הנהג שגרם למות משפחה על המסילה: "מרגיש הרוג מבפנים"
15 חודשים אחרי שעלה עם המיניבוס שלו על הפסים, התנגש ברכבת דוהרת ומחק ברגע אחד שבעה מבני משפחת ברנשטיין שישבו אצלו במושב האחורי, יעקב ישראל ישורון ניצב מול כתב אישום, תביעות של מיליונים, דיכאון שלא מרפה וסיוטים שחוזרים מדי לילה. בראיון ראשון הוא מסביר איך ניצל מהתאונה ומתעקש: הכל זה מלמעלה
לפני קצת יותר משנה, ב-5 באוגוסט 2010, הסיע ישורון שמונה מבני משפחת ברנשטיין, שכניו בעיר החרדית בית"ר עילית, שיצאו לנופש במושב קוממיות הסמוך לקריית גת. כחמש דקות לפני שהגיעו ליעד ורגע לאחר שחצו את הגשר מעל כביש 6, התרחשה אחת מתאונות הרכבת המחרידות שאירעו בישראל. המיניבוס פרץ את מחסום הרכבת, לאחר שישורון לא הצליח לבלום בזמן, ושני הגלגלים האחוריים של הרכב נתקעו על פסי הברזל. ארבע שניות אחר כך נגרר המיניבוס הגדול למרחק של 30 מטר, נדחס כמו קופסת קרטון, מעוות כאילו היה עשוי פלסטלינה. שבעה מבני משפחת ברנשטיין נהרגו במקום. שלושה דורות נמחקו בן רגע. אבא, אמא, ארבעה ילדים ונכד בן שנתיים.
"הרגשתי את הכל", מתאר ישורון את הרגעים המבעיתים בראיון נרחב ראשון. "הגוף מפורק מכאב אבל הראש לא חושב על כלום. לא הבנתי מה קורה סביבי, היו רק פחד והלם. צעקתי בלי סוף 'אבא, אבא. למה, למה?'. הייתי בהיסטריה. אחרי הפגיעה של הקטר לא ראיתי בעיניים. רק הגוף מזדעזע. הייתי בטוח שהשיניים שלי עפו מהמקום. גם הציפורניים. אין שליטה על האיברים והם מיטלטלים במהירות כמו בובה. אף אחד ברכב לא דיבר או צעק חוץ ממני. במזל, במיניבוס היו מאחור וילונות, וכך חסך הקדוש ברוך הוא ממשפחת ברנשטיין את המראה הנוראי".
השנה האחרונה עברה על ישורון בייסורים. הסיוטים התמידיים, הדיכאון שלא מרפה, הטיפולים הפסיכיאטריים השבועיים, חוסר היכולת לפרנס את משפחתו, הקושי לצאת מהבית לכולל או לתפילות. הוא מתמודד במקביל עם כתב אישום חמור בגין גרימת מוות ברשלנות, עם תביעת ביטוח המחייבת אותו לפצות את משפחת ההרוגים בעשרה מיליון שקלים, ועם דרישה יוצאת דופן של רכבת ישראל לשלם לה יותר מחצי מיליון שקל בשל הנזק שנגרם לקרונות בעת התאונה. לא פלא שלפעמים ישורון מוצא את עצמו תוהה כיצד הוא מצליח להמשיך לחיות.
שבועיים לפני פתיחת המשפט הפלילי נגדו, הסכים לראשונה לחזור לזירת התאונה ולנסות לעמוד שוב בפני הזוועה. היציאה מהבית אינה קלה לישורון. הנסיעה
שום דבר במקום לא מזכיר את הטרגדיה. מסילת הברזל בוהקת באור השמש השוקעת, ומתוך שדה הכותנה הסמוך ניגרים מפלי צמר גפן לבנים. מהכביש שהוביל בעבר לנקודת פסי הרכבת נותרו רק מספר שברי אספלט כהים. לפתע כושלות רגליו של ישורון. למרות החודשים הארוכים שחלפו הוא מזהה ליד הפסים את אחת ממשענות מושבי המיניבוס שרופדו בכחול עליז. ישורון מתכופף אל המשענת ומלטף בעדינות את הבד המלוכלך כאילו היה פלומת ראש של ילד רך. מרחוק הוא מבחין בכיסוי הכחול של פילטר מזגן הרכב. כשמבטו נופל גם על שבר הפנס הקדמי של המיניבוס נראה כי ישורון עומד להתמוטט.
"אני זוכר איך הגלגלים נתקעו על המסילה", עיניו דומעות וקולו כמעט שאינו נשמע. "בשניות שעברו עד ההתנגשות ניסיתי לשלב להילוך ולחצתי על הגז אבל האוטו לא הגיב. סובבתי את המפתח בסטרטר אבל המנוע לא עבד. הבנתי מיד מה הולך לקרות".
על מה חשבת באותו הרגע כאשר הרכבת התקרבה ולא יכולת למנוע את ההתנגשות?
"ברגעים האלה הראש מתרוקן ממחשבות. אני זוכר שהאבא, אריה ברנשטיין, התעורר פתאום ושאל מה קורה ולמה אני לא נוסע. הוא אמר לי 'נו, תיסע' ,אבל אני רואה רק את הרכבת טסה ומתקרבת אליי מימין בשניות שנראו כמו נצח. יותר לא שמעתי את קולו של אריה".
היה רגע שחשבת שגם אתה עומד למות?
"לא היה לי זמן להתעסק בזה. כל האנשים עוצמים עיניים כאשר הם רואים שמשהו עומד להתנגש בהם, אני משום מה נשארתי עם עיניים פקוחות ולא הצלחתי להסיר את המבט מהרכבת. העיניים שלי לא נעצמו כנראה מההלם. ואז שמעתי 'בום' חזק והרגשתי גרירה חזקה של הרכב. אחר כך היה חושך".
בתאונה המצמררת נספו אריה ברנשטיין (43) ואשתו רבקה (41), ילדיהם יוחנן (16), חיה (14) ומרדכי אהרון (9), הבת הבכורה מלי (21) שהייתה בהריון מתקדם ובנה בן השנתיים הנקרא אף הוא מרדכי אהרון. בעלה של מלי, דוד (דוצי) גוטשטיין ()24), ישב ברכב לצדו של ישורון ונפצע באורח קשה.
גוטשטיין היה זה שהכיר למשפחת ברנשטיין את ישורון, שהתגורר בדירה מתחתיו. "דוצי התקשר אלי יום לפני התאונה וביקש ממני שאסיע במיניבוס שלי את המשפחה שלו לחופשה משותפת במושב קוממיות. הוא אמר שהם הזמינו מקום בצימר אבל לא מצאו הסעה לשמונה איש", משחזר ישורון את האירועים שקדמו לתאונה, "גורל שנכתב בימי בראשית", כדבריו.
"באותו רגע הייתי עם אשתי נועה והילדים בסופרלנד בראשון לציון ובהתחלה התחמקתי מדוצי. זו הייתה התקופה שבין הזמנים, אחרי תשעה באב ועד ראש חודש אלול, ובזמן הזה אני תמיד יוצא עם המשפחה לחופש, כמו שנוהגים רוב החרדים. היו לי תוכניות ורציתי לנסוע למחרת עם הג'יפ לחוף הים באשדוד כדי לעשות על האש ליד המים, אבל דוצי לחץ וביקש שאעשה לו טובה. הוא אמר שזו הפעם הראשונה שחמו, אריה, יוצא לחופשה וזה חשוב לו לשלום בית. ביקשתי שינסה להסתדר בלעדי וקבענו להיות בקשר".
למחרת בצהריים יצא ישורון מביתו ופנה למכון רישוי בירושלים כדי לעשות טסט לג'יפ. כשסיים נפגש עם חבר בבית קפה ותכנן לחזור הביתה מוקדם כדי להתכונן לנסיעה עם המיניבוס לאשדוד. "פתאום הטלפון צלצל ומשום מה עניתי בלי להסתכל על המספר למרות שבחופשות אני עונה רק לאשתי", הוא מספר. "זה היה דוצי והיה לי קשה לסרב לו. תמיד נעתרתי למי שביקש עזרה והקפצתי בני נוער לקברי צדיקים, שכנים לחתונות, למירון. לא ביקשתי כסף עבור הנסיעות האלה. החלטתי עם אשתי שאעשה את הנסיעה לקוממיות ואחר כך אחזור לקחת אותה ואת הילדים לאשדוד.
"בחמש וחצי בערב הגעתי לבית משפחת ברנשטיין ואריה ניגש אלי ראשון, לחץ לי את היד ואמר שהוא שמח להכיר אותי. ואז הוא אמר משפט שהשאיר אותי המום: 'אתה יודע שחז"ל אומרים שלפני שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה הוא מקדים את התרופה'. זה משפט קשה שהטריד אותי. אחר כך הוא אמר שנפשות לא נפגשות סתם.
"רק אחרי התאונה הבנתי למה התכוון אריה. אנחנו, החרדים, מאמינים שנשמתו של צדיק יודעת בתת המודע שהאדם עומד למות בתוך 40 יום, וכך היה עם אריה. זו הייתה הגזרה. אחרי התאונה נזכרתי שהוא התעקש שדוצי יישב לידי מקדימה והתיישב מאחור ליד מלי והתינוק. בכך הוא הציל את חייו של חתנו".
אחרי מספר דקות של נסיעה נרדמו כל בני משפחת ברנשטיין. במהלך הנסיעה השקטה המשיך ישורון להרהר בדבריו של אריה בלי לשער כי הנורא מכל צפוי להתרחש תוך פחות משעה. הוא נסע בכביש 353, המתחיל מדרום לבית שמש ופונה מערבה, ובסביבות השעה שבע הגיע לכביש עקלקל הממוקם צפונית לקיבוץ גת.
"ראיתי המון שלטים ונורות אזהרה כתומות שמתייחסים לאתר בנייה", קולו של ישורון משתנק. "בדיוק אז בנו את הגשר, ובכל הבלגן של התמרורים והאורות המהבהבים אי אפשר היה לזהות את השלטים המתריעים על הרכבת. השלטים התייחסו למשאיות חוצות או לעבודות הבנייה, ואני זוכר שהיו חול ופיתולים בכביש אז נסעתי לאט. השמש הייתה מולי וסנוורה אותי. את המחסום של הרכבת ראיתי רק כשהוא היה בערך כ-50 מטר לפני. לא ניתן היה לראות אותו לפני כן. בלמתי מיד אבל המיניבוס המשיך להתקדם כי הגלגלים החליקו על החול. הרכב גלש כמה עשרות מטר והפיל את המחסום".
כתב "מעריב", גיל מלמד, יצא לזירת התאונה שלושה ימים אחריה ונחרד ממה שראה. הוא התרשם כי מספר רב של שלטים והבהובי פנסי אזהרה גורמים לנהגים שאינם מכירים את האזור לעצור רק רגע לפני המפגש עם מסילת הרכבת. יומיים לאחר בדיקתו נתקעה משאית על הפסים בדיוק באותה נקודת מפגש עם הרכבת. בנס לא נגרמו פגיעות בנפש.
אלא שחקירת המשטרה ודוח ועדה ממשלתית שמונתה על ידי משרד התחבורה לא עשו חסד עם ישורון. שניהם קבעו כי הוא נהג במהירות של 57 קמ"ש, במקום שבו מותרת נסיעה של 60 קמ"ש, כשהרכבת מתקדמת לעברו במהירות של 118 קמ"ש. דוח הוועדה מציין כי בליל השלטים יצר גודש שהקשה על הבחנה בין תמרורים מסוימים, וכי בשעות שבהן השמש שוקעת קשה להבחין בכיתוב שעליהם.
אך עם זאת, התעקשו כותבי הדוח כי לישורון היה טווח ראייה רחב מספיק כדי להבחין בפנסים האדומים המהבהבים והפעמונים שמתריעים על המחסום המורד, והוא היה יכול לבלום את המיניבוס מוקדם יותר ולמנוע את התאונה. בנוסף, צוין בדוח כי נהג הקטר פעל כשורה ואף על פי שהפעיל את בלם החירום המשיכה הרכבת להתקדם, גררה את המיניבוס עד שנשמט אל צדי המסילה, ונעצרה סופית כעבור 300 מטר.
"שמעתי את דוצי גונח לידי. אריה לא דיבר יותר ואף ילד לא בכה", אומר ישורון בשקט. "רק אני צרחתי כמו משוגע. אני זוכר שמשכתי את הגוף דרך החלון ונפלתי למטה לתוך תעלה. אחר כך לא ראיתי כלום. כשהתעוררתי הייתה מסביבי המולה. המון אנשים, פרמדיקים, צעקות. כל מיני ידיים נגעו בי והגב כאב לי. מישהו שם אותי על אלונקה והכניס אותי לאמבולנס. הייתי ער כל הדרך לבית החולים ובקושי נשמתי מרוב כאבים".
ישורון נפגע באורח בינוני ופונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. גוטשטיין פונה לבית החולים ברזילי באשקלון במצב קשה כשהוא סובל מקרעים בטחול ובכבד, משברים בפניו ומפגיעות בגפיים.
לאנשי זק"א שהגיעו למקום זו הייתה טראומה כפולה. הזירה נראתה כמו אחרי פיגוע. הילדים היו מוטלים חסרי חיים ולצדם מלי ההרה. המתנדבים נחרדו לגלות בין הגופות את חברם, אריה, שפעל לצדם בשנים האחרונות. רק בשעות הלילה המאוחרות פונתה הזירה כליל. מסביב למסילה נותרה רק עדות אילמת לאסון. חלות שבת מפוזרות על האדמה כשמסביבן סירים עם אוכל, כלים חד פעמיים, אופני ילדים וספרי קודש.
יעקב ישראל ישורון (39) נולד בדימונה למשפחה דתית וחבש בנעוריו כיפה סרוגה. הוא למד בתלמוד תורה ובישיבה תיכונית, ולאחריהם שירת כלוחם בגולני. כשהשתחרר עבד בהתקנת מתכות ובגיל 25 נסע עם חבר לטיול בארצות הברית.
בלוס אנג'לס התוודע לקהילה היהודית והחליט ללמוד בכולל. במקביל עבד בניקוי שטיחים בבתי העשירים בבוורלי הילס ולאחר מכן שימש כנהג לימוזינה. את נועה, אשתו, הכיר ישורון בשידוך. היא הגיעה לטיול בלוס אנג'לס והרב המקומי החליט להכיר ביניהם. השניים התחזקו ביחד וב-2001, כשנה לאחר לידת בנם הבכור, החליטו לחזור לארץ.
בישראל הפך ישורון לאברך, נועה עבדה כגננת בפעוטון הביתי והשניים מגדלים שישה ילדים. לבית"ר הגיעו לפני כשבע שנים וחברו לחסידות ביאלא. לפני כשלוש שנים עברו להתגורר בבניין שלהם בני הזוג מלי ודוצי גוטשטיין, השייכים לחסידות קרלין, והתחברו עם בני הזוג ישורון. בכל פעם שנועה ארגנה הפנינג לילדי הפעוטון היא נהגה לקרוא גם למלי ולבנה הקטן. הבעלים נפגשו מדי פעם בחדר המדרגות ונהגו לשוחח על הלימודים של ישורון בכולל או על עבודתו של גוטשטיין כמשגיח כשרות.
לפני כשנתיים וחצי החליט ישורון שהוא רוצה לעבוד שוב כנהג ורכש רנו מאסטר לבנה בעלת 14 מקומות ישיבה. במיניבוס הוא הסיע מדי בוקר ילדים לגנים ואחר כך המשיך ללימודיו. לפעמים הסיע את שכניו למחוז חפצם, לרוב בהתנדבות. את אריה ברנשטיין ז"ל, בעל מכון ידוע ללימוד קריאה במאה שערים, ישורון לא הכיר בעבר, אולם עם הבן יוחנן היה לו קשר.
"פעם אחת לקחתי אותו ואת החברים שלו מהישיבה לטיול בקברי צדיקים", קולו של ישורון נשבר. "כל הילדים השתוללו ויוחנן הרגיש צורך להתנצל בשמם. הוא היה עדין ומנומס בדיוק כמו אחותו מלי. כשהחברים שלו יצאו למסלול הליכה באחד הנחלים הוא נשאר איתי בהסעה ודיברנו. מאז חיבבתי אותו מאוד. כששמעתי שגם הוא נהרג התרסקתי".
לישורון לא היה מושג בתחילה על ממדי הטרגדיה. כשנועה הגיעה לבקרו בבית החולים הוא שאל בתחילה אם קרה משהו לתינוק של דוצי. בעדינות אמרה לו, בסיוען של עובדת סוציאלית ופסיכולוגית, כי הפעוט לא שרד. "ומה עם יוחנן?", תהה ישורון. "אף אחד לא שרד, חוץ ממך ומדוצי", הייתה התשובה. ישורון פרץ בזעקות שבר, נועה התעלפה.
איך הרגשת כששמעת שמשפחה שלמה נכחדה ברכב שבו נהגת?
"העולם חרב. אין סיבה לחיות יותר. הרגשתי רק כאב. לא הפסקתי לצרוח 'למה, למה?', ותהיתי מה עשיתי רע שנפל עלי כזה שבר. היו לי המון שאלות ולא היה אכפת לי מעצמי. בנוסף לכאב הנפשי היה הכאב הפיזי, והשוטרים שהיו סביבי קשרו לי את הידיים והרגליים למיטה, כאילו שיכולתי או רציתי לברוח. רק אחרי יומיים חזרתי לאמונה שלי. ידעתי שאם לא אעשה את זה, אקרוס. הפנמתי שהקדוש ברוך הוא שמר עלי כי אם התפקיד שלי בעולם הזה היה נגמר, הוא היה הורג גם אותי. השם הוציא אותי מהתאונה חי ויש לכך סיבה.
"כמה חודשים אחר כך הלכתי לרבנים הגדולים ביותר - לדוד אבו חצירא, לחיים קנייבסקי ולאורי זוהר שעוזר לנו רבות. כולם אמרו שזו גזרה משמים ושמותם של בני משפחת ברנשטיין בא לכפר על אסון גדול שיכול היה ליפול על ישראל. השם לוקח רק צדיקים גדולים כמוהם. המדרש אומר, 'דודי ירד לגנו ללקוט שושנים'. דודי הוא הקדוש ברוך הוא, והשושנים הם הנשמות הטובות ביותר. רק הקדוש ברוך מחליט מתי אתה הולך ואיך. הכל כתוב.
"היום אני יודע שהתאונה לא אירעה באשמתי ומקווה לצאת זכאי. מי שהציב את השלטים המבלבלים אשם לא פחות ממני. אי אפשר היה להבין שבאמצע הכביש עוברת מסילת רכבת. אני מרגיש שוועדת הבדיקה סימנה מטרה וירתה חץ".
לאחר שלושה ימי אשפוז שוחרר ישורון מסורוקה והועבר לבית המעצר באשקלון. בתחילה הושם בצינוק מחשש שישלח יד בנפשו. "אמרתי לסוהרים שאני חרדי, שאסור לי להתאבד, אבל זה לא עזר", מספר ישורון. "הייתי בחדר קטנטן עם מיטה, מזרן מסריח ואסלה ממתכת. היו שם ג'וקים בלי סוף ולא היה אוויר. היה חם ומחניק. בכיתי כל הזמן. זעקתי לאבא שלי שנפטר וקראתי תהילים. כאשר סיימתי את המזמור האחרון נכנס קצין. ירדתי על הברכיים והתחננתי שיוציא אותי מהצינוק. אחרי כמה דקות העבירו אותי לתא אחר עם הרבה עצורים".
כעבור ארבעה ימים שוחרר ישורון למעצר בית באופקים, שם מתגוררים הוריה של אשתו. רק אחר כך שב לבית"ר עילית. שכנים וחברים הפיגו את חששותיו מהחזרה לעיר. "עוד במהלך מעצר הבית סיפרו לי שהוריו של אריה ברנשטיין ובני משפחתו אינם כועסים עלי ומקבלים את האסון כגזרה משמים", מטעים ישורון. "אביו של אריה, אברהם, וכמה רבנים, אפילו הופיעו בתקשורת החרדית ואמרו שאני הקורבן השמיני של התאונה".
אתה מרגיש קורבן אף שנותרת בחיים?
"אני מרגיש הרוג מבפנים. וכן, גם אני קורבן. נסו לחיות עם הטראומה הזו על הגב. אני לא כשיר כמו שהייתי, אני לא מסוגל לפרנס, לא מסוגל ללמוד. אני אומר לעצמי שמעולם לא האמנתי שאהיה בסיטואציה הזו, אבל נראה לי שכל מה שעברתי בחיים, ההתחזקות בדת והלמידה בכוללים, נועד להכין אותי ליום הנורא הזה של התאונה. אני ממלא תפקיד בעולם הזה, תפקיד שייעד לי הקדוש ברוך הוא. זה הגורל שלי וזה המזל שלי. באתי לתקן משהו.
"כל החיים שלנו הם תיקון וכך גם היה עם אשתי. הייתי צריך להגיע לארצות הברית כדי להיפגש איתה למרות שהתגוררה בארץ במרחק של עשר דקות ממני. אני זוכר שכאשר דיברתי לראשונה עם אברהם ברנשטיין לא הפסקתי לבכות. הוא איבד את הבן והנכדים שלו, אבל לא הפסיק לחזק אותי. מאז אנחנו בקשר. בכל חג הוא מתקשר אלי ומאחל חג שמח ואני מוזמן לחתונות ובריתות במשפחה שלו".
זה נשמע קצת יוצא דופן אפילו עבור המשפחה המאמינה ביותר.
"זו האמונה והדת שלנו. החרדים מסתכלים על הדברים אחרת מאשר החילונים. משפחת ברנשטיין היא מעל לטבע, הם צדיקים גמורים. אברהם מכנה אותי 'בן שלי' ואת זה יכול לעשות רק צדיק. כחודש אחרי התאונה, לקראת ערב יום כיפור, הוא הראה לי עד כמה חזקה אמונתו. אברהם הזמין אותי ואת נועה לבית שלו וקיבל אותנו עם שולחן ערוך. אכלנו ורקדנו, ואז הוא שאל אותי אם אני מוכן לבוא איתו לרב עובדיה יוסף כדי לקבל ברכה משותפת. הלכנו יחד. אני חושב שכאב לו עלי ועל מצבי הנפשי הקשה".
אין ספק שהחיבוק החם שמעניקה משפחת ברנשטיין לנהג המיניבוס אמיץ והרואי, אולם גם הוא אינו מצליח להעלים את הסיוטים שתוקפים את ישורון מאז התאונה. בכל לילה הוא מזנק בבהלה ממיטתו כשגופו רטוב מזיעה. כבר בימים הראשונים לאחר התאונה פנה לטיפול פסיכיאטרי ואובחן כסובל מפוסט טראומה. מאז הוא חי על כדורים.
ימים שלמים אינו יוצא מפתח הבית, גם לא לתפילה. לפעמים הוא משחק בנינטנדו של בנו או מתנתק מהמציאות בעזרת האוזניות הענקיות שעל ראשו, שמשמיעות מוזיקה חסידית או ג'ז. עול המשפחה מוטל על נועה, שמטפלת בששת הילדים וגם שומרת על הבעל שלא יתמוטט.
"השנה שעברה הייתה הראשונה שבה לא נרשמו באוגוסט ילדים לפעוטון של נועה שנחשב למבוקש", חושף ישורון את תחושת הגורל החזקה שאופפת אותו. "זה היה לפני התאונה ולא הייתה סיבה לחשוד במשהו. אבל גם זה בידי שמים וזו כנראה התרופה שעליה דיבר איתי אריה. הקדוש ברוך הוא רצה שנועה תהיה לצדי, שתחזק אותי בשנה הזו ולא תעבוד. לא הייתה לנו הכנסה, ולמרות הכל, הצלחנו לגדל שישה ילדים בלי שיחסר לנו דבר, ולהתמודד עם התשלומים הגבוהים לעורכי הדין. מכרנו את הג'יפ, כי גם ככה רישיון הנהיגה שלי נשלל, אבל הפרנסה הגיעה מהשמים. זו הייתה השגחה. השנה שוב נרשמו ילדים לפעוטון".
קולו של ישורון נסדק כשהוא מדבר על החסדים שעשו שכניו ואזרחים מהיישוב. "צדיקים היו משאירים לנו מדי יום אוכל ליד הדלת", הוא משפיל את עיניו כאשר הוא מבחין שנועה אינה מצליחה לשלוט בדמעותיה. "בכל יום חמישי אשתי הייתה פותחת את הדלת ומוצאת שקית עם עוף, בשר ועוד כמה מצרכים לשבת. ככה זה היה במשך שנה שלמה. אין לנו מושג מי הביא את האוכל, אבל ברור לנו שלצדקה הניתנת בסתר יש משמעות חזקה יותר. הקדוש ברוך הוא הוכיח לנו שהייתי שליח שלו בתאונה ולכן הוא דאג לי".
אתה לא מרגיש שמדובר בתפקיד כפוי טובה? הרי משפחה שלמה הוכחדה.
"אנשים מאמינים מסתכלים על חצי הכוס המלאה. אי אפשר להבין מעשה שמים. בהתחלה שאלתי המון שאלות, היום כבר לא".
אלא שהתשובות לא יכולות להעלים את מבול התביעות שנחת עליו. כשלושה שבועות לאחר התאונה הגישו גוטשטיין ומשפחת ברנשטיין תביעה על סך עשרה מיליון שקלים נגד ישורון וחברת הביטוח של המיניבוס. חברת הביטוח דורשת מישורון לממן את סכום התביעה בטענה שדרש כסף עבור הנסיעה, דבר השולל את תנאי הפוליסה. ישורון מכחיש לאורך כל הדרך כי ביקש ממשפחת ברנשטיין תשלום. וזו רק ההתחלה.
לפני כחודשיים התברר לו כי ייאלץ להתמודד עם תביעה כספית נוספת שהוגשה נגדו בטרם הורשע בדין הפלילי, הפעם מצד רכבת ישראל. "נסיעתו של ישורון נעשתה בחוסר זהירות וללא ציות לכללי התעבורה", טוענים עורכי הדין של הרכבת. "נסיעה זו גרמה לפגיעה בקרונוע של הרכבת וגרמה לנזקים רבים". הם דורשים מישורון לשלם להם כ-523 אלף שקל עבור הנזק ושכר טרחת שמאי וחוקר.
"אין לי מושג איך אני מתמודד עם הדרישות הכספיות", אומר ישורון בייאוש. "לעולם לא אוכל להשיג סכומים כאלה. אין לי יותר מכוניות, אני לא עובד ומתגורר בדירה שכורה. אני מקווה שדוצי ייזכר שלא ביקשתי ממנו כסף עבור הנסיעה. אני יודע שהוא לא כועס עלי וגם הוא מאמין שהכל בידי השם. ולגבי הרכבת, פשוט אין לי מילים. אנחנו עדיין בשוק מהדרישה שלהם. אני בטוח שהם מבוטחים נגד תאונות כאלה, אז מה הם רוצים ממני? הם באמת מאמינים שיש לי חצי מיליון לשלם להם?".
המחשבה על התביעות מעוררת בישורון אי שקט. מיד אחרי שהגיעו המסמכים מעורכי הדין הוא ניגש לפסיכיאטר כשהוא בדיכאון עמוק. בסיום המפגש קבע הפסיכיאטר כי יש לאשפזו. בינתיים הוא מתמודד עם הלחץ הנפשי בעזרת סיגריות. כשהוא מעשן הוא יוצא למרפסת ובכל פעם מגניב מבט לעבר מרפסת הדירה העליונה, זו שבה התגוררו בעבר מלי ודוצי גוטשטיין.
"לפעמים נדמה לי שמלי עדיין יושבת שם, כמו שנהגה לעשות מדי יום כאשר חיכתה לבעלה", קולו של ישורון נשבר שוב. "כאשר אני מבין שהמרפסת ריקה אני אומר לעצמי, 'נו, שתצא לשם, אולי זה היה רק חלום רע', אבל מלי לא יוצאת למרפסת אף פעם".
"מר ישורון גרם לתאונה קשה שיכלה להיות קשה אף יותר, אם הרכבת הייתה מתהפכת ומאות נוסעיה היו נפגעים או נהרגים. מעבר לטרגדיה הנוראה, נגרם נזק כספי רב לרכוש רכבת ישראל, בשל הפגיעה הקשה שספג מערך הרכבת בעת התאונה.
"חשוב לזכור, כי רכבת ישראל ממומנת על ידי כספי ציבור ולפיכך מחויבת לפעול להחזרת עלות הנזק. בהתאם לכך, פנתה רכבת ישראל בתביעה למר ישורון, אשר הגיש הודעת צד ג' לחברת הביטוח שלו, לכיסוי העלויות".
tal.ariel@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם