"אנחנו לא לבד": להומואים-דתיים בחיפה יש עם מי לדבר
הם הומוסקסואלים גאים, מחוץ לארון או עמוק בפנים, אבל הם גם חובשי כיפות שלא מוותרים על הדת בגלל הנטייה המינית שלהם. עכשיו הם פותחים בחיפה קבוצה של "חברותא", המאגדת הומואים דתיים. שני מובילי היוזמה הם בוגר ישיבה שיצא מהארון ואדריכל חיפאי שחזר בתשובה אחרי שהכריז על נטייתו המינית
אחרי ש"חברותא" קמה בירושלים, והסתעפה גם לקבוצה תל-אביבית, הגיע תורם של חיפה והצפון, אזור שדווקא לא משופע באוכלוסיה דתית. כל זאת נעשה בזכות שני אנשים מיוחדים: האחד הוא יוסף א', אדריכל חיפאי ששנים אחרי שיצא מהארון כהומוסקסואל פעיל וגאה, החליט להתחזק והפך עם הזמן לאדם דתי.
השני הוא דניאל יונס, יו"ר עמותת "חברותא", בן למשפחה ירושלמית דתית, שהחליט לזעוק צעקה פומבית וגדולה, אחרי שצפה בידיעות על הרצח ב"בר נוער" בתל אביב, שאירע בזמן שחי באמסטרדם.
בשנים האחרונות חלה תמורה קטנה בהתייחסות החברה הדתית להומוסקסואלים דתיים, ולאט-לאט גוברת המודעות לחברים מתוך הזרם הדתי המחליטים לצאת מהארון, ואף לחיות בזוגיות עם בני מינם. על רקע זה קמה ב-2007, מתוך "הבית הפתוח" של הקהילה ההומו-לסבית בירושלים, קבוצה בשם "חברותא", בה חברים גברים הומוסקסואלים שומרי מצוות וחובשי כיפה.
"קיום הקבוצה עם הקמתה לא נודע ברבים", משחזר יו"ר "חברותא", דניאל יונס. "מדובר בקבוצה דיסקרטית לבנים, אף אחד לא דיבר על זה. זה עבר מפה לאוזן. רוב האנשים שהחלו לפקוד את הקבוצה היו חובשי כיפות, כשכולם היו עמוק בתוך הארון. מבחינתנו גם הדתל"שים, אלו שהורידו את הכיפה, משתייכים אלינו, מאחר ומדובר בהשתייכות חברתית-קהילתית. כלומר, הם עדיין משתייכים למשפחות שומרות מצוות ודתיות, לכן הם חלק מאיתנו. ההתמודדות של בן אדם שהוריד כיפה עם נטייתו ההומוסקסואלית, לא הופכת לקלה יותר".
בתחילה הגיעו כמה חברים ספורים, אך מהר מאוד יצאה "חברותא" מגבולות ירושלים והגיעה לתל אביב. "בחרנו בשם 'חברותא'", מסביר יונס, "כי זה בא מהאמרה: 'או חברותא, או מיתותא'. זה בא מעולם לימודי התורה, הממליץ ללמוד בזוג ומעלה. כך אנו רואים את החיים שלנו כהומואים דתיים: או שאתה עם מישהו או שאתה דמוי למת.
"אנחנו רואים את מצבנו באותה צורה. הרבה מאוד אנשים אצלנו, אם לא היה ארגון כמו 'חברותא' - היו מוצאים עצמם לבד בעולם. הם היו חושבים שהם לבד בעולם, שאין להם אוזן קשבת, ואין מי שיבין אותם. אנחנו לא קבוצת תמיכה כמו אלכוהוליסטים אנונימיים, אנחנו מקיימים מפגשים של חברים שעוסקים בכל מני דברים, כמו צפייה בסרטים, הרצאות, דיונים עם חברי כנסת ואפילו לימוד תורה".
יונס (30) חי עד היום בירושלים, בה נולד למשפחה דתית אנגלוסקסית. הוא שירת כחייל קרבי ולמד בישיבת "עתניאל". ההכרה של יונס בנטייתו המינית הגיעה בגיל מאוחר יחסית. "הבנתי שיש משהו שונה בי מבחינת הנטייה המינית, אבל לא ידעתי לתת לזה שם", משחזר יונס. "במשך שנים עוד יצאתי עם בנות והיו לי חברות, אבל מעולם זה לא היה זה. תמיד אמרתי שזה לא עובד, כי לא מצאתי את האחת. עד שיום אחד פגשתי פעם ראשונה מישהו, שהפך לחברי הראשון לחיים. באותו רגע הבנתי שמה שהיה עד עכשיו לא היה זה. הרגשתי בלבול, פחד. אתה מרגיש ברגעים אלו בעיקר לבד, כי אין למי לספר. אף אחד בסביבה שלך לא הכין אותך שזה משהו קיים ואפשרי, אתה בטוח שאתה שאתה יחיד בעולם.
"רק בגיל 26 הרגשתי שאני יכול לשתף חברים. עד היום לא קיבלתי תגובה שלילית. יש תמיכה, עוד לא קרה נתק עקב יציאתי מהארון. יש לי חברה רווקה מאוד קרובה, מבחינה חיצונית היא מוגדרת כדוסית, והיא מהאחרונות שסיפרתי להן. כשסיפרתי לה: 'יש לי חבר', אז היא אמרה: 'טוב, לפחות לאחד מאיתנו יש'. אני משתייך לכיפה הסרוגה, לזרם היותר ליברלי, רוב החברים שלי והמשפחה הם ממוצא אנגלו-סקסי, שם יש יותר קבלה".
עם כל הליברליות בסביבה שלו, את השיחה בהא הידיעה, עם המשפחה, הוא עשה בשלבים. "קודם סיפרתי לאחות הגדולה ואחר כך להורים. התקשרתי לאחותי ואמרתי שאני רוצה לדבר איתה על משהו. אחר כך היא אמרה לי שמעולם היא לא חשבה על זה שאני הומו, אבל כשהתקשרתי היא הבינה שאני הולך לדבר על זה. גם היא וגם האחים קיבלו מייד. אבל להורים לקח יותר זמן לקבל. יש את האמירה: 'כשילד נכנס לארון, הוא מכניס את ההורים לארון'.
"לא ציפיתי מההורים שלי לעבור את התהליך, שלי לקח כמה שנים, תוך זמן קצר. עם זאת, אני מוכרח להגיד שכבר מהרגע הראשון הייתה קבלה מלאה מצידם. לא היה שום רגע, ולו אחד, שבו הרגשתי רתיעה מצידם. השאלה הראשונה של אבא שלי הייתה: 'מי החבר שיש לך?'. זה נתן לי להבין שהוא רואה מעבר לעובדה שאני סתם הומו, שהוא מבין שבניתי מערכת יחסים רצינית. אמא שלי התחילה לבכות. שאלתי אותה: 'למה אתה בוכה?'. היא ענתה: 'עצוב לי לחשוב על כל השנים שהיה לך קשה ולא ידעתי מכך'. לקח להורים שלי כמה שבועות לשתף חברים שלהם, אבל כבר חודשים אחר כך זה היה משהו ברור מאליו".
העובדה שאביו של יונס הוא פעיל מרכזי בבית הכנסת בו הוא מתפלל, הדאיגה את יונס הצעיר, שחשש מתגובות המתפללים: "אבא שלי הוא דמות מרכזית בבית הכנסת בתלפיות שבירושלים. הוא מכיר את כולם בקהילה שמונה מאות אנשים. אמרתי לו שנורא מפחיד אותי שלא אוכל לבוא איתו לבית הכנסת יותר. לא בגללי, אלא מאחר ואני לא רוצה שיצביעו עליו ויגידו: 'הנה, זה הוא האבא של'. אבא שלי מייד ענה: אני גם חשבתי על זה, המחשבה עברה לי בראש, אבל הבנתי שזה לא מפריע לי'. זה הרגיע אותי, היושר שלו כשהוא הודה שהמחשבה עברה לו בראש, אבל שהוא פתר אותה מבחינתו".
אתה מתאר מצב אידילי, בו כולם קיבלו אותך בזרועות פתוחות, בהבנה גדולה. ובכל זאת, הזרם הדתי ברובו הגדול לא פתוח להומו-לסביות, זו קהילה מאוד שמרנית שיותר מוקיעה שכמותכם ממחבקת.
"נכון שהקהילה שלנו מאוד שמרנית. אבל תמיד מפתיע עד כמה שהבלתי מצופה מתרחש. גם הורים שהם על פניו הכי מקבלים וליברלים והכי שמאלנים, פתאום כשזה מגיע לבית שלהם ולילד שלהם התגובה לא כל כך אוהדת. וזה נכון גם להיפך. אני מכיר הרבה סיפורים של הורים הכי דתיים ושמרניים, שברגע שהבן או הבת מגיעים אליהם, אז המצב הוא אחר.
"כשזה מגיע למישהו שאתה אוהב, פתאום מופיע אדם מול הפנים שלך, זה לא סרט או מיתוס ורעיון, זה בשר ודם, שאתה יודע שהוא לא רק הומו, אלא גם הומו. אני גם דתי, אני גם סטודנט להיסטוריה של עם ישראל. ואני גם עובד וגם הומו, לא רק".
ובכל זאת, נאסר בתורה משכב זכר, אז איך מיישבים את הסתירה עם הדת?
"אין בן אדם שהוא מושלם, זאת הנחת יסוד שלי. יש כמה אופציות להתמודד עם הסוגיה ההלכתית. יש כאלו שאומרים: אני יודע שזה אסור, אבל לא אכפת לי. אני יודע שאסור לבגוד באשתי ואני עושה את זה. הגישה השנייה אומרת: אני עושה מה שאפשר כדי לא לעבור על האיסור הספציפי לפי ההלכה. האיסור הוא על אקט החדירה ממש, אז יש כאלו שנמנעים מכך. אופציה נוספת זה לבוא ולהגיד: אני מודע לזה, זה קשה לי, אני לא עומד בזה ואני מוכן לשלם את המחיר שיהיה.
"אבל בעיניי, זאת לא הנקודה. כמו שאף אחד מהציבור הדתי לא בא ושואל כל אישה שנכנסת לבית כנסת: האם היית החודש במקווה? כך אני מצפה שינהגו כלפיי. אני יודע את ההלכה, כולנו אנשים בוגרים. הרי 'חברותא' הוקמה על ידי בוגרי ישיבות, אז אני מצפה שיתנו לי בתור בן אדם בוגר לעשות את השיקולים שלי, ולהשאיר את זה ביני לבין בורא עולם".
ועדיין, יש רבנים שמקבלים אתכם, כמו הרב שרלו, ויש כאלו שמוקיעים אתכם, כמו שעשה הרב מוטי אלון.
"הרב שרלו הוא אחד מהמובילים ואני מאוד מודה לו על זה, גם הוא לא בא ואומר זה מותר. הרב שרלו בא ואומר שיש פה אנשים עם מצוקה ואנחנו לא יכולים להמשיך להתעלם מהם, הם פה. הוא מדבר עלינו כאנשים. אתה לא יכול להתעלם מבן אדם שמגיע כל יום לבית הכנסת ולומר: 'הוא לא קיים'. לעומתו, רבנים אחרים טוענים שברגע שאתה נותן לגיטימציה חברתית, אתה בעצם מכשיר את האיסור. אני יכול להבין אותם".
למרות הניסיון להתנסח בעדינות כלפי הרבנים המגנים, ב"חברותא" ובקהילה ההומו-דתית, מתקשים לסלוח לרב מוטי אלון, שלאחרונה הוגש נגדו כתב אישום בגין ביצוע מעשים מגונים, לכאורה, בקטינים. הם לא סלחו לאלון, לאחר שזה תקף את ההומואים לא פעם, בין היתר במילים בוטות כמו "בהמות". עם פרסום דבר הגשת כתב האישום נגדו, ב"חברותא" הוציאו הודעה לאקונית: "זה כתב אישום גם נגד החברה הדתית".
יונס, שעדיין עומד מאחורי הדברים, תוקף: "התגובה שלנו במקרה הזה היא תגובה שאני ניסחתי ומאוד נזהרתי בה. אנחנו לא נאמר אם הרב אלון אשם או לא. אבל צריך לדון בנקודה מסוימת: לפני כמה שנים כשהוגשו תלונות והיו חשדות נגד הרב אבינר על הטרדה מינית של נשים, אז הציבור הדתי שמר על שקט. היו כאלו שאמרו אמירות פומביות נגד מעשיו, אבל בגדול הייתה שמירה על שקט, ובדיעבד הרב אבינר זוכה מכל אשמה.
"פה אין שמירה על שקט ובאים מאות אנשים ואומרים: 'לא יכול להיות שהרב אלון עשה את המעשים'. הרי בשני המקרים מדובר בחשדות על ניצול מיני מצד שני רבנים גדולים. למה פה היה הסכם של שתיקה עד שניתן לבית המשפט לומר את דברו, ובמקרה הרב אלון יש יציאה נגד פורום תקנה, בית המשפט והפרקליטות.
"מה שעומד בבסיס ההבדל בין שני המקרים, זה שמדובר בהטרדה של נשים מול הטרדה של גברים. איפשהו לציבור הדתי נוח שרב יהיה מואשם בהטרדה מינית של נשים. הם מסוגלים לחיות עם המחשבה הזאת ואיתו. אבל רב שהטריד גבר? זה כבר לא יכול להיות".
"החברה הדתית צריכה להבין", ממשיך יונס, "שההעדפה הזאת של הטרדה מינית על פני נטייה הומוסקסואלית - היא מטרידה. יכול להיות רב הומו? יכול להיות. זה קיים והחברה הדתית צריכה להפנים את זה, וחוסר ההפנמה והעמידה לצד הרב אלון מתפרשת בעיניי כאילו: אין לכם ההומואים הדתיים חלק בחברה. אני לא רוצה שישתמע שהוא היה הומו מודחק ואז הוא פרק זאת, כי הטרדה מינית זו הטרדה מינית. אני מעלה את התהייה: אם בן אדם לא היה צריך להדחיק את נטיותיו המיניות, האם הוא היה חי בשלום בלי להזיק לאף אחד בדרך?"
יש אולי שמחה לאיד מצידכם על מה שקרה לרב אלון?
"כשערוץ 10 חשף לראשונה את כל הפרשה, אבא שלי התקשר ואמר שפורסם על כך שהרב אלון הטריד מינית. מייד אמרתי לו: 'הטריד בחורים, כן?'. זה היה מובן מאליו מבחינתי. זאת לא הייתה הפתעה. הרבה אנשים הלכו והתייעצו איתו, הוא מאוד מקשיב ומאוד מחבק תרתי משמע".
יונס לא היה ממקימי "חברותא" ב-2007, אלא הצטרף אליה אחרי אירוע טראומטי שפקד את הקהילה ההומו-לסבית בארץ. "יצאתי מהארון כשהייתי בלימודים באמסטרדם. חזרתי לחופשה ואז סיפרתי להוריי. ב-2 באוגוסט 2009, זה היה שבת, הייתי ברחוב וצפיתי במצעד הגאווה באמסטרדם: זה היה מדהים, מרשים, ממש חגיגת אהבה וסובלנות וקבלת האחר. כשיצאה השבת הדלקתי את המחשב, והכותרת הייתה: 'רצח בבר נוער בתל אביב'.
"זה היה שבוע לפני חזרתי לארץ, ופתאום הבנתי ששנות אור מפרידות בינינו לחברה בהולנד. 4.5 שעות טיסה שמפרידות בין עולמות שונים. אז הבנתי שאני לא יכול להישאר בארון באופן ציבורי ופומבי. החלטתי לכתוב טור דעה לאתר אינטרנט, שקרא לכול הדתיים לצאת מהארון.
"בעקבות זאת קיבלתי פנייה מבני אלבז, ממקימי 'חברותא', שאמר לי: 'אתה חייב להצטרף לחברותא'. אמרתי לו: 'אני לא צריך את חברותא, אני מרגיש טוב עם המשפחה והחברים'. הוא ענה: 'דווקא בגלל זה אתה חייב להצטרף, רק מי שלא צריך את חברותא יכול לתרום שם. אלו שהמשפחות קיבלו אותם, הם אלו שיכולים למצוא את הזמן וכוחות הנפש לעזור למי שלא יצא מהארון.
"וכך הצטרפתי ל'חברותא' ועם הזמן נעשיתי היו"ר. נפרדנו מ'הבית הפתוח' בירושלים, שם התחלנו, ויצאנו והקמנו קבוצת שיח גם בתל אביב. ב'חברותא' חברים גם הומואים-דתיים שנשואים לנשים והם חיים עמוק בארון".
איך נולדה ההחלטה לפתוח קבוצה בחיפה דווקא?
"הייתה דרישה מלמטה של אנשים חיפאים, בראשם יוסף א', בחור דתי-הומו, ששלח מייל ואמר שהוא רוצה לפתוח קבוצה, כי הוא חושב שיש נחיצות לכך בצפון. נענינו לבקשה. גם אם יבואו רק שני אנשים, אלו שני אנשים שהיו צריכים אותנו ועכשיו יש להם עם מי לדבר".
יש בתי כנסת אורתודוקסים שמזוהים עם הקהילה ההומו-דתית?
"לא הייתי אומר מזוהים, אלא בתי כנסת שכולם יודעים שלשם אפשר להגיע, אפילו זוגות חד מיניים. יש את 'שירה חדשה' בירושלים, שהוא אורתודוכסי ומאוד שוויוני ונותן חלק גם לנשים בתפילה והכל לפי ההלכה, ובתל אביב יש את 'יחד', שלדעתי יותר מחמישים אחוז מהמתפללים בו הם מהקהילה".
למה חשוב לכם להיות עם בן זוג שהוא גם מהמגזר?
"להיות דתי זה לא רק עניין של דת, זה עניין של תרבות וסביבה בה גדלת. אני רוצה לשיר זמירות שבת עם בן זוגי ושהוא ישיר אתי ויבין, וישמור אתי שבת. אני לא מוכן להתפשר על ההוויה שלי והתרבות שלי".
א' עלה ארצה מרוסיה עם משפחתו ב-1991, כשהוא בן 8. המשפחה התיישבה בחיפה, ולאחר זמן קצר עברה לגור בנשר. "היינו משפחה עם זיקה יהודית ברוסיה", מספר א'. "אבל באותן שנים ברוסיה לא הרשו לקיים חיי דת, כל דת, כך היה במשטר הקומוניסטי. עם נפילת החומה וקריסת ברית המועצות, המשפחה שלי החלה לפתח יותר ויותר זיקה ליהדות. אני זוכר בבירור ששנתיים לפני שעלינו ארצה אבא שלי כבר קנה סידור תפילה".
החיים בארץ התנהלו בצורה שגרתית עבור א'. הוא רכש לו חברים והצליח בלימודים, אלא שמשהו בעבע בו עמוק בפנים. "הבנתי שאני מרגיש דברים שלא כל בני גילי מרגישים, ובגיל 16 בשלה בתוכי ההכרה שאני למעשה בעל נטייה הומוסקסואלית, כלומר אני הומו".
א' לא רץ לספר למשפחה, אלא בדק את עומק המים אליהם הוא קופץ באמצעות החברים. "אחרי שהבנתי בתוכי מה אני מרגיש, ולמרות שלא מימשתי למעשה את הידיעה הזאת, כלומר לא יצרתי קשר עם גבר, הלכתי וסיפרתי לחברים. הם קיבלו את זה מצד אחד, מצד שני הם לא ממש התייחסו לזה. אולי בגלל שלא חייתי את זה, זה לא עמד להם מול הפנים, ולכן במובן מסוים הם שכחו את זה. מדי פעם הייתי מדבר על זה, ושם זה היה נגמר. חייתי למעשה את הידיעה הזאת וההכרה בנטייה שלי בבדידות".
להורים ולמשפחה א' לא רץ לספר, בלשון המעטה: "אני בא כמובן ממשפחה רוסיה, עם תרבות ששמה תווית מאוד שלילית על המילה הומו. אצלנו ברוסיה הומוסקסואליות נמצאת בשורה אחת עם זנות ונרקומניות. זה דבר דוחה ומתועב. גדלתי על כך, ולכן לי עצמי היה קשה בהתחלה להכיל את ההכרה שאני הומו, בגלל האסוציאציה השלילית של זה. זה היה קשה, כי לא היה לי באמת עם מי לחלוק את זה".
א' סיים את התיכון והתגייס לשירות בבסיס באילת של חיל הים. שם הגיע לדבריו לצומת חשוב בחייו: "היציאה מהבית שיחררה אותי במובן מסוים. התחלתי לראשונה להתוודע לאנשים מהקהילה ההומוסקסואלית. הייתי מגיע לחופשות בחיפה ויוצא לבלות במועדון של גייז בעיר התחתית. לא השתגעתי על האווירה שם, אבל זה היה ניסיון לנסות ולהכיר את החברה הזאת. אבל ככל שנכנסתי יותר לקהילה, כך גדל בתוכי קונפליקט. הקונפליקט היה בין העובדה שאני מתחיל לחיות את היותי הומו, ומצד שני אף אחד מהמשפחה שלי לא יודע עליי דבר".
"אני בן אדם שלא אוהב לחיות עם קונפליקטים בחייו", מתוודה יוסף. "אז בגיל 19 החלטתי לשים לזה קץ. הלכתי קודם לאחים שלי וסיפרתי להם על נטיותיי. הם היו מופתעים, אבל קיבלו אותי לגמרי. ואז הגיע השלב הקשה יותר: היציאה מהארון בפני ההורים. אבא שלי קיבל את זה בסדר. הוא מהנדס- מדען, והוא מייד התחיל לחקור בנושא, לקרוא להתעמק ולבחון את זה בפן הפילוסופי. לכן היה לו יותר קל לקבל.
"אמא שלי, לעומת זאת, שהיא גם אדם מאוד משכיל, שלטה אצלה התדמית המאוד שלילית שיש למילה הומו בתרבות הרוסית – היא קיבלה את זה קשה. למעשה בהתחלה היא לא ממש קיבלה את זה. היא ראתה בי ההומו המנודה חברתית, הבודד, זה שמתהלך עם תווית חברתית שלילית. תהליך הקבלה שלה בסוף היה ארוך".
תהליך הקבלה של האם הגיע בסופו של דבר דווקא בדרך הכי פחות צפויה, כפי שמספר א' בחיוך: "אחרי הצבא התחלתי ללמוד אדריכלות בטכניון, ושם הכרתי את בן זוגי הראשון. הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה בת שלוש שנים. כשהרגשתי שמערכת היחסים הזאת מספיק רצינית, החלטתי לעשות צעד גדול ולהביא אותו להוריי. אלא שזה לא היה פשוט. ההורים שלי, ובעיקר אמי, דחו כל פעם את הפגישה הזאת. לאמא שלי היה קשה לקבל אותי - בנה - כהומו, אז לקבל ולהכיר הומו זר, זה היה כבר יותר מדיי".
אבל א' הצעיר התעקש, ואז הושגה פשרה משפחתית: הפגישה אכן התקיימה, אך מחוץ לבית, במקום ניטראלי. "ואז, הבלתי יאמן קרה", משחזר א'. "אמא שלי פתאום ראתה את בן הזוג שלי, שלא היה הדבר הנורא – ההומו שהיא תיארה. הופיע מולה בחור חמד, והיא מיד התאהבה בו. ברוך השם, בזכות הרגע הזה, אמא שלי קיבלה אותי ואת דרך חיי".
לימים התברר כי הקבלה של האם את בנה ואת אורח חייו, הצליחה הרבה מעבר למשוער. לא זו בלבד שהאם ובן זוגו של א' הפכו לחברים קרובים, כאשר הזוגיות של השניים באה אל קיצה, האם נסעה לבן הזוג וניסתה לשכנע אותו לשמור על הקשר עם בנה. "נראה לי שאמא שלי הצטערה יותר ממני על כך שמערכת היחסים שלי איתו הסתיימה", צוחק א'.
אותה זוגיות ראשונה של א' הגיעה לקיצה עקב החלטתו להתקרב לדת. לא רק שא' חי מחוץ לארון, בניגוד לרוב המוחלט של חברי "חברותא", הוא הלך לגמרי נגד הזרם: הוא התחזק, החל לחבוש לראשו כיפה והפך לשומר מצוות.
את ההחלטה הדרמטית לחזור בתשובה קיבל א' דווקא רחוק מהבית, כששהה במסגרת חילופי סטודנטים בפקולטה לאדריכלות בטורינו שבאיטליה. "שם פגשתי שתי בחורות שהפכו לחברות מאוד טובות שלי", משחזר א'. "האחת הייתה נוצרייה, השנייה מוסלמית. במשך כל התקופה מצאתי את עצמי מסביר על היהדות, על הדת וישראל. ופתאום קלטתי שאני מספק להן תשובות, אבל לא לעצמי. זה לא סיפק אותי. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הרגשתי זיקה לדת, לאלוהים. זה תמיד היה בתוכי, אבל באותו רגע הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד".
את הצמא הזה לדת החל א' לספק עם שובו לארץ, אז התחיל להעמיק בלימודי היהדות וכעבור זמן קצר החליט להפוך לשומר מצוות ולחבוש כיפה סרוגה. "רבים מהקרובים לי נבהלו ואמרו: 'רגע, מה אתה מתחרד?'. לא התחרדתי, פשוט התקרבתי יותר למשהו שכבר הרגשתי תמיד בתוכי".
אלא שההתקרבות לדת הרחיקה את יוסף מבן זוגו, עד לפרידה כאמור. "יש בני זוג שהם האמיתיים בחיים, אלו שממשיכים איתך לאורך החיים – והם מגיעים ועוברים איתך מדרגה שכזאת בחיים. ויש בני זוג, שהם לא האמיתיים, הם מגיעים איתך עד לאותה מדרגה, ולא מוכנים לעבור מעבר. כך היה בן זוגי. אבל אני מודה לשם שהוא היה שם. הוא מילא את ייעודו בחיי, הרי הוא זה שהביא את אמא שלי לקבל את היציאה שלי ואת נטייתי, ועל כך אני צריך להודות לו".
בעוד רבים בסביבתו של א' הרימו גבה לגבי הדרך הלא שיגרתית שטווה לעצמו, לו הכל נראה מובן מאליו: "זה לא שהיה לי רגע הארה אחד, כמו שרבים חווים, בו החלטתי להתקרב לדת ולאלוהים. זה היה תהליך שהיה בתוכי כל חיי".
ושוב נשאלת השאלה, איך מיישבים את החיים כהומוסקסואל עם חוקי ההלכה, האוסרים משכב זכר. אמרת שאתה נמנע מלחיות בקונפליקט, והרי מדובר בקונפליקט עצום.
"נכון, לכאורה זה יכול להיראות קונפליקט עבור אחרים, לא עבורי. אני חושב שהאיסור בהלכה מתייחס לאקט מסוים ביחסי האישות. אלא שיחסי האישות זה דבר אישי, זה עניין שבין בני הזוג ובין האדם לאלוהים, ואין בו מקום להתערבות מצד רבנים או אחרים. מלבד העובדה שאני מרגיש שהיהדות ואלוהים אוהבים ומקבלים אותי, כפי שאני.
"אני חושב שלאף אחד אין בעלות על אלוהים או על היהדות, ולכן אין לאף אחד זכות לומר מה מותר ומה אסור ואם אני יהודי דתי או לא. כמו שרב לא הולך לבדוק אצל אישה שומרת מצוות אם היא שמרה נידה באותו חודש ולא נכנס לה לענייני המיטה, כך אני מצפה שלא יכנסו לי למיטה. אני לא בוחר להיות הומוסקסואל בגלל הסקס, אני בוחר כי אני חושב שאני יכול להעניק אהבה לגבר, מה שאני לא יכול לתת לאישה. אני לא אוכל לעולם להעניק לאישה את מה שמגיע לה לקבל ממני, לא את האהבה, לא את היחס ולא מעבר לכך".
לפני כמה חודשים החליט יוסף לנסות ולשלב בין שני עולמותיו: הדתי וההומוסקסואלי. בחודשי הקיץ הוא ניסה לארגן מפגש בין הומוסקסואלים דתיים, באמצעות הפורום החיפאי להומוסקסואלים. "הגיע בן אדם אחד למפגש הזה", נזכר א' בחיוך. "אמרתי בהתחלה שצריך לקפוץ למים, בלי פרסום ובלי רעש, אבל זה כנראה לא הצליח".
א' לא אמר נואש. הוא פנה להו"ד (הומואיטם דתיים) ולעומד בראשם, הרב רון יוסף, ובאמצעותם ניסה לארגן מפגש נוסף בחיפה, שהתקיים ערב החגים. באותו ערב נרשמה הצלחה כפולה - הגיעו שני אנשים.
אז החליט א' לפנות לעמותת "חברותא" שמנוסה יותר בארגון מפגשים שכאלו: "בשבועות האחרונים הפכתי לחבר ב'חברותא'. אנחנו לא מאוכזבים מההיענות הקטנה, כי מבחינתי מי שמציל נפש אחת, מציל עולם ומלואו. חברנו ל'חברותא' והחלטנו לפתוח קבוצה שלהם מתוך מטרה להביא עוד אנשים למפגשים האלו. בכלל, אני חושב שברגע שאדם יודע שקיימת קבוצה כזאת, גם אם יישאר בבית, ועדיין יחשוש לצאת החוצה – זה יעשה לו טוב לדעת שיש כזאת קבוצה.
"אני לא מתבייש לומר שגולת הכותרת של המפגש הזה שהתקיים לראשונה ביום שלישי שעבר, היא לא הצלת נפשות, אלא הזדמנות להכיר אנשים כמונו ואולי למצוא זוגיות וחברים ולהראות שאנחנו לא לבד".
א' מודה שההתחברות ל"חברותא" היא בגדר ניסיון להחיות את קהילת ההומוסקסואלים הדתיים, דווקא באזור של חיפה והצפון, שגם כך לא משופעים בדתיים מלכתחילה, על אחת כמה וכמה דתיים- הומוסקסואלים.
למפגש בשבוע שעבר הגיעו כבר שישה אנשים. עבור א' מדובר בהתחלה מצוינת. "המטרה שלנו היא להפיץ אהבה גדולה, בכל דרך. בפגישה הראשונה דנו בכך שחסרים בחיפה ובצפון פגישות ופורומים, כמו הפורום החיפאי שמסייע מאוד". אלקין האופטימי מספר שכבר נקבעה פגישה נוספת לשבוע הבא. "ההתחלה בהחלט הייתה ברגל ימין", הוא מסכם בסיפוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם