ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ערן צור: "תמיד הייתי מנוכר למה שהקהל אוהב"

ערן צור מוצא קשר בין הטעם השטחי של הקהל המקומי במוזיקה לחוקים האנטי-דמוקרטיים, ומגלה את הנוסחה שלו לאושר. ראיון על כמה כוסות של אלכוהול

בתחילת השיחה עם ערן צור בפאב "פיקוק" (הצילומים נערכו אחר כך ב"לילי רוז") מתנגן ברקע שיר הנושא מ"הסיפור שאינו נגמר", ואני מעיר שמדובר באחד משירי ילדותי המוקדמת.

צור מאזין לרגע ויורה ניתוח מרתק. "אני מן הסתם בזתי לו בזמנו", הוא מחייך. "אני יליד 65', ככה שמן הסתם כשהוא יצא הייתי מן טינאייג'ר עצבני ששנא את כל מה שהריח מפופולריות. היום דווקא אני יכול להעריך את זה.

"לא אגיד שאני אוהב את זה אבל אני בהחלט מעריך. תקשיב להפקה. איך הגיטרה האקוסטית מרככת את הנוקשות של האלקטרוני. זו הפקה כאילו מאוד פשוטה ולא מתחכמת אבל בעצם, כשאתה נכנס פנימה, היא מאוד חכמה. זה לא סתם שהשיר הזה מחזיק מעמד 30 שנה ועכשיו משמיעים אותו פה. בזמנו לא הייתי יודע להעריך את זה. היום כן".

את מי אהבת אז? קיור וכאלה?
"כן, את הקיור, באוהאוס, דפש מוד מוקדמים, אהבתי את הקשים (הוא מחייך)".

מפתיע . אני מסתכל עליך ובכלל חושב שאתה היית ממעריצי סינדי לאופר באייטיז.
"שמע, עכשיו יש לי שיר שלה כשאני מנגן מוזיקה בתור די-ג'י -'שי בופ'. אחלה שיר. שיר מגניב ונורא כיף".

מתרככים עם השנים בטעם המוזיקלי?
"לא יודע אם להתרכך זו המילה הנכונה אבל כן, לומדים להעריך דברים שלא הערכת קודם".

הסיבה הרשמית לשיחה עם צור, חוץ מהיותו איש מרתק, היא "פסטיבל הפסנתר מארח" שחזר בפעם ה-13 למרכז סוזן דלל, עם 38 הופעות, כ-150 אמנים , נגנים ומוזיקאים שונים בשישה אולמות במשך שישה ימים. צור הופיע בו כמו גם אמנים רבים וטובים, כמו עברי לידר, דנה ברגר, אריק ברמן וקורין אלאל.

"אני מחובר מאוד לפסטיבל הזה כבר די הרבה זמן", אומר צור. "עוד כשהוא היה פיזית בבניין של עיריית תל אביב, שאני שמח שהוא עבר ממנו כי סוזן דלל זה באמת אחד המקומות המקסימים ביותר שיש בתל אביב לעשות בהם פסטיבל של אמנות. כל אמנות.

"עשיתי במסגרת הפסטיבל את הבכורה של'אתה חברה שלי', תקליט שירי יונה וולך שלי. זה

פסטיבל ייחודי גם בנוף המקומי של המוזיקה מבחינתי כי הוא מאפשר באמת להעז ולעשות דברים חדשים שאין להם מקום ביום-יום. תמיד יש קהל ואווירה טובה".

על שיתוף הפעולה עם אנסמבל מיתר בפסטיבל הוא אומר: "עם אנסמבל מיתר כבר שיתפתי פעולה השנה פעמיים בשני ערבים מוזיקליים ספרותיים שונים, אבל זאת הפעם הראשונה שעושים עיבודים לחומר שלי שאותם עשיתי עם בחור בשם זיו קוז'ו, מוזיקאי מוכשר מאוד.

"בחרנו בשירים הכי ידועים שלי דווקא מפני שהקו המלודי והמילים יהיו הדבר היחיד שדומה למקור וכל הסביבה המוזיקלית היא לגמרי שונה. וזה מה שהיה מעניין. לראות איך הדברים יכולים להשתנות ולקבל פרשנות חדשה".

זה קשה לך כיוצר? לוותר ככה על השליטה שלך ביצירה שלך?
"לא ממש, לא קשה. להפך. לולא רציתי לאבד את השליטה לא הייתי נכנס לפרויקט הזה מלכתחילה. חיפשתי בדיוק את אובדן השליטה הזה. לשים את השירים בידיים שאני לא מכיר, באזורים מוזיקליים שאני לא מכיר. זה מבחינתי כמו ללכת על אדמה מוכרת, אבל לראות נופים שונים. זה מרתק אותי.

"בעבודה של אנסמבל קלאסי אין ניסיון להתבלט כמו שיש ברוק או בפופ שמהם אני מגיע. כולם עובדים ממש יחד. כמו חותרים באונייה. כמעט בלי הגברה בכלל. זה עניין מרתק".

חוץ מפסטיבל הפסנתר, צור כותב בימים אלה חומרים לאלבום חדש, מופיע בערבים, מלמד יום בשבוע בבית הספר רימון ומשדר ברדיו. "ובבוקר", הוא מחייך, "אני קם עם הילדים ואני אבא".

זה נחמד, לא? לחיות ככה כמה חיים שונים.
"כן, זה נחמד מאוד, אין ספק, אבל זה גם כורח המציאות. אם אתה רוצה להתפרנס ממוזיקה, אתה חייב לעשות עוד דברים, אין בררה".

אפשר . אם אתה שלמה ארצי או אייל גולן.
"כן, זה נכון".

היית רוצה להיות לפעמים?
"לא הייתי אומר 'לא' להצלחה כזאת או אחרת, אבל אני ממש לא רוצה להיות מישהו שאני לא. אני גם לא יכול. אני יכול להיות אני וזהו".

זה מעליב אותך?
"מעליב אותי?"

כן, מעליב אותך. שההצלחה הולכת עם שטחיות, עם חוסר מורכבות, שזה הטעם של רוב הקהל. אותי, לדוגמה, כאיש תאטרון, זה מעליב.
"ברור שיש שטחיות. זה לא רק מהטעם של הקהל, זה גם מגיע ממי שמנהל פה את התרבות. מתקציבים. זה הכול מחובר. החוקים שנחקקים עכשיו בכנסת שמפרקים את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי וסותמים פיות זה גם חלק מאותה תפיסה, אבל אסור לוותר, צריך להישאר ולעשות דברים ולהגיד מה שיש לך להגיד ולהילחם על מה שמאמינים.

"אבל בכל מה שנוגע לטעמים אמנותיים, אני לא נכנס למקומות האלה. אייל גולן, אם אני שופט אותו רק בתור זמר, ווקלית וכדומה, הוא זמר מצוין. אז אולי החומרים שלו לא מדברים, אוקיי, אבל אני לא אכנס לשיפוט של הטקסטים או המוזיקה. הרבה אנשים אוהבים אותו, אז שאפו. שלמה ארצי אותו דבר. תמיד הייתי מנוכר למה הקהל הרחב אוהב. זה מעולם לא העסיק אותי. כשכל הכיתה אהבה את'סאטרדיי נייט פיבר', אני אהבתי את'פוליס'. זה תמיד היה ככה".

אתה יודע, אגב, שבכיתה שלי כולם אהבו אותך.
"וואו. מה אתה אומר. איזה בית ספר זה, אולי צריך לחזור לשם".

כן, בעיקר הבנות. מי שלא הייתה מאוהבת בך הייתה מאוהבת בנעם רותם. או ירמי קפלן. זה מה שהלך אז חזק. אפילו גררו אותי להופעה שלך פעם נדמה לי.
"נו, נהנית? "

אני קצת קשיש בדברים האלה. צפוף לי בהופעות ורועש לי.
"אני דווקא מאוד אוהב. גם היום ללכת להופעות, לשתות בירה, אני מאוד אוהב".

צור, יליד קריית ביאליק, נשוי לאביטל ואב לשני בנים, ליאם וטומי, התחיל כידוע את הקריירה עם פנייה לצד המאוד פרוורטי של המוזיקה. שירים על אנסים, סטיות מיניות ושאר ירקות אבל בכל זאת, היה אחד האמנים המושמעים והמוערכים של תור הזהב של הרוק העברי בשנות ה-90. בעשור האחרון, זו התחושה, הוא פחות ופחות מושמע.

"אני לא יודע אם אני באמת פחות מושמע ברדיו", הוא מגיב. "היו דברים שלי בשנים האחרונות שהושמעו לא רע. אבל כן, למרות שזה נושא חבוט כבר, עברו עלינו השנים של אלדד קובלנץ בגלגלצ, שהשפיעו על הרגלי האזנה של דור שלם ועשו נזק מאוד גדול. הוא השאיר אדמה חרוכה והמשיך הלאה.

"אבל כנראה שאם זה לא היה הוא זה היה מישהו אחר. אבל אני אגיד לך עוד משהו לגבי שנות ה-90 המופלאות ההן - יש איזו אגדה על תקופת הרוקסן, אבל האמת היא שזה לא הרגיש ככה. בזמנו התנאים היו עלובים, תחושת ההצלחה, אם הייתה, לא הרגישה כמו הצלחה.  

"ההבדל היחיד הוא שהדור הצעיר של היום הוא יותר מכוון חו"ל ויותר קל לו להגיע לשם בגלל האינטרנט. אז המחיר הוא שהם קצת לא מתעסקים מספיק עם העברית וזה מעכב את האבולוציה של הרוק בעברית, וזה חבל לי. האמירה, המרידה, המחאה של הרוק בעברית זה עניין שהוא לא רק של נוחות כי זו השפה שלי, אלא של אידיאולוגיה ואפילו של ציונות במידת מה. מעבר לזה, אני חושב שהאגדה על הניינטיז היא קצת אגדה".

אגב מרד, אתה מרגיש שזמנך קצת עבר בהקשר הזה? התבגרת, התברגנת.
"כן, כמובן. אני את הפריצת דרך שלי כבר עשיתי. עכשיו תורם של אחרים. אין טעם שאחזור על עצמי שוב ושוב, ואפרוץ מחדש את אותה הדרך הפרוצה.

"ברור ששנות המרד זה שנות ה-20 שלך . וברור שיש בי אלמנט של געגוע מסוים, למרות שאגב, זה לא היה נורא כיף בהכרח לחוות את זה בזמן אמת. זה כמו להתגעגע בכלל לנעורים שלך. זה געגוע ונוסטלגיה למשהו שלא יחזור. אבל בסופו של דבר, למרות שיש לי דגשים אחרים ואחריות נוספת, בסוף זה אותו בן אדם שכותב. אני תמיד חושב על הדבר הבא, אני לא יכול להרשות לעצמי כמעט בכלל להינשא על גלי השאננות".

נשמע כמו נוסחה לחוסר אושר תמידי.
"כן, אבל גם נוסחה להתקדמות והתפתחות תמידית. אתה שואל אם אני אדם מאושר? זה משתנה. לפעמים כמה פעמים במהלך יום אחד. מן הסתם. אבל בגדול אני כן מרוצה ואני כן אוהב את החיים שלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...