כבר ב-65' הייתה כאן מלחמה נגד חוק לשון הרע
נתן זהבי וחבריו ל"העולם הזה" נאבקו נגד חוק לשון הרע כבר לפני 46 שנים. הספד למיליונר הכי עממי שהיה כאן. וגם: המשבר במערכת הבריאות מזכיר לזהבי את הזקנה בת ה-90 ששכבה מושפלת במסדרון בית החולים, הלוא היא אמא שלו
"העולם הזה" חשף באותה תקופה פרשיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות שגרמו להרבה אנשי הון, שלטון, עולם תחתון של אותם ימים לשקשק ולשנוא את השבועון עד כדי תקיפת עורכיו, החרמת מחלקת המודעות של העיתון ואיומים על העיתונאים שלו.
לקראת החקיקה עלינו, עורכי העיתון וחלק מעובדיו, לירושלים להפגין נגד החוק ליד בניין הכנסת הישן ברחוב קינג ג'ורג'. השוטרים לא אפשרו הפגנה מול הבניין והרחיקו אותנו כמה עשרות מטרים ממנו. חוליגנים ירושלמים תקפו אותנו כמו שתקפו אותנו בהפגנות אחרות למען אחווה יהודית-ערבית או נגד הכפייה הדתית. ככתב-צלם צעיר לא החמצתי שום הפגנה, כולל ההפגנה נגד "החוק הרע" כפי שכינינו אותו (ראו תמונה).
עברו 46 שנים. הממסד המפא"יניקי של אז לא שונה מהממסד הליכודניקי של היום. אנשי השלטון לא רוצים עיתונות חוקרת, לא מוכנים להיות תחת שבט הביקורת שתופס אותם כמושחתים ונהנתנים.
בכנס אנשי התקשורת נגד החקיקה שנערך השבוע נראה בקהל גם אורי אבנרי, איך לא.
בימים אלו פועלים אנשי התקשורת דורון צברי ורינו צרור למען הענקת פרס ישראל לאורי אבנרי. אבנרי צוחק. ברור לו שלא יקבל את הפרס. למרות גילו המופלג הוא לא מפסיק להפגין, לכתוב, להביע את דעתו הנחרצת על המתרחש במדינה ובמזרח התיכון. העיתונאי הדעתן שכבר לפני 50 שנה דיבר על שתי מדינות לשני עמים, העיתונאי שהפך לחבר כנסת, שטען כי במקביל למטכ"ל לענייני מלחמה צריך להקים מטכ"ל לענייני שלום, שלחם נגד הכפייה הדתית וצפה לפני עשרות שנים את ההתפתחויות במזרח התיכון ובמדינת ישראל.
למען הגילוי הנאות, עבדתי ב"העולם הזה" כשש שנים, וזה היה בית הספר הכי טוב לעיתונות שהיה אי פעם בארץ.
ב-1971 נעצרתי בחשד למעורבות בהצתת
האיש שהדליק את הגפרור שהצית את המערכת שהייתה ברחוב קרליבך בתל אביב הפך נרקומן ונרצח לפני כמה שנים על ידי נרקומן אחר. בשל העובדה שהאחראים, המשלחים והמבצע, כבר לא בין החיים אני מפרסם את הדברים מתוך כבוד למי שלימד אותי בבית ספרו להיות עיתונאי. כבן אדם, וביחסיו עם עובדיו, אין לי מילה אחת לשבחו של אבנרי והוא גרם ללא מעט אנשים שהעסיק לתעב אותו.
באירוע המרגש ביפו בו ערך דן בן אמוץ מסיבת פרידה מעולמנו האכזר זמן קצר לפני שהסרטן חיסל אותו הרגשתי צורך להתוודות בפני העורך המיתולוגי על מעורבותי בפרשת ההצתה. על כך שהצלתי אותו מרצח לא סיפרתי לו.
אלי הורביץ, מיסטר טבע, נפטר השבוע. בקרב אנשי ההון הישראלים היה אלי הורביץ דמות חריגה. לא פוזאי, לא ראוותן, לא בליין נוצץ. לא ראו את הורביץ נוהג בב-מ-וו מפוארת, הוא לא רכש מטוס מנהלים פרטי, לא גרף את רווחי החברה לכיסו הפרטי, לא רכש ומכר נדל"ן בחו"ל, לא ערך בר מצוות וחתונות במשתאות ראוותנים בעלות מיליונים.
אלי הורביץ היה אדם אחר. למרות שהיה מיליונר כבד היה רוקד ריקודי עם, שר שירה בציבור (גם בלי עינת שרוף), איש תרבות מעודן ומנומס. לפני למעלה מעשר שנים, כשזללתי פלאפל ב"פלאפל מבורך" באבן גבירול פינת הורקנוס, הגיעו אליי הורביץ ורעייתו. הורביץ טרף את הפיתה עם הקציצות והסלטים והטחינה נזלה כפי שטחינה נוזלת מפיתה מלאה.
שאלתי אותו אם הוא מרשה לי לצלם אותו (איני שייך לזן הפפרצי הקרצייה). הורביץ חייך אליי, ובפה מלא אמר לי: "צלם, צלם, לא תפסת אותי עושה משהו לא חוקי". אחרי שסיים לאכול אמר לי בקריצה: "פעם חשבתי לשים בישיבות דירקטוריון דוכן פלאפל, אבל חששתי שהדירקטורים והמנהלים הבכירים יאמרו לי שזו הרעה בתנאי העסקתם".
לטבע, חברת התרופות שניהל עשרות שנים קוראים "מניית העם". אלי הורביץ, למרות מעמדו הרם והנישא בארץ ובעולם, נשאר עד יום מותו חלק מהעם.
אחד הדברים שבגינם ייזכר אהוד ברק בהיסטוריה של ישראל תהיה אמירתו על המראה הקשה של
הזקנה במסדרון בית החולים של נהריה.
מאז נשפכו מים רבים לביוב והזקנות בכל בתי החולים בארץ ממשיכות לשכב במסדרון, אלא אם הן האמא של ראש הממשלה או שר האוצר או שר הביטחון או כל נבחר ציבור אחר שמנהלי בית החולים רוצים לשמור אתו על קשר טוב.
כשאמי המנוחה שרה זהבי הייתה כבת 90 היא הובהלה עם בעיות נשימה וריאות לבית החולים בילינסון. בית החולים היה עמוס לעייפה במחלקות הפנימיות וחולים אושפזו במסדרון. כשהגעתי לבית החולים וראיתי אותה במסדרון התפלצתי. שאלתי אותה אם היא רוצה שאפעיל קשרים ויעבירו אותה לחדר. היא אמרה לי תוך כדי תנועת אצבע שפרושה "נו-נו-נו", שלא אעז.
לא העזתי, היא שכבה במסדרון מושפלת לעיני כול, תנועת האנשים הדירה שינה מעיניה, כשנזקקה לאחות לא היה לה זמזם מצוקה כי המיטה במסדרון אינה חלק מהמערך של בית החולים. 24 שעות היא שכבה כך. בימים שאחרי היא לחשה לי בקול צרוד ועייף שזו בושה שמשכיבים אנשים זקנים וחולים חשופים לעין כול ללא כוננית עם חפצים אישיים, שירותים ומינימום פרטיות שמתאפשרת בעזרת וילון.
כשאני רואה את מצוקת המתמחים והאחיות, את המחסור התמידי במיטות אשפוז, את הכבוד שעושים לאנשי השלטון ומקרוביהם כשהם מאושפזים, כשאני שומע את פקידי האוצר, את סגן השר ליצמן (עליו רץ כעת הלהיט "ליצמן ליצמן הו דה פאק איז ליצמן"), אני נזכר באמא שלי ואני מקווה-מתפלל שמישהו שם למעלה יתעשת ויפתור אחת ולתמיד את בעיית הזקנה במסדרון שהולכת ומחמירה משנה לשנה.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם