ג'ון בריון: פעם ילד כאפות, היום שיאן גינס בכיפוף מחבתות
הנער ג'ון פריטיקין היה ילד הכאפות של בית הספר בו למד בקליפורניה וסבל מהתעללות פיזית ונפשית. בזכות מורה אחד הוא לקח את עצמו בידיים, סיים אוניברסיטה והחל להתאמן בפיתוח גוף. היום הוא מחזיק בשיא גינס בכיפוף מחבתות. תפסנו אותו לשיחה בביקור בירושלים
פריטיקין (38) נכנס לרשימה המפורסמת בזכות כיפוף שתי מחבתות מתכת בקוטר 30 ס"מ בידיים חשופות, בזמן שיא של 30 שניות. את תרגיל גלגול המחבתות, לצד כמה קטעים נוספים, הוא איגד למופע, והוא מטייל עמו מסביב לעולם ומגיע ישירות למאות אלפי צופים בשנה.
לפני כמה ימים נחת פריטיקין בישראל וציין את הביקור העשירי שלו במדינה, עשור לאחר שנחת בארצנו לראשונה. אף שהוא מופיע באצטדיונים מלאים בדרום אמריקה, ולאחרונה עלה על במה מול קהל של מיליון צופים בהודו – בישראל פריטיקין נודד בין בתי ספר, ומוצא עצמו מציג את כישוריו מול עשרות בודדות של תלמידים או חיילים צעירים בכל הופעה.
המופע מלווה במוזיקת היפ-הופ רועשת כדי להלהיב את הקהל, ומתחיל בכך שפריטיקין קורע ספר טלפונים עב כרס - על רקע צווחות ההתלהבות של התלמידים. הוא ממשיך בתרגיל המפורסם של גלגול מחבת לצורת לאפה, ונחתם בהרמת שתי תלמידות על מוט ברזל ולאחר מכן בכיפוף המוט באמצעות השיניים בלבד. אך כיפוף ברזל והפגנת חוזק קיצוני אינם העיקר מבחינת פריטיקין.
למעשה, ההופעות המבדרות ומעוררות ההשתאות נועדו רק כדי לתפוס את תשומת לבם של צופיו, כדי שיוכל לחלוק עמם את סיפור הילדות האישי שלו. בין תרגיל לתרגיל מספר פריטיקין לקהל על הילדות הקשה שחווה, על ההתעללות שספג מילדים אחרים ועל ההצלחה שהוא זוכה לה כיום למרות כל המכשולים – כל זאת בתקווה לסייע לילדים אחרים שנמצאים במצוקה, ולשכנע צעירים להמשיך להילחם ולא לוותר.
במהלך השבוע ששהה בישראל הספיק פריטיקין להופיע בבתי ספר בחיפה, בפנימיות בתל אביב ובבסיסי צה"ל ברחבי הארץ. את הסיור הוא חתם בתיכונים בירושלים, וערך כשלוש הופעות בכל בית ספר. במצטבר הופיע איש הברזל מול יותר מארבעה מיליון תלמידים ב-40 מדינות מסביב לעולם, בהם כ-15 בתי ספר ומוסדות ירושלמים, שראו אותו מבצע תרגילי כוח ושמעו אותו מספר את סיפורו האישי.
"באתי לכאן כדי להגיד לתלמידים דבר אחד: אף פעם לא לוותר", אומר פריטיקין בהתרגשות. "חשבתי על הרבה דרכים להעביר את המסר הזה, אבל הצורה הטובה ביותר היא סיפורו של ילד קטן". את העובדה כי הילד הקטן, הכוכב הראשי של הסיפור, הוא לא אחר מפריטיקין עצמו, חושף איש הברזל בפני התלמידים רק בסיום האירוע, והתגלית מעוררת תגובות נרגשות וקריאות אהדה.
סיפור ילדותו של פריטיקין מתחיל בשיקגו, כשהיה ילד קטן ממדים ובעל לקויות דיבור. "כשהייתי בן שש, אחת המורות בבית הספר ניגשה אליי באמצע השיעור והעבירה אותי מהכיתה הרגילה לכיתה טיפולית של ילדים עם פיגור", נזכר פריטיקין, "כל המעבר הזה היה לעיני כולם, וילדים לא שוכחים – סיפרו עליי סיפורים, צחקו עליי, ריכלו עליי ובטח שאף אחד לא היה מוכן לאכול איתי ארוחת צהרים בהפסקות".
את שנותיו בבית הספר העביר בכיתה המיוחדת, ולקויות הדיבור הפריעו להתפתחות הלימודית שלו. עד התיכון הוא אפילו לא ידע קרוא וכתוב. "בגיל תשע ראיתי חבורה של ילדים משחקים תופסת, אבל יכולתי רק להביט בהם מבחוץ, כי אף אחד לא הסכים לשתף אותי. היו שם 25 ילדים, ופתאום הם ניגשו אליי והזמינו אותי להצטרף אליהם. קפצתי כמו מטורף, וכל כך התרגשתי שמישהו מתייחס אליי ומזמין אותי לשחק – אבל השמחה הייתה מוקדמת".
הילדים, כך מספר פריטיקין, ראו במשחק דרך נוספת לצחוק על הילד הצעיר ולפגוע בו. "כל החבורה התחילה לרוץ אחריי, תוך שהם מקללים אותי ומספרים מה יעשו לי ואיך יכאיבו לי אם יצליחו לתפוס אותי. ברחתי לתוך בית הספר וחיפשתי מורה שיעזור לי, אבל ילד שעמד בצד המסדרון שם לי רגל ונפלתי על הפרצוף. שכבתי על הבטן, עם הפנים אל הרצפה, ודם התחיל לנזול ממני. חבורה שלמה של ילדים עמדה מסביב, כולם הסתכלו, הצביעו וצחקו ואף אחד לא ניגש לעזור". עם הישמע הצלצול חזרו
"הדבר הכי חשוב היה שבזכות אמא שלי לא ויתרתי. היא שכנעה אותי להמשיך להילחם, לקחה אותי לאין~ספור רופאים שיעזרו לי עם הלקויות ובעיקר המשיכה להאמין בי", אומר פריטיקין. שנה לאחר התקרית הצליח לחזור לכיתה רגילה, אך ההתנכלויות לא פסקו. "המורה החדשה שלי ביקשה יום אחד שאשאר אחרי הצלצול. היא ניגשה אליי ואמרה לי בצורה הכי ברורה שיכולה להיות: אתה לעולם לא תדע לכתוב, לקרוא או לדבר כמו שצריך. לעולם לא תצליח לסיים תיכון או להגיע לאוניברסיטה", הוא נזכר.
בגיל 12, ביוזמת אמו, עבר פריטיקין לבית ספר חדש בתקווה לזכות בתקופת התבגרות רגועה יותר, אבל הצרות רדפו אחריו. "פחדתי לדבר כדי שלא יידעו כמה מוזר אני נשמע, וכשהייתי מתיישב ליד תלמידים בקפיטריה הם היו מסלקים אותי מהשולחן שלהם". אולם התמונה השתנתה, כך הוא מספר, כאשר נתקל בתיכון במורה שהציל אותו:
"בשנה הראשונה בתיכון הייתי אבוד לגמרי. אחד המורים ראה אותי משוטט במסדרון והבין שמשהו לא בסדר. הסברתי לו שאני לא מוצא את הכיתה, והוא לא רק הוביל אותי לחדר הנכון, אלא גם לימד אותי אחר כך לקרוא ולכתוב ועזר לי עם לקות הדיבור שלי. המורה, מר אדווארדס, ישב איתי כל יום אחרי שעות הלימודים ועזר לי, עד שהצלחתי לסיים תיכון. לולא הוא, לא הייתי מצליח להגיע לאן שאני היום".
פריטיקין המשיך ללימודים אקדמיים ובחר במוסד היחיד שהיה מוכן לקבל אותו, לדבריו - אוניברסיטת בת'אני. "בשנה הראשונה עוד הייתי יושב בהרצאות ולא מבין כלום. הייתי חוזר כל לילה לחדר שלי, יושב לבד ובוכה, אבל לא ויתרתי.
"התאמצתי ועבדתי קשה – ובסוף סיימתי כמצטיין וזכיתי ללבוש את הגלימה והכובע כבוגר האוניברסיטה. רק כשסיימתי את התואר הבנתי שהצלחתי באמת. למרות שכולם צחקו עליי, ואפילו אנשים קרובים אליי שסמכתי עליהם אמרו לי שאני כישלון. גם היום יש לי בעיות דיבור, ועדיין קשה לי לקרוא ולכתוב, אבל מעולם לא ויתרתי".
העיסוק בפיתוח הגוף ובמופעים מסוג זה החלו להעסיק את פריטיקין במהלך שנותיו בתיכון, כשהתחבר לאדם שהגיע לבית הספר שלמד בו להופעה מסוג זה. מאז החל הבחור הצנום להתאמן, כדי להפוך לאיש הברזל שהוא היום.
"אם אני הצלחתי, כל אחד יכול", מצהיר פריטיקין בפני תלמידים הנרגשים שעוקבים בדריכות אחר הסיפור. "בטח גם אתם שמעתם דברים קשים מאנשים שאתם אוהבים, אבל אל תאמינו לעולם שאתם לא מיוחדים, שאתם טעות או תאונה. הכי חשוב זה אף פעם לא לוותר".
את הרגע המרגש ביותר בעדותו של פריטיקין מול התלמידים, כשרבים מהם כבר מנגבים דמעה, מספקת בתו של איש הברזל, ג'יידן בת השמונה. "הבת שלי שמעה את הסיפור שלי הרבה פעמים, ופעם לקחתי אותה לבית הספר שלמדתי בו בשיקגו, כדי שתראה איפה גדלתי ואיפה הדברים האלה קרו", הוא מספר. "באמצע בית הספר היא עצרה אותי, הסתכלה עליי ואמרה: 'אבא, אני כן הייתי אוכלת איתך בהפסקות'. זה היה הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתי".
מלבד העברת מסרים של חברות, פריטיקין מבקש גם לנסוך בילדים מעט השראה ולהודות לשלל המורים שהוא פוגש ברחבי העולם. "לולא מר אדווארדס, שהאמין בי כשאף אחד אחר לא האמין בי, לא הייתי מצליח. אני רוצה לומר לכל המורים שנמצאים בחוץ – אתם כן משנים. אתם עובדים יותר מדיי ולא מרוויחים מספיק. אתם מערכת התמיכה של התלמידים, ואני מודה לכם על כך שאתם באים ללמד, גם כשאתם עייפים וגם כשנדמה שאין לכך משמעות".
את הסיפור חותם פריטיקין בתרגיל נוסף, ושובר מחבט בייסבול אימתני לרקע שאגות העידוד של הקהל. אף שכשעה לפני כן לא שמעו התלמידים על ג'ון פריטיקין מעולם, עם סיום ההופעה הם רצים אליו, מחבקים אותו, מציינים כמה התרגשו מן הסיפור ומבקשים להצטלם עמו בלי סוף. פריטיקין החייכן מתפנה לכל תלמיד ותלמידה, מצטלם אין-ספור פעמים ועונה לקריאות ה"איי לאב יו" של המעריצים הנלהבים. "יואו, איך הוא ריגש אותי. הוא כזה מדהים", מסכמת אחת התלמידות את החוויה הייחודית.
עם קרוב לחצי מיליון תוצאות בגוגל, אלפי עוקבים בטוויטר וכמעט 5,000 מעריצים בפייסבוק, אפשר היה לחשוב שפריטיקין ייתן להייפ לעלות לו לראש. "הופעתי הרבה בתכניות טלוויזיה בדרום אמריקה, כך שמכירים אותי שם וכשאני מבקר שם בבתי ספר הילדים פשוט מתחרפנים. איך שמסתיימת ההופעה מבריחים אותי מהאולם כי אחרת הילדים נכנסים להיסטריה, רצים אליי בטירוף וזה נהיה מסוכן", הוא מעיד.
בישראל, לעומת זאת, הוא לא נהפך עדיין לפנים מוכרות, אולם פריטיקין מעיד כי הפרגון שהוא מקבל בהופעות מגיע ממקום כן ואמיתי: "התלמידים כאן לא באים להצטלם איתי בסוף ההופעה כי הם ראו אותי בטלוויזיה, אלא כי הם הבינו והתרגשו ממה שאמרתי. יש כאן חיבור טוב יותר שמגיע ממקום אמיתי. זה בא מהלב, וכשמשהו בא מהלב, זה כבר סיפור אחר לגמרי".
במה שונים התלמידים הישראלים שאתה מופיע מולם מתלמידים במקומות אחרים בעולם?
"בישראל התלמידים לא מתביישים לגשת אליך, להגיד לך בדיוק מה הם חשבו על ההופעה ולהצטלם. בבריטניה, למשל, בסוף ההופעה, התלמידים עומדים בתור וניגשים אליי אחד-אחד".
כיום הוא מופיע בפני 150 אלף תלמידים בארצות הברית בלבד מדי שנה. באמצעות ההופעות הללו הוא מממן את ההגעה לישראל, וכאן הוא מופיע על חשבונו. פריטיקין מספר כי היה שמח להגיע לישראל יותר, ובימים אלה הוא מחפש הזדמנויות נוספות לפעול במדינה. לדבריו, לו יכול היה לממן זאת, היה רוצה לערוך בארץ שלושה סבבי הופעות בשנה.
"לישראל ולירושלים בפרט יש מקום מיוחד בלבי, ואני לא אומר את זה בכל מקום שאני מגיע אליו. ישראל זה ללא ספק המקום האהוב עליי ואני רוצה לבוא לכאן יותר. ישראל היא כמו הסם שלי, וזה מה שמביא אותי לכאן שוב ושוב". אף שביקש ליצור תכנית עבודה משותפת עם משרד החינוך, במשרד המליצו לו לעבוד ישירות עם בתי הספר ברחבי הארץ, וכיום הוא מחפש תמיכה כלכלית לפיתוח סדרת מופעים והרצאות בישראל.
אתה חושב להוסיף מסרים של שלום ודו~קיום להופעות שלך?
"לא חשבתי על זה עד היום, אבל אני פתוח לכל הצעה. הופעתי והרצתי בעבר במדינות ערביות והתגובות היו טובות בסך הכול, כך שהכול יכול לקרות. בינתיים אני באמת מתמקד בדברים שחוויתי כילד, ומבקש מהילדים של היום להתנהג בכבוד זה לזה, לשים לב איך אנחנו מתייחסים לאחרים, ובעיקר שיבינו שהם מיוחדים ושלא יוותרו. חשוב לי מאוד גם לעודד הורים לילדים בעלי לקויות ואוטיזם, שלא יאבדו תקווה וימשיכו להילחם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם