ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

"יש חיים אחרי הקטיעה": איציק גבאי רוכב מתחרות לתחרות

איציק גבאי מהוד השרון איבד רגל כשעלה על מוקש בעת שירותו הצבאי, אבל זה לא הפריע לו להפוך לרוכב אופניים מצטיין. רגע לפני שישתתף בסוף השבוע בתחרות סובב סדום הוא מספר על הפציעה ששינתה את חייו ועל ההחלטה לא להיכנע לנכות: "מעולם לא הרגשתי נכה בהגדרה. ברגע ששמו לי פרוטזה שמתי את התאונה מאחוריי"

על ספורטאים כמו איציק גבאי מהוד השרון אומרים בדרך כלל שהרוח מנצחת את מגבלות הגוף, אבל כשרואים אותו מתאמן לתחרויות רכיבה ולא מתייחס בכלל לרגלו הקטועה, כל הקלישאות נעלמות. "אנשים שלא מכירים אותי לא מודעים לכך שאני קטוע רגל", הוא מספר. "הבנות שלי נולדו למצב הזה, כך שמבחינתן מדובר בחפץ כמו נעל. הפציעה לא שינתה דבר בחיי".

אל"מ במיל' גבאי (55) היה מג"ד בחטיבת גבעתי, כשבמהלך אימון ברמת הגולן הוא עלה על מוקש שנסחף לשטח האימונים. "החילוץ ארך שש שעות, מה שהחמיר את מצב הרגל", משחזר גבאי. "עד שהגענו לרמב"ם לא הייתה ברירה, אלא לקטוע את הרגל".

האירוע, שיכול לשנות את חייו של כל חייל, כמעט לא השפיע על דרכו הצבאית של גבאי. "אחרי שישה שבועות הרכיבו לי פרוטזה. הלכתי להשלים סמסטר באוניברסיטה ואחרי חצי שנה חזרתי לתפקיד המג"ד".

התיאור הזה נשמע אולי קר ומרוחק, אבל שתי דקות אחרי תחילת הריאיון אני כבר מבין שזו דרכו של גבאי להתמודד עם החיים - לא לתת לאף אירוע לעצור אותו. ההתנהלות הזאת מחלחלת לכל פינה בבית, ומשפיעה גם על כלב הזאב המשפחתי שמפסיק לנבוח עליי רק כשבעליו נותן פקודה. "הוא לא אוהב זרים", אומר גבאי. "שאל את הגנב המסכן שניסה לפרוץ לרכב שלי מה קרה לו".

גבאי, שהשתתף במבצע ליטני ובמלחמת שלום הגליל, התעקש לחזור לשרת אחרי התאונה שבה איבד את רגלו ב-1985, אבל אז גילה שהצבא לא שש להחזירו

לשירות.

"הצבא לא כל כך מתרשם מנכים שרוצים לחזור לתפקידם הקודם", הוא אומר. "הם לא רוצים מג"ד קטוע רגל ועוד ביחידת חי"ר. הם אמרו לי לחזור לשיקום ולהתקשר עוד חצי שנה. הסברתי להם ששום דבר לא השתנה מאז הקטיעה שלי ושאני בריא כמו שור. באתי לקצין רפואה ראשי ודרשתי ממנו שיבחן אותי מול מג"ד חי"ר אחר ויראה מי מתפקד יותר טוב. הרי מג"ד ששובר את הרגל מושבת לחודש. אני רק מחליף פרוטזה וממשיך להסתער. עשו לי מבחן כושר גופני, הוכחתי להם שאני בריא ומיד החזירו אותי לתפקיד".

איך אנשים סביבך הגיבו לנכות שלך?
"מכיוון שאני תמיד לובש מכנסיים לא ראו את זה. מי שראה אותי בלי רגל נכנס לשוק. במהלך תפקידי כקצין אימונים תמיד אמרתי לחיילים לפני צאתם למסעות, 'חברים, אם אני עושה את זה על רגל אחת, גם אתם יכולים'. הם חשבו שאני מתכוון לזה שקל לי באימונים ולא תיארו לעצמם שאני קטוע רגל. בסוף המסלול חשפתי את זה והם היו המומים".

לאחר ששב לתפקידו, התקדם לתפקידי סגן מפקד חטיבת גבעתי, קצין מבצעים של פיקוד מרכז, קצין אימונים של יחידות מובחרות, וב-2001 השתחרר בדרגת אל"מ. "שמחתי לחזור הביתה אחרי כל השנים, להיות עם את הבנות שלי ולאפשר לאשתי לפתח את הקריירה שלה".

בצבא התייחסו אליך כאל שווה, אבל בסביבה אזרחית זה יותר מורכב.
"אני לא אוהב שמבדילים נכים מאנשים 'רגילים'. ברגע שתשלב אותם בחברה, גם החברה תסתכל עליהם באופן טבעי. למרות הסיפורים ששמעתי על יחס שונה כלפי נכים, מעולם לא הרגשתי נכה. אנשים סביבי לא הסתכלו עליי שונה, אלא רק בהערצה. מבחינתי, הפציעה שלי נשארה שם, וברגע ששמו לי פרוטזה שמתי את התאונה מאחוריי והמשכתי בחיי".

גבאי, המשמש כדירקטור בתאגיד מי השרון, לא משתמש בנכות שלו כדי לקבל הנחות מהחברה, אלא רק כדי לעורר השראה בקרב הסובבים אותו. לאחרונה טיפל בבחור צעיר משדרות שנפצע מקסאם והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו.

"הוא לא היה מוכן בכלל לשמוע על קטיעה. העובדת הסוציאלית התקשרה אליי וביקשה שאדבר איתו. כשהגעתי לשיקום ראיתי אותו שוכב במיטה ממורמר ואומר לבני משפחתו שחייו נגמרו. אמרתי לו להפסיק להסתובב עם פרצוף עקום מכיוון שכלום לא קרה.

"כולם הסתכלו עליי במבט של 'מאיפה באת לנו עכשיו? מי אתה שתגיד לנו שלא קרה כלום?'. חשפתי בפניהם את הרגל ואמרתי להם: חבר'ה, אני מסתובב ככה כבר 25 שנים ומעולם לא נתתי לגוף שלי להפסיק ללכת'. אני מסביר להם שיש חיים שלמים אחרי הקטיעה.

"אותו בחור התלווה אליי תקופה, הגיע לראות את הפעילות הימית שלי בקיאקים כולל שחייה וצלילה, הפנים את זה ומהר מאוד הפסיק ללכת עם קביים, עבר ניתוח קטיעה והמשיך בחייו. אחרי חצי שנה הוא שלח לי תמונה שלו מטיול כיתתי. הרגשתי שעשיתי את שלי".

אחרי הקטיעה חיפש גבאי ספורט אירובי, וכמו נכים רבים הלך לנסות את ענף השחייה בבית הלוחם. "אחרי חודש אמרה לי המדריכה 'בלצוף אתה בסדר, אבל אני ממליצה לך בחום לבחור ענף אחר'".
לאחר מכן ניסה רכיבה על אופני הרים בשטח והתאהב בתחום. "בהתחלה חששתי ליפול על הרגל הפצועה, אבל עם הזמן למדתי להתייצב וליפול רק על צד ימין. בתחרות האחרונה בארצות הברית נסענו קבוצה מישראל וסיימנו בעשירייה הראשונה מתוך 64 קבוצות. לתחרות הזאת הזמינו פצועי מלחמה מכל העולם".

מה הייתה התחרות המאתגרת ביותר שבה שתתפת?
"השנה השתתפתי בפעם הראשונה בתחרות החובבים הגדולה ביותר בעולם ברכיבה באופני הרים. זו תחרות לזוגות שרוכבים יחד 670 קילומטר בגובה עצום. אסור להיפרד זה מזה, כי ברגע שאתה מפסיק בן הזוג שלך מפסיד ולכן האחריות שלך מאוד גדולה. התחרות נמשכה שמונה ימים. מתחילים בגרמניה, עוברים באוסטריה ומסיימים באיטליה. מזג האוויר היה קשה, היו מקומות שהטמפרטורה צנחה מתחת לאפס וקפאנו מקור. סיימנו את המירוץ במאייה הראשונה מתוך 550 זוגות. זו הייתה חוויה מדהימה".

תחום נוסף שגבאי עוסק בו הוא חתירה בקיאק. אחרי שהתאהב גם בענף זה הוא הקים את עמותה קיאק-פור-אול. "זו עמותה שונה משאר עמותות הקיאקים בארץ מכיוון שהיא משלבת אנשים בעלי מוגבלויות והיא מקדמת אג'נדה ירוקה".

במסגרת החתירה יצא גבאי למרתון יוקון בקנדה, המרתון הארוך בעולם - 740 קילומטר. "זו חתירה רצופה עם שתי עצירות ביום למנוחה. יש רגעים שנגמרת האנרגיה, אבל הגוף איכשהו מתאושש ואתה ממשיך לחתור בלי הרף. גם כאן היו תנאי מזג אוויר לא קלים ובכל זאת הגענו למקום התשיעי מתוך 100 משתתפים אך הייתה לנו תחושה של פספוס כי הרגשנו שיכולנו להתאמץ יותר ולהגיע לפודיום".

האירוע הקרוב שבו מתכוון גבאי להתחרות הוא סובב סדום - אירוע הספורט האתגרי של החורף שיתקיים בסוף השבוע הקרוב (2-3.12). "מדובר באירוע רכיבה עממי, שמטרתו לחשוף את הקהל לאזור", מספר גבאי. "זה אירוע נפלא, אבל מפריע לי שאני לא רואה בו נערים בני 18-13. זה דור שאוהב לשבת בבית מול המחשב ולכן הם סובלים מהשמנת יתר".

האירוע, שנערך בשיתוף המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ייפתח במירוץ לשלום שיארח זוגות רכיבה יהודים וערבים, בהם רוכבים מקצועיים ממצרים וטורקיה. גבאי התחרה בעבר באירוע ויצר קשרי ידידות עם רוכבים פלסטינים. "הם התרשמו מאוד מהתחרות והגיעו למסקנה שאם נדבר במישרין נצליח באמת להגיע לשלום. רק בשביל זה שווה הכול".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...