אסנת סקובלינסקי סיירה בבניין הבימה המשופץ ולא התלהבה
בניין הבימה המשופץ לא היה כל כך נורא, לו הונח במרכזה של עיר חדשה שבנייניה גבוהים. באולמות התחושה טובה יותר, ורק מושבי הווי-איי-פי מזכירים לנו - במבנה הזה הכסף מדבר
קשה לומר שלמדתי לאהוב תאטרון בזכות הביקורים הדו-שבועיים באולמות מאחר שברובם התעורר בי חשק עז שהאקדח מהמערכה הראשונה יירה לי בראש.
לפחות חלקן היו סבירות ומיעוטן מצוינות באמת. ההצגות המשובחות האלו, עם הציפייה שהתעוררה עם כל פתיחת המסך, ציפייה שערכה לא יורד גם כשמכירים בעל פה את המחזה, פתחו לי צוהר לעולם התאטרון, שלמרות מגרעותיו עשוי לרגעים להפוך לנעלה שבאמנויות.
בכל פעם שמזדמן לי לסייר במאחורי הקלעים אני מתרגשת. כשאני צופה בשחקן מלובש ומאופר מביט בעצמו במראה ומבטו מתחלף למבט של הדמות שלו, או במאפרת טופחת באבקה אפורה על צדעיו של שחקן צעיר ובן רגע משווה לו הדרת כבוד, אני מרגישה שאני צופה בטקס סודי ומקודש, ברגעים הנסתרים של המטמורפוזה, מחבורת שחקנים להצגת תאטרון.
ביום ראשון האחרון שוב נפלה בידי ההזדמנות לסייר במאחורי הקלעים של אולם התאטרון, הפעם לא לפני הצגה. למעשה עוד לא
נראה מיותר למדי להשמיץ את הבניין המפלצתי שגדל בפאתי שדרות רוטשילד, כל כך הרבה מילים כבר נאמרו על חוסר החן שלו, המפלצתיות שלו, על האדריכל רם כרמי, שאחראי לתחנה המרכזית החדשה ולפרויקט הולילנד.
אני יכולה רק לדמיין את הגורמים בעירייה מחפשים אדריכל להבימה ואומרים לעצמם - הי, מי עשה לנו את התחנה המרכזית? זה פרויקט מוצלח, בואו נעסיק אותו שוב.
למען האמת בניין הבימה החדש כשלעצמו לא היה כל כך נורא, לו הונח במרכזה של עיר חדשה שבנייניה גבוהים והיה משתלב בנוף.
אבל החטא הגדול של הבניין הוא גסותו לעומת הקווים הארוכים והאלגנטיים של היכל התרבות, לעומת הבניינים הוותיקים בני שלוש הקומות שסביבו, לעומת הפנינה העירונית הפסטורלית שנקראת גן יעקב, אפילו לעומת הכיכר שתכנן דני קרוון, שקשה לקרוא לה צנועה, אבל באותה מידה קשה להתעלם מחינה.
הגוש הרבוע, שגם הפסים הדקים לאורכו לא מצליחים להוסיף לו מעוף ותנועה, ישב דומם וצפה בקיץ האחרון בהתעוררות הפוליטית והאזרחית. באופן הולם הכיכר נחסמה בפני המפגינים. יכולים לתרץ זאת בכך שהיא עדיין בבנייה, אבל משהו בכיכר גדולה שחסומה בפני אלפי אנשים נראה צורם.
כשיושבים בפנים, בתוך האולמות, התחושה טובה יותר, יש משהו צנוע באולמות והישיבה בהם נוחה אפילו לאנשים גבוהים כמוני שחצו את קו ה-1.80. רק מושבי הווי-איי-פי בירכתי האולם מזכירים לנו - באולם הבימה הכסף מדבר, כל 105 המיליונים שהושקעו בו מפיקים צריחות הנאה רמות משל היו נובורישית מ?מעושרות.?
צניעות היא לא רק ההפך מהדר, היא מסמלת ממד אנושי, תחושה של מקום מפגש אינטימי. כשעומדים באכסדרה, למרות השקיפות הגדולה, והחלון הענקי אל תוך העיר, העמודים האימתניים מזכירים לך שאתה בהיכל, אתה במקום שהושקעו בו מיליונים, ובכל זאת אתה לא מרגיש שחשבו עליך, אתה מרגיש שחשבו על הדרת העיר תל אביב.
נראה שחולדאי ומקבלי ההחלטות בעירייה לא מבינים שתל אביב היא קודם כול האנשים שמרכיבים אותה. מחירי הנדל"ן מרחיקים אותם, בניינים גרנדיוזיים מנתקים אותם, מיזמי נדל"ן אימתניים מפחידים אותם.
המקום היחיד הראוי לציון לשבח הוא שדרות רוטשילד שהשיפוץ שלהן יצר מקום מפגש, זירה להתהלך בה, לשוטט ולמחות. לא בכדי הן הפכו לשדה רחב של התעוררות. זהו הפן של העיר שיש לטפח.
נראה שבקרוב מאוד תל אביב תהפוך לעיר של בניינים ראוותניים שמשרתים יותר את המותג תל אביב מאשר את האנשים שגרים בה. עד שזה יקרה נראה שהאנשים שמרכיבים את העיר הזו ימצאו לעצמם תל אביב חדשה שתרצה בהם.
דברים ששימחו אותי:
הבלוגרית המצרייה עליא אלמהדי, שהעלתה תמונת עירום של עצמה לבלוג שלה והצליחה לעורר את זעמם של הימין והשמאל המצרי.
בימין זועמים על חוסר צניעותה ויש שמכנים אותה השטן, בשמאל טוענים שהיא רק מעוררת מחלוקת ושזה לא הזמן לזכויות נשים. אני מודה לעליא שהזכירה לנו שזה תמיד הזמן לזכויות נשים.
הפוסט המצוין בבלוג ראומה שעוסק בשיער ערווה נשי. אורטל בן דיין מדברת על משטור הגוף שטמון בהסרת שיער הערווה; ועל הצורך לאהוב את האישה כשלם ולא כפנטזיה פדופילית. הרבה זמן לא קראתי טקסט שמבטא בצורה כה רהוטה מה שאני חושבת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם