בתזאורוס הערכים אינם כוללים הסבר לכל מילה בנפרד, אלא מאגדים מילים בעלות משמעות קרובה. בערך "אבד" למשל נמצא את הנרדפות "נעלם", "לא נמצא" ואף ביטויים קרובים כמו "נמחה מן העולם". כאמור, מילונים כאלה היו קיימים בשפות זרות, ואייכנבום לקח על עצמו פרויקט אדיר ממדים – ליצור אחד כזה בשפה העברית, המסדר את המילים במשפחות על פי משמעותן.
את כל העבודה הוא עשה בעצמו; ראשית הוא יצר רשימה של קטגוריות משמעות, והן היו השלד של כל העבודה. "אחר כך אבא בעצם שיבץ בשלד את המובאות מתוך ספרות שקרא", מספרת ראובני. "כשאבא קרא ספר, הוא היה מסמן מילים שעניינו אותו ורושם לצדן את המשפחות שהן שייכות אליהן. ככה נראו כל הספרים בספרייה שלו. מאוחר יותר הוא עשה את זה בצורה שיטתית גם בתנ"ך, במשנה ובתלמוד ובספרות עברית קלאסית וחדשה. בשלב הבא הוא העתיק - ומאוחר יותר צילם - את רשימות המילים, שיבץ אותן בפתקים ואחר כך מיין אותם באופן מסודר בתיקיות. גם כשהוא היה שומע חדשות ונתקל במילה מעניינת הוא היה רושם את ההקשר שנאמרה בו ומתייק את זה. הוא פשוט חי את העבודה שלו".
"מילונים הנעשים בדרך הרגילה", כתב הבלשן מאיר מדן לאייכנבום בראשית שנות השישים, "מועילים לאדם לאחר שמצא את המילה, והוא רוצה ללמוד את מובנה ואת דרך שימושה. אך מה יעשה האדם שעצם המילה חסרה לו? היכן יבקשנה? הדרך הטובה אינה אלא זו שבחרת".
ואכן, נראה שלכך כיוון המחבר: "עיקר תפקידו של 'ערוך המשמעים' הוא להגדיל את המלאי של ערכי הלשון", כתב איייכנבום בהקדמה לספרו, "ואת המלאי של התבניות התחביריות ואת המלאי של דרכי השיבוץ והצירוף המצויים בזיכרונו של המשתמש, ולעשות את הפריטים שבמלאים הללו זמינים, זאת אומרת: להגביר את כושרו הלשוני של המשתמש".
בשנות השישים, אחרי יותר מעשר שנים של עבודה, ארון כתבי היד הלך והתמלא והיה ברור שהפרויקט נהיה למפעל חייו של אייכנבום. מדן עודד את אייכנבום וכתב לו, "אין לי ספק כי ספר כגון זה עשוי ליהפך לספר שימוש ממדרגה ראשונה, וכי כמו כל המילונאים מימי קדם ועד היום עתיד אתה להעשיר את מו"לך הרבה".
באותן שנים אכן צצה לראשונה בעיית המימון: בראשית דרכו קיבל אייכנבום מקדמות כספיות מידידו גפנר, שהזמין את העבודה והיה בעל הוצאת הספרים "לדורי", ומידיד אחר – שמואל כץ, בעל הוצאות הספרים "קרני" ומגידו". אך משהעבודה על ה"ערוך" התארכה נאלץ אייכנבום להחזיר את המקדמות.
"מי שעסק ב'יחסי החוץ' של העבודה הייתה אמא", מספרת ראובני. "היו לה יותר היכרויות מתקופות שונות בחייה, אחרי שבצעירותה כתבה הרבה והייתה מיושבי 'כסית'. דרך ההיכרויות האלה אמא הגיעה לנתן אלתרמן ולאחרים. אני זוכרת למשל ביקור משפחתי אצל לאה גולדברג כשהייתי ילדה. אמא יצרה את הקשרים עם אותם סופרים ומשוררים והיא זו שניסתה להגיע לקרנות שונות. אבא היה אדם שעבד לבד והתעניין רק בעבודה עצמה, ואמא ניסתה לחשוף אותו כדי שתהיה הכרה בעבודה שלו ואפשר יהיה לקדם אותה".
ואכן כך היה. כל מי שנתקל בכתב היד נהפך לתומך מושבע. דב סדן, חוקר ספרות ומאוחר יותר חבר כנסת מטעם המערך, פנה ב-1965 למשרד החינוך והתרבות: "בדקתי בעבודה מצוינה זו ומצאתיה מעולה מכל הבחינות", כתב, "ולא ישווה לה כל ניסיון שנעשה אצלנו עד עתה, וקצת ניסיונות הם הם כשעשוע תינוקות לגביו".
גם גדולי הספרות העברית הביעו התלהבות רבה מן הפרויקט: "נתן אלתרמן", כותב אייכנבום, "ברק עיניו בשעה שעיין בדפי כתב היד שהגשתי לו מחיבורי ושמחתו התמימה חיזקו את אמונתי בערך העבודה. הוא יזם בשנת התשכ"ז התארגנות של קבוצת סופרים לסיוע למפעל; חיים הזז – טרח ובא לבקרני בביתי ועיין היטב בדפים שהראיתי לו ושאל שאלות רבות והעיר הערות, ואחר כך הצטרף אל קבוצת הסופרים המסייעים הנ"ל".
תגובות חמות במיוחד התקבלו משני ענקי שירה: "לאה גולדברג – כאשר עיינה בכמה מחברות של חיבורי הכריזה: 'את זה אני צריכה!', והציעה לי מיד מלוא חופניים ספרים ותדפיסים מספרייתה אשר 'בוודאי יכולים להיות למועיל לעבודה כזאת', ואף הצטרפה ליוזמה הנ"ל; אברהם שלונסקי – הצטרף אף הוא ליוזמה הנ"ל, אלא שבא אליי בטרוניה, ונצנוץ שובב בעיניו: 'כיצד יוכלו מעתה סופרים מסוימים להתגדר במכמני לשון שהם מגלים בספרים עתיקים? הרי אתה חושף את הכול!'".
מה הייתה תגובתו של שר החינוך ליוזמת הסופרים והמשוררים אין אנו יודעים; אך נראה כי פנייתם זכתה לתגובה נלהבת מצד נשיא המדינה דאז זלמן שזר. הוא נחשף ל"ערוך המשמעים" לאחר שחיים גורי וזאב יוסיפון פנו אליו בעניין. יוסיפון, עיתונאי ומאנשי "כסית", חלק עם אייכנבום את אהבת העברית ואת משימת הנחלתה לעם (הוא ייסד את תיאטרון המעברות, היום "אמנות לעם", שמטרתו להעשיר את חיי התרבות והאמנות ביישובי הפריפריה).
אלא שלמרות ההתלהבות אייכנבום לא קיבל את התגובה שציפה לה: "נודע לי מפיכם כי אכן דיברתם עם הנשיא", כתב אז אייכנבום לגורי ויוסיפון, "וכי הנשיא התעניין מאוד בחיבורי וביקש ממזכיריו להועיד לי פגישה עוד לפני חנוכה [...] שלחתי לנשיא מכתב, שהעתקו מצורף כאן, וציפיתי להזמנה המובטחת כדי שאוכל לפרוש בפני הנשיא את כל פרשת עבודתי. במקום הזמנה קיבלתי את המכתב המצורף בזה, החתום על ידי מזכירת הנשיא הגברת שולמית כהנא". להפתעתו, במכתב לא נמצאה הזמנה לפגישה עם הנשיא; תחת זה צורף אליו צ'ק.
אייכנבום עמד במצב מביך; כל רצונו היה להציג בפני הנשיא את עבודתו "מבחינת משמעותה הרוחנית והמעשית לגבי לשוננו ועתידה", ולקבל הכרה בחשיבות הלאומית של המפעל. על אף קשיי המימון, הוא לא ביקש תמיכה כספית כלל. "מבקש אני מכם לעיין בשני המכתבים", כתב לגורי וליוסיפון, "האם יש במכתבי משהו בעניין ממון או דמות ממון? דבר זה פגע בי, ונתעורר בי דחף להשיב את השיק לגברת האמורה, אלא שחששתי שמא יהא בכך משום פגיעה בנשיא, וכזאת לא ייעשה". הוא מסיים בבקשה: "והריני נבוך ואיני יודע מה אעשה. וכיוון שהתחלתם במצווה, אנא עוצו עצה".
המכתב הנוגע ללב מעיד היטב על אייכנבום ועל כובד הראש שהתייחס בו למשימת חייו. "אמא הייתה המפרנסת העיקרית בבית, והייתה יד ימינו של אבא בכך שידעה שהפרנסה נופלת עליה מתוך תמיכה עצומה בעבודה שהוא עשה. פעמים רבות הם היו עושים עבודות תרגום ועריכה כדי להשלים את הפרנסה", מספרת ראובני. "הם לא חשבו ש'ערוך המשמעים' יתפוס את אבא עד סוף ימיו. הם קיוו מאוד שזה ייקח כמה שנים, ולאבא היו עוד תכניות שהוא לא הגיע אליהן. כל המשפחה נערכה סביב המפעל הזה".
אחרי מלחמת ששת הימים עברה משפחת אייכנבום משכונת מקור חיים לבית חנינא שבצפון-מזרח ירושלים, וגרה במה שזכה לכינוי "בית השבעה" – בית ובו שבע משפחות יהודיות בלב השכונה הערבית. כשגרו שם זכו לביקור של ראש הממשלה לוי אשכול, ושם הוא החליט על בנייתה מחדש של שכונת נווה יעקב, אחרי שראה מהמרפסת את הריסות היישוב שננטש ב-1948.
בשנות השבעים הפנו בני הזוג אייכנבום את רוב מרצם לקליטת העלייה מרוסיה ולמאבק למתן אישורים למסורבי עלייה; ולבסוף, עם קבוצת חברים, הקימו את היישוב גבעון החדשה. הם היו אנשים רבי פעלים, ועסקו במרץ ובכל לבם בחינוך, בהנחלת הלשון העברית ובהתיישבות. אלא שסיום העבודה עצומת ההיקף על "ערוך המשמעים" לא נראה באופק.
בספטמבר 1977 כתב נשיא האקדמיה ללשון העברית דאז, פרופ' זאב בן-חיים, מכתב לאייכנבום, ובו הוא מציין את הערכתו ל"אהבתו הגדולה של אייכנבום לעניין" ול"מסירותו ללא גבול לעשות את החיבור שלם". עם זאת, הוא מעלה לראשונה סוגיה כבדת משקל, שבמבט לאחור נראית כמכשלה הגדולה ביותר שניצבה בפני המפעל כולו:
"עם זאת רואה אני לציין", הוא כותב, "שעל ידי שילוב מובאות במילון אידיאולוגי (מילון למילים נרדפות – ב"ד) יגדל נפח חיבורך עשרות מונים מן 'אוצר' שאינו כולל אלא את המילים בלבד... לפיכך אני מייעץ לך ללכת בדרך ביניים, והיא: לצמצם מאוד את ההדגמה ולהעמידה על ההכרח הגמור". אף על פי כן הוא מסיים במילות תמיכה: "עבודתך ראויה לעידוד ולעזרה לשם השלמתה ולשם פרסום החיבור".
בסופו של דבר, ובעידודה של רחל אשתו, החליט אייכנבום לחדול מעבודת המיון הסיזיפית ולמקד את כוחותיו בהוצאת כרך אחד ("כרך ראשון", מתקנת אותי בתו) מן הפרויקט הגדול. הרעיון היה לגרום לכך שהפרויקט, גם אם יהיה חלקי, יהיה מוכר יותר וזמין לקריאה לציבור הרחב. בני הזוג עמלו קשות כדי להביא את הספר לדפוס, ועשו זאת במימון עצמי.
הכרך הראשון של "ערוך המשמעים" יצא בהוצאה העצמאית "תל חדשה" ב-1981, תחת הכותרת "ערוך המשמעים: מילון-אוצר של הלשון העברית, סדור לפי המשמעים והוא ממילא אוצר נרדפים".
הוא כלל 500 עמודים כתובים בצפיפות, והודפס ב-1,500 עותקים. ה"ערוך" לא עורר הדים כפי שציפה אייכנבום. ייתכן כי עומס המידע הכלול בו ושיטת הסידור הבלתי שגרתית הקשו את השימוש בו; עוד סיבה מרכזית היא שיצא לאור רק כרך אחד מתוך מכלול, שאינו עומד בפני עצמו; ואולי הבעיה הייתה בכך שמחבר הספר לא צמח משורות האקדמיה. כך או כך, אז – וגם היום – רבים מהעוסקים בתחום לא התוודעו כלל למפעל חייו.
על אף חוסר ההצלחה המסחרי, אנשי רוח המשיכו לחזק את ידיו של אייכנבום. תגובה נלהבת הגיעה למשל מאהרן מגד, שביקש לראיין את אייכנבום על מפעלו. "זוהי עבודת ענקים, שקשה להאמין שאדם אחד מסוגל להרימה", כתב אז לאייכנבום. "זהו מפעל לדורות, ורק מי שמבטו שלוח לעתיד – ביודעו שלא 'לפום צערא אגרא' אלא 'שכר מצוה מצוה' – מוצא בו את הכוח לבנותו".
בעזבונו של אייכנבום נמצא גם מכתב תמיכה מיהודה עמיחי מ-1996, ובו הוא כותב: "אני מלא הערצה אליך על המפעל הגדול והטוב שאתה עושה. מן הראוי שיתנו לך צוות מיומן שיוכל לעזור לך להשלים את המלאכה". אך תמיכה חיצונית מעולם לא הגיעה, והעבודה על "ערוך המשמעים" לא הושלמה מעולם.
אייכנבום נפטר ב-2008, והותיר אחריו את כתב היד הבלתי שלם של "ערוך ההמשמעים". כתב היד הזה מספיק, להערכת בתו, לכמה כרכים נוספים של המילון. "אני חושבת שצד אחד שלו הבין שמדובר במלאכה שלא יוכל לסיים", היא מספרת, "אבל צד אחר שלו היה משוכנע שהוא היחיד שיכול לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר. אבא היה דקדקן מאוד;
"מדי פעם, כשלקח עזרה טכנית כלשהי, הוא הצטער מאוד לאחר מכן, כי פה ושם נפלו טעויות קטנות שמבחינתו היו בלתי אפשריות. מבחינתו הוא לא יכול היה לתת לאף אחד לעשות לו את העבודה, או לתת לגוף שהוא לא מכיר לעבוד בשבילו; הוא היה חייב לעשות עבודה קטנה כגדולה בעצמו. גם בכתיבת המפתח אבא לא נעזר במחשב, אלא בדק בעצמו באיזה עמוד ובאיזה טור נמצאת כל מילה. רק העבודה הטכנית הזאת גזלה זמן רב".
את דבקותו הבלתי מתפשרת של אייכנבום במטרה ניתן לתלות בביוגרפיה שלו. אחיו הבכור לא עלה לארץ ישראל עם אביו ואחיו. הוא ומשפחתו החליטו להישאר בסלובקיה, לחסל את עסקי הדפוס שהיו ברשותם ולהגיע מאוחר יותר ארצה. בשנות מלחמת העולם השנייה אבד הקשר עמם. אביו של דוד אייכנבום, הרב חיים אייכנבום, מת משברון לב בעת שבנו האחד היה כלוא במעצר באפריקה וגורלו של בנו האחר לא נודע. הבשורה המרה השיגה את דוד כשהיה במחנה המעצר.
אחרי המלחמה למדה המשפחה כי אחיו של דוד, כמו קרובי משפחה אחרים, נהרג בידי הנאצים. "לא פעם, כאשר כלו כוחותיי, עמדו לנגד עיניי מיליוני אחיי ואחיותיי היהודים הצועדים אל מותם באירופה הנאצית, ובתוכם אהובי נפשי", כתב אייכנבום בהקדמה לכרך הראשון של "ערוך המשמעים", "ומיליוני הצועדים מדברים בשבעים לשון, מזדהים עם שבעים אומות ושבעים ושבע תנועות מדיניות... אין עימַדיוּת (סולידריות) יהודית יעילה כי אין מוקד חי, ממשי, לעימדיות כזאת – אפילו לא לשון משותפת... התקווה שכלי זה שאני טורח עליו יסייע לבנות את התשתית להזדהותם הקיבוצית, היא שנתנה לי כוח להמשיך בעמלי".
ראובני מעידה כי "אבא ראה ב'ערוך המשמעים' פרויקט שיש לו חשיבות לעתיד העם היהודי. בשנות חייו האחרונות של אבי התחלתי גם אני לעזור לו בעבודת המיון וההקלדה במחשב. הבנתי אז שמדובר בעבודה שתיקח עוד 50, מאה או 500 שנה אם תתבצע ללא עזרה חיצונית. הניסיון להשלים את הפרויקט נשאר כמין צוואה שלו, ואני מנסה למצוא דרכים שונות לקדם את הפרויקט, ולקבל תמיכה חיצונית מקרנות או ארגונים שירצו להמשיך את המלאכה".
גם אייכנבום עצמו, שהיה שקוע לרוב במלאכת הכתיבה והשאיר את יחסי הציבור לאשתו, חיפש לעתים דרכים לקרב את הפרויקט ללבבות הקוראים: "אשמח מאוד, כמובן, לתת לך ריאיון", כתב אייכנבום לאחר שמגד פנה אליו בבקשה לראיין אותו לעיתון "דבר". "להפתעתי, רבים הנרתעים מ'ערוך המשמעים' והנתקפים פחד שיש כאן משהו 'נעלה מהשגתם' או 'משעמם'. נדמה לי שדווקא כאן יכולים אנשי עיתונות לתרום תרומה שיש בה ברכה ולסייע בשבירת הקרח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם