ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

איש אשכולות: החיים ע"פ המסעדן גדי רוזנשטוק

אם תזרקו לסיר פסטה גדול כישרון משחק וציור, בישול יצירתי ושושלת משפחתית שיכולה לפרנס שלוש טלנובלות - תקבלו את סיפור חייו של גדי רוזנשטוק, הבעלים של מסעדת בולוניה ברמת השרון. בריאיון הוא מספר על הקשרים של משפחתו עם מוסוליני ועל הקשר המיוחד עם הזמר אנדריאה בוצ'לי. קרוב לצלחת

כשהלכתי השבוע למסעדת בולוניה ברמת השרון קיוויתי למצוא מפלט מהגשם ומעדנים איטלקיים משובחים, אבל מצאתי הרבה יותר מזה. מצאתי פיסת איטליה חמימה בלב השרון ושף שהוא אמן ואיש רנסנס אמיתי.

המסעדה, שהוקמה לפני יותר מ-22 שנה על ידי משפחת רוזנשטוק, מנוהלת כיאה לטרטוריה איטלקית אמיתית כעסק משפחתי לכל דבר. אבא גדי השף, אמא חני הסו-שף והבת ליבת מנהלת השיווק. ואכן, הדבר הבולט ביותר בבולוניה של רוזנשטוק היא התחושה הביתית שהיא מעניקה לסועדים.

היכן שלא תביטו תראו חפץ עתיק משובב עין, מראה עתיקה שגדי מצא בשוק פשפשים ושיפץ; בר עץ כבד שהוא בנה משאריות עץ ופרקט שמצא ברחוב; דגם של מפרשית עתיקה; אוסף פחיות קוקה קולה, המשמח את דורות הילדים שגדלו על האוכל של גדי וחוזרים היום כהורים לילדים יחד עם בני הדור הבא; אוסף תצלומי דיוות הוליוודיות בשחור-לבן על הקיר (שיש לגביו סיפור מקסים, אך על כך בהמשך); או עץ אגס בן 70 שנה המלבלב בפריחת דובדבן מלאכותית.

רוזנשטוק, כמעט בן 60 (אך לא נראה דקה יותר מ-45), הוא טיפוס צבעוני ומרתק. הוא שילוב כמעט בלתי אפשרי - צאצא לאם איטלקייה (קתולית במקור שהתגיירה) מבולוניה, בירת מחוז אמיליה-רומאנה (עיר אמידה הידועה באוניברסיטה העתיקה בעולם ובמסעדותיה המשובחות), ולאבא מעיירה קטנה בפולין, שכל משפחתו למעט אחות אחת הושמדה בשואה.

"אבא שלי הגיע ארצה מעיירה קטנה בשם גוראי בפולין ב-1933", מספר רוזנשטוק. "הוא הגיע כדי לבנות את המדינה ועלה עם גרעין קטן של מתיישבים להקים יישובים וקיבוצים בצפון. כשהחלו לנשוב רוחות המלחמה הוא התגייס לצבא הבריטי ליחידת תובלה 462 ונשלח לחזית אפריקה.

"הוא השתתף במערכה של צפון אפריקה ושחרר את איטליה. במסיבה לשחרור העיר פגש נערה יפהפייה בת 19. מבטיהם הצטלבו ואף שהייתה איטלקייה קתולית, הם קשרו את גורלם זה בזו. אמי התגיירה למענו ועזבה את מנעמי בולוניה. שניהם עלו לארץ ב-1948 והגיעו לגבעתיים".

החיים במדינה הצעירה, ימי העליות ההמוניות, הצנע וחיפוש קרובים שניצלו היו קשים עבור הזוג הצעיר ובייחוד עבור אמו שהתנתקה ממורשת ארוכת שנים וממשפחה אדלג'יזי הענפה, שמנתה שמונה אחים ואחיות ואינסוף קרובי משפחה. מה שהקל עליהם את ההתמודדות הייתה החברות האמיצה שנוצרה בין ותיקי היחידה שכולם התחתנו עם איטלקיות וכך נוצרה משפחה חלופית שמנתה שבעה זוגות כאלה.

"הגברים ששירתו בצבא הבריטי, בחזית, היו נפגשים

ועוזרים זה לזה בענייני עבודה וכסף והנשים היו כולן יפהפיות ובשלניות מדהימות", מספר רוזנשטוק. בשנות החמישים קיבל אביו כמשוחרר הצבא הבריטי בית ערבי נטוש ברמת אביב, היכן שממוקמת כיום אוניברסיטת תל אביב.

"זה היה בית ענקי עם חצר פנימית ומסביב היו שדות ופרדסים שהמשיכו עד הים. בחצר היו לנו ירקות ופירות, עזים, תרנגולות ואפילו פרה אחת. חבצנו במו ידינו את החמאה וגיבנו גבינה. למרות המצב הכלכלי הקשה במדינה המשפחה שלנו אכלה טוב, אפילו טוב מאוד", הוא נזכר בערגה.

כשעלה הצורך לבנות מוסד אקדמי בתל אביב פנו פרנסי היישוב לרוזנשטוק האב וביקשו לרכוש ממנו את אדמותיו. הלה, ציוני נלהב וטוב לב, מכר להם את האדמות תמורת גרוש וחצי ורכש בכסף בית קטן בשכונה צעירה לחיילים וקצינים משוחררים, תל ברוך שמה.

"תל ברוך של ילדותי, של שנות החמישים והשישים, הייתה שכונה של בולגרים ויוונים. אני הייתי חריג מכל הכיוונים. חצי איטלקי וחצי פולני ועם השם הכי ארוך הכיתה - רוזנשטוק - כשכולם נקראו לוי, קסטרו ובן בסט".

מדי שנה נסעה המשפחה הקטנה לבקר באיטליה את הסבא והסבתא ואת השבט המשפחתי הענף שנשאר מאחור. "סבי מצד אמי היה אומן מוזאיקה, כנראה ממנו ירשתי את הכישרון", הוא מחווה באצבעו למרובע המוזאיקה המרהיב שיצר והמעטר את מרכז המסעדה.

איך היה לגדול עם אמא איטלקייה? זה נכון מה שמספרים? "הבן של אמא"?
"כן, זה נכון. יש לי קשר קרוב מאוד לאמא שלי, ויידה (השם עוברת לוורדה תחת מכבש פקידי ההגירה הארצישראליים - ל.י). עד היום אני משתדל מדי יום לבקר אותה ולאכול אצלה. היא בת 85, אך נמרצת מאוד. היא ממשיכה לעבוד כמנהלת המשק בחברת איסטרוניקס ולא מוכנה לשמוע על לעזוב את הבית שהיא ואבא בנו בשכונת תל ברוך לפני כמעט 60 שנה".

הפרדוקס של משפחת רוזנשטוק מדהים למדי. מצד אחד, אב שכמעט לא דיבר על השואה שבה הושמדה משפחתו. מצד שני, אחותה של אמו התחתנה עם איטלקי שהיה המזכיר האישי של דונה רקלה, אשתו של מוסוליני ואם חמשת ילדיו. אותו מזכיר, שעדיין חי ונחשב לתומך נלהב של ישראל, היה לאחר מכן שותפה העסקי וחברה הקרוב ביותר של אלמנתו של מוסוליני. יחד הם הקימו בתי מלון ואתרי נופש.

"כל משפחת מוסוליני (פרט לבניטו כמובן) היו בני בית אצל אחותה של אמי", מספר רוזנשטוק. "רומנו מוסוליני היה נגן ג'אז וצייר, עד היום רבים מציוריו מעטרים את ביתו של הדוד שלי".

הקשר למוסוליני עזר לך בחיים?
"יותר ממוסוליני, מה שפתח לי דלתות זה השם והטייטל של הדוד שלי, שהיה ראש עיר גדולה בצפון איטליה. גם העובדה שדודה שלי התחתנה עם קפטן קבוצת בולוניה ושחקן נבחרת איטליה במונדיאל 66' עזרה לי לא מעט. זה פתח לי דלתות למטבחיהם של שפים ידועים שחלקו איתי את סודות המטבח שלהם ונתנו לי טיפים. הם עשו לי כבוד בגלל המשפחה של אמי".

אם חשבתם שהסיפור המשפחתי של רוזנשטוק הוא דרמה, חכו שתשמעו מה קרה לו לקראת סוף השירות הצבאי. "השירות הצבאי שלי הסתיים בטראומה לא קטנה", הוא מספר. "התגייסתי למודיעין והייתי כבר בחופשת שחרור באוקטובר 73'. אבל אז כידוע פרצה מלחמת יום כיפור והודיעו לי שאני 'מעוכב שחרור'. שלחו אותי לקורס חובשים קרביים כי זה מה שהיה חסר אז בצבא.

"עברתי חיול מחדש ונשלחתי לאוגדה 440, אי שם בסיני. במשך שישה חודשים המתנתי יום-יום שיאמרו לי מתי אני משתחרר. עד היום אני מתעורר לפעמים באמצע הלילה מסיוט שחוזר על עצמו שלא משחררים אותי. בסוף שחררו אותי באפריל 1974. אספתי את הפקלאות ועזבתי את הארץ ל-14 שנה. נדדתי בין איטליה, מונטה קרלו וארצות הברית".

רוזנשטוק חיפש את עצמו וניסה את מזלו בשיווק, יצוא/יבוא, הפצה ולבסוף נחת במנהטן. תוך כדי הוא למד אמנות והראה כישרון ציור לא קטן לסגנון פוטו-ריאליסטי (צילום סוּפר-ריאליסטי על בסיס תצלומים - ל.י). הוא שב לארץ באמצע שנות השמונים ורצה לפתוח בית קפה איטלקי או עסק קטן בניחוח איטלקי.

"מצאתי פיצרייה קטנה ברמת השרון, ברחוב אוסישקין 44, שרצתה למכור את העסק. לא היה לי שום ניסיון בבישול או בהכנת פיצות, רק מה שאכלתי בבית. באתי עם אבא שלי לראות את המקום ושכרנו אותו. בהתחלה אמא שלי הגיעה לעזור לי עם הבישולים. אך מכיוון שכבר הייתה לה עבודה היא שלחה אליי מכרה שלה, מאמא איטלקית אחרת. היא הייתה שף הבוקר ואני השף בערב".

ואיך היה לחלוק מטבח עם מאמא איטלקייה?
"איזה לחלוק? אם הערתי את ההערה הכי קטנה לגבי איזו מנה שראיתי ברומא והתלהבתי ממנה, או שפלשתי לה למטבח, היא הייתה מעיפה עליי סירים ומחבתות. בזמן שהיא בישלה אסור היה להיכנס למטבח. אני הייתי ממתין למשמרת שלי בערב ומתגנב בשקט למטבח".

עבור ישראלים רבים המטבח האיטלקי הוא ספגטי (או מקרוני בגרסה העממית מתפנקת), פיצות, פוקאצ'ות, לזניה ומקסימום טירמיסו או אפוגטו, אך חובבי וידעני המטבח האיטלקי יוכלו לספר לכם שאין דבר כזה מטבח איטלקי, כפי שאין דבר כזה איטליה.

"זו פיקציה. איטליה מורכבת מכמה מחוזות שאוחדו לרפובליקה ב-1870 על ידי גריבלדי ובחסות המלך ויטוריו אמנואלה השני. איטליה, ארץ המגף, משתרעת מגבול שווייץ המושלגת בצפון ועד סיציליה השמשית בדרום. כפי שרוזנשטוק מסביר היטב, כל דמיון בין צפון איטליה לדרומה הוא כמו להשוות בין שבדיה ליוון.

יש דבר כזה מטבח איטלקי?
"יש מכנה משותף גדול בין הסגנונות והאזורים השונים וזה למרבה ההפתעה פירות הים. יש לאיטליה רצועות חוף של 1,200 קילומטר מכל צד, מה שאומר הרבה פירות ים ודגים. כשפתחתי את בולוניה באמצע שנות השמונים היה לי קשה מאוד להכין אוכל איטלקי אותנטי. חומרי הגלם היו מעטים וברמה ירודה. לא הייתה פסטה איטלקית אותנטית מחיטת דורום, לא היה בזיליקום ואפילו לא הייתה חסה מסולסלת או בכמה צבעים.

"גידלתי בחצר של אמא שלי את כל מה שיכולתי, וכך כשהייתה עונת הבזיליקום אז היה רוטב פסטו. נסעתי לאיטליה להביא מכונה לייצור פסטה והיא נתקעה במכס כי חשבו שזה איזה כלי נשק לתעשייה הצבאית, זו לא הייתה המכונה החמודה והקטנה של היום. אני מוכן להעיד בשבועה בבית המשפט שאני המצאתי את האנטיפסטי הישראלי".

באמת?
"האנטיפסטי האיטלקי הוא מבוסס אזור ויש בו נקניקים ונקניקיות שונות או גבינות או פירות ים, ובאזורים כפריים עניים יש ירקות קלויים. בארץ לא היו נקניקים איטלקיים וודאי שלא פירות ים, לכן החלטתי לקחת חציל, קישוא, בטטה, שום ולקלות אותם בתנור. הוספתי להם קצת גבינת מוצרלה ואיזה סלט איטלקי או סלט חצילים בהשפעת השכנים הבולגרים מהשכונה, וכך נוצר האנטיפסטי של הירקות הקלויים שמוגש כמעט בכל המסעדות האיטלקיות בארץ. כולם העתיקו ממני".

יש לך תמונה של אנדריאה בוצ'לי ובחתימתו ממוסגרת על הקיר. הוא היה כאן?
"באחת הפעמים שהוא הגיע לארץ כדי להקליט עם זובין מהטה הוא הגיע למסעדה ולא זז מכאן במשך חודש. הוא אוהב מאוד את האוכל שלי כי אני מתבל אותו בנדיבות. אולי זה קשור לעובדה שהוא עיוור ולכן שאר החושים שלו מחודדים יותר. הוא הרגיש אצלי בבית.

"בכלל, הוא חולה על חומוס ולכן כל פעם שאני נוסע לבקר אותו באיטליה אני מביא איתי 2 קילו חומוס. אני מצייר אותו כבר עשר שנים בציור שמן ופסטל ענקי. אני מכנה אותו 'הציור הלא נגמר'. כשאסיים את העבודה אשלח אותה לאיטליה". חוץ מבוצ'לי מעטרים את קירות המסעדה גם פרצופיהם של מרלין מונרו, אליזבת טיילור, בטי דייוויס, גרטה גרבו וקלארק גייבל.

מה הסיפור מאחורי התצלומים הממוסגרים?
"אלה לא סתם תצלומים שמצאתי מז'ורנלים או הורדתי מהאינטרנט. מדובר בתצלומים אוריגינליים שהוצגו בתאי הזכוכית של ה'בקרוב' בבית הקולנוע של דודה שלי, אחותו של אבי. דודה שלי ובעלה היו הבעלים של קולנוע הדר בגבעתיים. בשנות החמישים והשישים הם פרסמו את הסרטים שיציגו בקרוב בארונות תצוגה מזכוכית.

"התמונות היו פריימים של צלולואיד שנגזרו ופותחו במעבדת צילום. דודה שלי אהבה מאוד את הוליווד הקלאסית של ימי הזוהר ואספה את התמונות האלה. כשהיא נפטרה בן דודי אמר לי שהיא הורישה לי משהו. התברר שמדובר בארגז שהכיל מאות תצלומים כאלה. התמונות שתלויות במסעדה זה מה ששרד משנות נדודיי".

כבר הזכרנו קודם לכן את ידי הזהב שלו ואת הכישרון האמנותי שלו, אך רוזנשטוק גם עשה טלוויזיה. בשנת 2000, לקראת שיגעון המילניום ששטף את העולם הנוצרי, הוא היה מעורב בסדרה של 4 פרקים בשם "משתאות אמונה", שנוצרה עבור ערוץ 2 והוקרנה בכריסמס ובחג ההודיה. בסדרה, המבוססת על ספרה של רות קינן ועל האוכל בתקופת ישו, רוזנשטוק היה צריך להציג ולבשל מדי פרק בסגנון תלמידי ישו ובלבוש תקופתי הולם.

רוזנשטוק הוא רמת שרוני גאה. שני ילדיו גדלו במערכת החינוך שלה ויש לו רק שבחים לעיר ולהנהגתה. "השרון היא מקום מדהים וכל הסטריאוטיפים שנקשרו באזור- הפאקצות, הנובורישים, העשירים הוותיקים - הם שוליים לחלוטין, כי אנחנו חיים בעצם בעיר קטנטנה שנותנת תחושה של שכונה. כמעט כולם מכירים זה את זה.

"יש יחס מדהים במערכת החינוך, יש המון שיתוף פעולה ועזרה לעסקים מצד הרשות. זה הכול נובע מתוך ההבנה שאנו עיר קטנה, מושבה לשעבר. נכון שגרים בעיר עשירי עולם, אך הם לא הדבר הדומיננטי בה".

למסעדה שלו מגיעים לא מעט סלבריטאים, ואנשי הפרלמנט של אוסישקין, אותו מועדון חברים אנין טעם וחובב יינות, הם בני בית במסעדה. "אושיק לוי וגידי גוב והפרלמנט של אוסישקין מגיעים לכאן. דני בסן, חבר טוב ותושב העיר, מגיע לכאן עם הילדים שלו. הוא אוהב ניוקי ולזניה. גם אמנון אברמוביץ' ועמנואל רוזן מגיעים לאכול. כולם מקבלים אצלי יחס חם. הקליינטים הוותיקים סומכים עליי ואפילו לא מסתכלים בתפריט, אלא פשוט שואלים מה אוכלים היום".

אחרי אפיזודה קצרה באבן יהודה, שבה הפעילו את מסעדת בולוניה במשך כמה שנים, ולאחר היעדרות של חמש שנים מרמת השרון, פתחה משפחת רוזנשטוק מחדש את בולוניה. לדברי חני, אשתו והאחראית על המטבח, "הלקוחות מתקשרים ורוצים לוודא שזה אותו גדי. כשאני עונה 'זה אותו גדי', הם נושמים לרווחה ומזמינים מקום".

"חזרנו הביתה. זה הבית שלנו", מסכם גדי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...