ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

"להתמוטט זה לוקסוס": רחלי לא מפסיקה לחלום על פאבי

בנות הזוג פביולה בוהדנה ורחלי אלגבסי נהגו לרקוד בסלון לצלילי השיר "אפילו ששרפות" של הראל סקעת, בלי להקשיב למילים. בדיוק היום לפני שנה פביולה נספתה באוטובוס הסוהרים בכרמל, ורחלי נשארה לבד עם הילדים. היא עדיין מדברת עם פאבי ונלחמת איתה במשרד הביטחון, כדי שיכיר בתינוקת שלהן, ג'ולי, כיתומה

בחג האהבה האחרון שלהן ירדו פאבי ורחלי לחוף. קיפלו את הג'ינס עד הברכיים, תלו את הנעליים על הגב ושוטטו יחפות בחול. אחר כך הלכו למסעדה. פאבי גם קנתה לרחלי זר ורדים מעץ. "כאלה שלא נובלים, שיישארו איתך לעולם". בחג האהבה הזה נשארו הוורדים ופאבי איננה. כשירד הערב צלצל עמית, שגם הוא התאלמן בעקבות האש בכרמל. שאל את רחלי מה עושים, והיא ענתה: "מה 'מה עושים?' שנינו איבדנו את בני הזוג. לא עושים כלום". אבל עמית, בעלה של טופז אבן-חן קליין, לא ויתר. "תתלבשי יפה, אני בא לקחת אותך". ואז הוביל את מכוניתו לכיוון מסעדות פארק המדע ברחובות.

"ואני אומרת לעצמי: 'אנחנו לא הולכים לשם, לא הולכים לשם', ופתאום אנחנו שם". בקפה "מילאנו" שבו ישבה לפני שנה עם פאבי, ישב עמית עם טופז. בכניסה הפעם חשבו שעמית ורחלי זוג והגישו לה פרח. ביציאה ראתה בחור מאוכזב מכך שנגמרו הפרחים. את הפרח שלה מסרה לחברתו.

פאבי הייתה אהבת חייה של רחלי. לפני שנה בדיוק נספתה בשרפה בכרמל. בת 48 הייתה במותה. אחת מ-44 סוהרים, שוטרים וכבאים שמותם הצית טראומה לאומית. פביולה בוהדנה, פאבי בפי כולם, הדריכה באותו קורס צוערי שב"ס. לאחר האסון הועלתה מדרגת רב-כלאי לסגן גונדר. השאירה שלושה יתומים מאב אחד - דוד. אביתר בן 12 וחצי שלוקה ב-PDD ("הפרעה התפתחותית נרחבת") ונועם, בת עשר וחצי, שילדה היא עצמה.

את ג'ולי, בת שנה ועשרה חודשים, ילדה רחלי מאותו דוד. אף שהאם הביולוגית בחיים, הכירו משרד האוצר והשב"ס בג'ולי כיתומה. משרד הביטחון מתעקש שלא. "אבל הילדה היא אחותם מאותו אבא", מסבירה רחלי. "היא נוצרה מתוך הזוגיות והאהבה שלי ושל פאבי. היא

הייתה רעיון של פאבי, רצון של פאבי". רחלי שלחה את הסרטון שבו בת זוגה גוזרת את חבל הטבור של ג'ולי, העבירה קבלות על טיפולי פוריות שממנה לה, סיפרה שהקטנה קראה לפאבי "אמא" ולה "היי".

המאבק אינו על עוד כמה גרושים אלא על המשפחה. הכרה רק בשניים הגדולים כילדיה של בוהדנה תפצל את האחים. תרסק את אחדות המשפחה. כשם שהיא אם לשלושתם, כך גם אהובתה הנעדרת. "שתי אמהות. אחת בחיים, אחת מתה בכרמל". בעוד שלושה ימים, ב-5 בדצמבר, יתכנס בית המשפט לדיון חוזר, "ואני מאמינה שנצליח, כי זה יום השנה להלוויה של פאבי".

לפני כחודש חל יום ההולדת של פאבי. רחלי נפגשה עם כמה מאלמנות הכרמל ועלתה איתן להר. רותם של רמי ישראלי, אמרש של סיום צגאי, אולגה של כפיר אוחנה, חופית של דני חייט ונאוה של ליאור בוקר. כמה מהן התיישבו על הכביש, במקום שבו נמצאו יקיריהן. בערב הלכו לאחת ממסעדות הכרמל. הזמינו עוגה חמה עם גלידה וזיקוק. "כמו שפאבי אוהבת". מלצרית בירכה: "מזל טוב".

לצווארה של רחלי שרשרת כסף עם עץ לזכר קורס הצוערים. מלפנים כתוב: "בדרך לצמרת אל תשכחו את השורשים". מאחור חרוטים שמות הנופלים. כל משפחות הכרמל עונדות את השרשרת. גם אביתר ונועם. שרשרת אחת שמורה לג'ולי. רחלי קוראת לשרפה "האסון" ומדברת על אהובתה בזמן הווה.

פביולה בוהדנה מאוד נוכחת. על מסעד הכיסא מעיל השירות עם דרגות רב כלאי. בדיוק כפי שהניחה אותו. לידו התיק השחור הנושא את הכיתוב "קורס קציני שב"ס" באותיות אדומות. מלווה את רחלי בכל העצרות. "נותן תחושה כאילו אני לוקחת אותה איתי". מחדר ליד עולות יללות של "טאי", או בשמה המלא "טייפון". פאבי מצאה אותה זבת דם בצומת חולון ומאז - כבר 20 שנה - החתולה כאן. הילדים לא כאן. רחלי מקפידה להרחיק אותם מתקשורת, בעיקר את הגדולים. מקבלת אותנו כשהם בבתי הספר. ב"מסגרות", כלשונה.
 

הסלון הוא יער סבוך של ילדות וזיכרון. של רוך ושל כאב. תמונות של פאבי, "הילדה הנצחית שלנו", ומתחתיה דובון צהוב בעגלה ורודה. פיקניק שבת בפארק קנדה לצד בית בובות. טלפון מפלסטיק סמוך לגיטרה שקיבלה פאבי מאמה כשהייתה בת 15. לפעמים אביתר עושה איתה פוזות של ראפר מול המראה. עם אחותו נועם והציירת דורית גור צבע את הרקע להדפסי "אשת חיל מי ימצא" שבחר האב דוד. על הקיר פסוק מ"ספר האושר" שקנתה פאבי למשפחה: "ביקשתי מאלוהים פרח - קיבלתי גינה/ ביקשתי מאלוהים עץ - קיבלתי יער/ ביקשתי מאלוהים מים - קיבלתי אוקיינוס/ ביקשתי מאלוהים מלאך - קיבלתי אותך".

בשנה שחלפה ביקש אביתר את אמא. היה עומד בחלון וקורא לה. "אם לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא שומר בבטן", רחלי מסבירה, "הוא, כ-PDD, אין לו עכבות. פשוט צעק: 'לא מסכים שהיא איננה'". ואז הייתה מנסה להגיע אליו. לא פעם נעמדה מאחוריו וקראה לה יחד איתו, בכתה יחד איתו. אז היה אביתר פונה אליה, מחבק, מנשק ומנחם: "אל תבכי, רחלי, אני אוהב אותך, רחלי". אבל ייסורי השנה הזאת דווקא הזניקו את הילד. הוא מתלבש לבד, מתקלח לבד, יכולתו המילולית עלתה עשר כיתות. "פאבי הייתה מתה להגיע לכפתור הירוק בראש שלו", רחלי מחייכת, "וברור שעכשיו היא משחקת לו בכפתור. משחקת לאט-לאט כדי לא לחרפן אותו, אבל הוא ילד אחר לגמרי".

איך אחר?
"PDD אין לו בדיחות, אין לו ממזרות, אין לו 'טיזינג', אבל אביתר עמוס בהומור, עובד עלי".

איך?
"הוא חולה קניונים, אז יש לי חברה טובה בראשון לציון שגרה ליד קניון, והוא מבקש תמיד ללכת אליה. אחרי שעה אצלה הוא מבקש הביתה. כשיורדים הוא מציע: 'בואו נעשה סיבוב בקניון'".

תחמן...
"מאוד. לפעמים בבוקר הוא אומר שיש לו חום, שהוא לא מרגיש טוב, העיקר שלא ילך לבית ספר".

הוא לומד בבית ספר מיוחד?
"בבית ספר רגיל בכיתת PDD. פאבי הפכה עולמות כדי לפתוח כיתה כזאת בבית ספר רגיל. הפכה עולמות".
 

נועם לא מדברת על האסון. פשוט מציירת אותו. ציוריה אש. הנה אחד על הקיר מולי. בתחתיתו עצים ירוקים, ברקע אש ומרובע שחור מרחף בין הלהבות - האוטובוס. החדר של נועם נראה כסטודיו קטן. "קניתי לה את הצבעים הכי יקרים, מכחולים, בדים, כל מה שצריך".

וזה במקום המילים.
"ביום שסיפרתי לה על האסון היא בכתה - ובזה הכל נגמר".

ג'ולי היא "הפסיכולוגית של הבית". פאבי נספתה כשהקטנה הייתה בת עשרה חודשים. וחלפו השבעה ונגמרו השלושים וכשהעדרה של פאבי העיק יותר ויותר, הצמיחה ג'ולי שן. והתחילה לזחול, והתייצבה על הרגליים ועשתה צעדים ראשונים והשמיעה מילים ראשונות, "והיא כאילו העלתה אותנו מהמקום הכי נמוך שלנו. חודשיים אחרי האסון עשתה הכל".

בתת מודע הרגישה צורך להתבגר מהר?
"כמו שני האחים שלה".

לא שהכל חלק וחף מצלקות. רחלי נלחמת בעצמה לא להיות אמא חרדה. בעבר, כשהילדים היו אצל דוד, הייתה מצלצלת פעמיים-שלוש. היום היא מתקשרת רק כדי להגיד "לילה טוב". "אני עם עצמי נאכלת, אבל לא רוצה להכניס אותם לפחדים שלי. גם ככה הם סובלים מחרדות נטישה ברמות מטורפות".

איך זה מתבטא?
"כשהטלפון שלי מצלצל, הם חייבים לראות מי על הצג. אם אני מתלבשת - הם שואלים למה אני מתלבשת, ולמה אני שמה בושם, ולאן אני יוצאת, ובאיזו שעה אני חוזרת. וביסוד כל זה הפחד שמי שיוצא מהבית לא חוזר".

פעם כמעט טרפדו לה יציאה לספורטיאדה באילת לזכר פאבי, ששיחקה כדורסל. כשעמדה לצאת, פרצו נועם ואביתר בבכי קורע לב. אבל הפסיכולוגית שלהם הייתה נחרצת. "אם לא תיסעי", הזהירה את רחלי, "את דופקת את הילדים שלך עוד יותר. את כאילו מאשרת את הפחדים שלהם". והיא נסעה, והם כעסו, והיא הבינה את זה מהטלפונים ומהמסרונים שהריצו אליה, "אבל ברגע שפתחתי את הדלת, הם התנפלו על השקיות שהבאתי".

אני מבין שהילדים הולכים לטיפול.
"כן, הם ילדים כאלה טובים, כאלה נוחים. משאלה של כל אמא".

ואת הולכת לטיפול?
"אני מתחילה טיפול. היה חשוב לי קודם להתאפס. כשהם באים מבית הספר שיראו שאני בבית. שיש אוכל מוכן".

עם כל התפקוד המושלם הזה, יש לך זמן לנפילות שלך?
"אני יודעת שנפילה שלי תפיל את הילדים שלי. אז את הנפילות אני עושה לבד. כשהם בבית, הכל בסדר. הנה מנורה צבעונית שמסתובבת, שומעים מוזיקה, רואים טלוויזיה. אבל כשהם לא פה, כלום לא דלוק. אין מוזיקה ואין שום דבר".

עצם הטיפול לבד בשלושה ילדים לא ממוטט פיזית?
"יש את האבא שלהם, דוד. מאוד מאוד עוזר ותומך. כל ערב הוא כאן. מטפל איתי בילדים. משחק איתם כשאני מכינה ארוחת ערב. לוקח אותם אליו. עושים יחד חגים ושבתות. דוד מקדש, ואני לא מדליקה אש. אתה יודע, הבית התוניסאי שלי".

חודשיים לפני שנספתה קנתה פאבי מכונית לרחלי. להקל עליה את ההתניידות עם הילדים. אבל מאז האסון, הקאיה דוממת מתחת הבית. לא מסוגלת לנהוג בה, לא מסוגלת למכור אותה. "מצדי שהאוטו יעמוד שם לנצח עם אדניות ופרחים לזכר פאבי".

פביולה בוהדנה נולדה בבורדו ביום שבו התחתנה פביולה מלכת הבלגים. עוד ברחם אמה התייתמה מאביה. כשהייתה בת שבע עלתה המשפחה לארץ ונשלחה לקריית גת. "יש שם ים", הבטיחו להם. פביולה שיחקה בתאטרון חובבים "כי הייתה מצחיקונת כזאת". שירתה בחיל אוויר והתגייסה לשב"ס. פרנסה את משפחתה עד למות אמה.

רחלי אלגבסי (39) נולדה בבית שמש. הקטנה מבין 11 אחיה, בתם של ג'ולי ועזיזי. סיימה י"ב כיתות בבית שמש, שירתה בבסיס חימוש בצמח. מגיל צעיר היה לה ברור שהיא אחרת. "לא הייתי צריכה להגיד למשפחה שאני גיי, הם שהוציאו אותי מהארון. אמא לא דיברה, אבל נתנה את כל הרמזים שהיא יודעת".
 

איך קלטה?
"אני לא מביאה גבר הביתה ותמיד עם חברות. כשהיו בכל זאת שואלים, הייתי משחררת תשובה שנכנסה למילון המשפחתי: 'אל תשאלו שאלות, כדי לא לקבל שקרים'".

ואיך הם קיבלו את זה?
"הבינו שיש שתי ברירות: לקבל או לא לקבל, והם אהבו אותי יותר מדי כדי לא לקבל".

גם אבא קיבל?
"אבא, שנפטר לפני תשע שנים, הוא טיפוס של כבוד. סגן של אלוהים. לא חושבת שהוא ואני היינו יכולים להחליף מילה בעניין".

המבטים של רחלי ופאבי הצטלבו לראשונה בנווה תרצה. רחלי בדיוק התגייסה לשב"ס, ופאבי נכנסה לתדרוך בוקר. איתה היו מנהלת הכלא, קצינת המשמרת, הקב"ט, קצין המודיעין, "אבל היא שאבה אליה את הנוכחות של כולם". דמות קטנה ששידרה נחישות. "היום אני יודעת שכל החיצוני הזה נועד להסתיר את הבפנים, ובפנים גר גוזל קטן ומקסים".

מה עוררה בך ההופעה הראשונה שלה?
"שום דבר מבחינת שתינו. פשוט מישהו שהעוצמה שלו מתבטאת גם בעבודה באגפים. אתה לוחץ על משדר מצוקה, פאבי נכנסת עם כל הכוח שלה ואתה שקט".

נתקלת בה גם בעבודתך כאחראית על כיבוי שרפות?
"אף פעם לא יצא לי לכבות ממש. לוקח איזה דקה עד שמלבישים עלייך את החליפה. בזמן הזה פאבי כבר הייתה שם בלי כלום עליה, נכנסת לתאים בוערים, מוציאה את האסירות ומכבה את האש".

בוהדנה של אותם ימים היא הסיוט של אלגבסי. כשהייתה עושה ביקורת באגפים, התפללה אלגבסי שתדלג על שלה. "מספיק שתגיד לי 'למה ככה ולא ככה?', והלכה לי כל המשמרת. לא היית רוצה להיות האחד שתשים עליו איקס".

למה?
"כי תהיה בבית הסוהר על תקן של מחזיק מפתחות. מעבר לזה כלום".

אחרי ארבע שנים מועברת אלגבסי מהאגפים ליומן ופורשת מהשירות. "לא יכולתי בלי האקשן". היא מתחילה לעבוד כמנהלת בית מרקחת בשופרסל וגרה בירושלים עם בת זוג. שנתיים לאחר שעזבה את השב"ס מבשרת לה חברה: "לא תאמיני, אבל פאבי ילדה בן". רחלי מרגישה שנפתחה לה דלת. שגם היא תוכל. והיא צריכה, ממש חייבת, להגיד "מזל טוב" ליולדת.

טלפון בהול לבוהדנה שמזהה אותה על המילה הראשונה: "אה, אלגבסי". רחלי בהלם. איך זכרה אותה? בארבע שנות שירותה, רק מילים ספורות עברו ביניהן. אחרי השוק בא הצחוק. דיבורים מקרבים כמו: "איזה יופי שצלצלת" ו"תבואי לקפה". רחלי מתייצבת עם בת זוגה בבית של פביולה במושב ישרש ליד רמלה. "שימי עליו חמסה", היא אומרת ליד עריסתו של אביתר, "הוא התינוק הכי יפה שראיתי".

חברות נפלאה נרקמת. בנות הזוג של שתיהן עדיין בארון, והן יוצאות לבלות לבד. כמו אחיות. מדברות על הכל. "אני בוכה וצוחקת על הזוגיות שלי והיא על שלה". עם השנים כל אחת נפרדת מבת זוגה, נועם באה לעולם, ורחלי מצטרפת לשבתות של דוד, פאבי והילדים. "ובאיזה שלב הרגשתי שאני אוהבת אותה".

אמרת לה את זה?
"אמרתי. הסברתי שאני לא יכולה להיות חברה שלה יותר, כי פשוט זה לא נכון".
 

איך היא הגיבה?
"תמיד אמרתי לה שהאישה שתגיד לי 'לא', אותה ארצה לכל החיים, ופתאום היא עכשיו אומרת לי 'לא'. אמנם היא אוהבת אותי, אבל יש עדיין פער שמרחיק בינינו".
  
השיחה המתסכלת הזאת פותחת שמונה חודשי נתק. לא פגישה, לא טלפון. בחמישי בערב אחד, ולאחר שווידאה שפאבי לא תהיה, היא מגיעה למסיבה בנמל תל אביב. אלא שבין הדרינקים מסתנן מסרון פטאלי: "אני בפאב ממול, תבואי, פאבי". והיא עונה: "לא". ואז מצלצלת אורנה גיט, "אחות-על", כהגדרתה, ומפקדת ישירה שלה בשב"ס: "אלגבסי, אני פה עם פאבי ואת באה". והיא מתייצבת כי לא אומרים "לא" לאורנה. השעה היא 23:30.

לפני שהיא הודפת את הדלת, היא מסתדרת ומתחננת לאלוהים: שרק לא אקבל את פאבי בפרצוף. והיא פותחת את הדלת ופאבי מולה בכינון ישיר. "וגלי החום והמבוכה מתערבבים, ואני דואגת לשבת לידה ולא מולה כדי שלא תחייך אלי, ואני לא אדע מה לעשות עם עצמי". לא שזה עוזר. ודאי לא כשפאבי קמה ומתמקמת מולה. ובמיוחד לא כשהרדאר של פאבי סורק אותה. ויש מה לסרוק. תוך שמונה חודשים השילה 40 קילו ושינתה סגנון לבוש. כעבור רבע שעה רחלי נשברת ויוצאת. "מרוב עשן אני לא רואה בעיניים", היא מרככת את עזיבתה במסרון מהדרך. ואין תשובה. בינתיים בבית היא מתקלחת, נכנסת למיטה, "וכשאני מתחילה להרגיש את השינה, אס-אם-אס".

פאבי: "רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך".
רחלי: "אני במיטה".
פאבי: "אפשר לבוא?".
רחלי: "פספסת את הרכבת".
פאבי: "אאוץ'".

אלא שפביולה לא מוותרת. בשלוש לפנות בוקר היא מצלצלת לרחלי. "או-קיי, אי אפשר באס-אם-אס, אבל היום הבנתי משהו. הסתכלתי עלייך לא כעל 'אלגבסי' אלא כעל רחלי, ומצא חן בעיני מה שראיתי". הן קובעות להיפגש בשני בשמונה בערב. אבל כמה שעות לפני, הנייד מצפצף שוב: "לא נפגשות בשמונה". "ואני בלב שלי: 'מה עכשיו? מיום חמישי אני מחכה'". ואז, כשהיא כבר עיי חורבות, פאבי מצלצלת: "לא בשמונה אלא בארבע". לבוסית שלה, חרדית ושמה תאנה, היא מגלה שהמפגש עם חברתה הוקדם וזוכה בשחרור.

כשהיא מחכה לפאבי בתחנה המרכזית ברמלה, היא מנסה לדבר עם עצמה: את צריכה להעביר את הכוחות אלייך, להיות מוערכת, דומיננטית, אל תוותרי. "אבל כשנכנסתי לאוטו שלה נהייתי פיל קטן. ישבתי כמו זומבי. מכווצת. והיא התגלגלה מצחוק. אמרה לי: 'רחלי, זאת התמונה הכי מקסימה שלך'". לא ברור לה לאן הן נוסעות "ואני רק מבקשת בלב 'לא למושב, לא לבית שלה'".

והן מגיעות לבית שלה. פאבי מושיבה אותה ופוצחת בקפה. מגלה לה שהיא רוצה לדעת עליה הכל. את הפרטים הקטנים לכאורה. "איזה צבע את אוהבת?", היא עונה: "כחול". "איזה שיר את אוהבת?", היא עונה: "'בתוך' של הראל סקעת". מתפתחת שיחה עדינה ששואבת מרחלי את כל הלחץ. "אני לא אוהבת נשים פרובוקטיביות, ופאבי הייתה צנועה. עם כל הבלגן שאני עושה, אני אוהבת את האדם השקט. אני אוהבת את היופי האינדיאני, ויותר אינדיאני ממנה לא היה".

ואיך אותה שיחה במושב נמשכת?
"פה אני מורידה מסך".

אבל מאז נהייתן זוג?
"כן, מאז אנחנו יחד".

הרגשת שזה הולך להיות משהו לכל החיים?
"באותו יום שני? כן. מי עוד שאל אותי איזה צבע אני אוהבת?".

תקופה של חדווה מציפה את חייה של רחל אלגבסי. כל בוקר בעבודה נפתח בצעקתה המהדהדת: "אני מאוהבת". היא מכניסה את פאבי לבית משפחתה בבית שמש. כשנודע לאמא ג'ולי שפביולה איבדה את הוריה, היא סוגרת עליה בחיבוק. "אפילו יותר חזק ממה שהייתה מחבקת אותי".

כעבור חצי שנה רחלי עוקרת אל בית אהובתה בישרש. בתבונת לב ובאינטואיציה חדה היא בונה את הקשר עם נועם ואביתר. צוללת באומץ לתוך היומיום שלהם. היא מגלה, למשל, שהילד בחוג שחייה כדי לחזק את חגורת הכתפיים שלו. אבל למדריך שם יש מנהג: להטביע אותו ולמשות מיד. "וזה עשה אותו אנטי בריכות, לא מוכן להכניס רגל". אבל כשהם בים, היא נכנסת איתו פנימה. "והוא מחבק אותי צמוד-צמוד, תלוי עלי כמו קוף". בהתחלה הוא לא רוצה לטבול את הראש במים. אז היא סופרת "אחת-שתיים-שלוש" וטובלת יחד איתו. "ויצאנו מהמים כשהוא שפוך מצחוק".

פעם אחרת היא עוזרת לאביתר להתגבר על שלוש המדרגות בבית. "מה פתאום שהילד שלי לא יכול לעלות עליהן?". במשך ימים היא מראה לו. מדלגת לעיניו, ובסוף היא מאיצה בו: "יאללה, ביחד". והם מדלגים יחד. כשהם מטיילים בספארי אחותו רוצה לפילים, אבל הוא ננעל על המכונית לילדים. "והוא, לא משנה לו אם אתה צורח או מדבר בשקט, הוא עושה מה בבטן שלו", היא אומרת, "ואני מתקרבת אליו והוא מסתכל לי בעיניים ואני מסתכלת אליו. ואמרתי לו בשקט 'קום וצא מהאוטו' - והוא קם ויצא מהאוטו".
 

מה בעצם עשית לו?
"דרך המבט שלו הבנתי שיש מקום שבו הוא ילד רגיל. לשם התחברתי. גם היום אני מתנהגת אליו די קצר. אני דורשת ממנו. קמת בבוקר? סדר את המיטה. קח את הבגדים שלך".

והוא משתף פעולה?
"פועל כמו אוטומט. אתה מבקש שלושה ימים רצופים, ביום הרביעי הוא עושה את זה".

באותם חודשים ראשונים היא לומדת גם את פאבי. מתברר שאותה תחושת יראה מנווה תרצה הייתה הכי לא מדויקת. "האנשים אומרים לי שנראתה אישה גדולה. אבל האמת שהיא יותר נמוכה ממני. רזה. כולה 67 קילו. ובבית היא גוזל. היא המפונקת שמתכרבלת במיטה ומבקשת: 'תעשו לי נס קפה'".

היית מפנקת אותה?
"היא בן אדם של פינוקים. בכל דבר אתה צריך לפנק אותה. תן לה פופים על הרצפה וקערת פופקורן, והיא הכי מאושרת בעולם".

היית מכינה לה פופקורן?
"חובה. כל יום שישי. אחרי האוכל אנחנו פותחות עם הילדים שולחן של כל טוב. קצפות, עוגות חמות, עוגיות, פיצוחים, ספרייט עם נגיעה של פטל".

פעמיים בשבוע היו הילדים הולכים אל אבא דוד והן יכלו לצאת. סרט, הצגות, מינוי להבימה ומירי מסיקה. המון מירי מסיקה. פאבי הייתה משוגעת על כל השירים. פעם יצאו מהופעה, והיא חזרה לקופה לקנות כרטיסים גם למחר.

איזה קולנוע אהבה?
"את כל המתח והאקשן. לא של דם ושחיטות אלא אקשן של ביצועים".

מה הסרט האחרון שראיתן?
"אינדיאנה ג'ונס, שהיה אהוב על שתינו. לפני חודש הראו אותו בטלוויזיה וכיביתי".

כשהקשר ביניהן מתייצב, הן מחליטות להביא ילד לעולם. רחלי הייתה בדיוק בשלבי היכרות עם מישהו למטרת הורות. אלא שלפאבי הייתה בעיה. לא נראה לה שאביתר ונועם יהיו בקשר עם אבא מסוים והילד של רחלי עם אחר. יום אחד היא מצלצלת וממליצה על דוד, אבי ילדיה, שהכירה ב"מרכז להורות אחרת". "דיברתי איתו והוא מוכן לעוד ילד ממך". לדוד פאבי אומרת: "רחלי שאלה אם אפשר ילד ממך". כשההסכמה מושגת הן מגיעות למסקנה שלמשולש הזה יש רק יתרונות. חוץ ממגרעת חשובה אחת: מה יקרה אם שתיהן ייפרדו? איך יוכלו לנתק בין אחים? "החלטנו שאם חס וחלילה זה יקרה, הילדים נשארים בבית. מישהו ייצא, מישהו ייכנס אבל הם תמיד יהיו יחד".
 

לאחר ארבע שנות טיפול רחלי נכנסת להריון. התרחבות המשפחה מחייבת מעבר מישרש לדירה מרווחת בנס ציונה. הן עוברות ביום הראשון של התשיעי. כשפאבי לא בבית, היא אורזת למרות בקשתה שלא תתאמץ. כשפאבי מגלה היא רותחת ולא מחליפה איתה מילה. באותו לילה רחלי מעירה את בת זוגה: "יש לי המון פיפי, הסדינים ספוגים". פאבי מזנקת ונעמדת לצדה: "לא פיפי, ירידת מים יש לך".

הן טסות לבית החולים קפלן ורחלי עוברת שעות של תופת. רק ב-12 בצהריים מתחילים צירים. היא צרחה ופאבי מחבקת: "אל תצעקי כל כך חזק, זאת רק ההתחלה, אבל יעזרו לך, יהיה בסדר". הפחד מהצירים שבדרך גורם לה לדרוש אפידורל. ועכשיו. בהתחלה לא רוצים, והיא מעלה איום סרק שתלך ללדת במקום אחר. בסוף נותנים. שלוש פעמים.

והיא כל הזמן לידך, מחזיקה לך את היד?
"כל הזמן, לא עוזבת. שתינו מעולם לא החזקנו ידיים ליד אנשים. לא נשיקה, לא חיבוק. מה ששלנו - שלנו. אבל רק בין ארבעה קירות".

אחרי שעות ארוכות התינוקת יוצאת לאוויר העולם. 1.900 קילו. ג'ולי היא תקרא לה. על שם אמה. פאבי חותכת את חבל הטבור ומקבלת את המיניאטורית לידיה. "ואני יודעת מהסרטים ששמים את זה על היולדת, לא משנה אם האבא נמצא שם. תמיד על היולדת". ולא רק זה. פאבי מגדירה מיד את מעמדן בחיי הקטנה: "או-קיי, נסכם את זה עכשיו שלא יהיו טעויות בעתיד: נעים מאוד, אני האמא וזאת שבמיטה הפונדקאית. התנור לצורך העניין".

איך זה נשמע לך?
"שמעתי וצחקתי. זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון והכי הגיוני לעשות".

לאחר שהניחה את הילדה על היולדת, מתחילה פאבי להתרוצץ בין בני המשפחה שמגיעים מבית שמש. מתרעמת כשהחברים מחבקים רק את אהובתה: "הם לא מבינים שזה גם שלי?". את האמבטיה הראשונה לג'ולי הקטנה עושה ג'ולי הגדולה. אמא של רחלי שמה בגיגית את כל הזהב שלה ומטבילה את נכדתה. רחלי עצמה חוששת לרחוץ את ג'ולי שמא תחליק מידיה, וזה הופך להיות הג'וב של פאבי.

אף על פי שהיא צריכה לקום בבוקר מוקדם לעבודה, היא מתעקשת להתייצב בהאכלות הלילה. "אני לא הולכת לישון עד שלא אשמע גרעפס", היא אומרת לרחלי. כל השבוע ציפתה בקוצר רוח ליום שישי. אז לא עזבה את ג'ולי. שעות על השטיח בסלון. שמה לה "בייבי מוצרט", שלמה ארצי "ואתה לא יכול לדבר לא עם זאת ולא עם זאת". כשהייתה בת שמונה חודשים לימדה אותה "עשר אצבעות לי יש". "כשג'ולי עשתה 'משקפיים עגולים' פאבי לא הפסיקה לבכות".

האם הרגישה פביולה בוהדנה שמותה קרב? בחודש האחרון סיימה לשלם עבור מוצרי החשמל שקנתה עם בת זוגה. שבועיים לפני שהסתלקה סיפרה לאביתר שסבא וסבתא בשמים. הם רואים אותנו, אבל אנחנו לא רואים אותם. הם שומעים אותנו, אבל אנחנו לא אותם. ואי אפשר להתקשר לשמים או לשלוח אס-אם-אס, "הכינה אותו מאה אחוז לקראת עלייתה לשמים", מנתחת רחלי.

בלילה האחרון שלה נרדמה בסלון, כשמבחני הצוערים פזורים עליה. רחלי החליטה לתת לה לישון שם. הניחה את הדפים על השולחן וכיסתה אותה. בבוקר קמו כולם באיחור. רחלי, שעבדה כסייעת, צריכה להיות בשבע בגן, אך בשבע ורבע עדיין הייתה בבית. "התפתח אטרף של בוקר". כשג'ולי עליה היא מבקשת להוריד את אביתר להסעה, אך פאבי עוצרת אותה. קורעת את ג'ולי מעליה ופוצחת איתה בריקוד בסלון. מנשקת בלהט, מחבקת בדבקות את הקטנה. "ואני אמרתי בלב: 'עכשיו זמן לריקודים?'. יכולתי לקחת ממנה את ג'ולי, אבל עמדתי בלי לעשות כלום".

כשפאבי סוף סוף משחררת, רחלי יורדת עם ג'ולי וחוגרת אותה במכוניתה. "ועברתי ליד פאבי, ואני צופרת לה, מנפנפת לשלום והיא לא עונה לי. ואני שוב צופרת ושוב מנפנפת וכלום. אמרתי לעצמי: 'כשנגיע היום הביתה אני עושה לה סרט'".
 

למה את חושבת שלא נופפה חזרה?
"לא רצתה להיפרד".

ב-1:30 בצהריים טלפון מפאבי. במקום לנסוע לקריית גת למשפחתה, היא מוקפצת לפנות בית סוהר בכרמל. כעבור חצי שעה היא משגרת מסרון, "תדליקי רדיו, נשרף הכרמל". חולפות כמה דקות ועוד אחד: "הדלקת?", ואז עוד אחד: "מנתניה אנחנו רואים את העשן, אל תשאלי".

רחלי: "אל תהיי גיבורה".
פאבי: "אל תדאגי, אני פה עם חבר'ה".
רחלי: "אל תגידי לי 'אל תדאגי', כי אני יודעת את מי שלחו לשם. תזכרי שיש לך שלושה ילדים בבית".
פאבי : "אוהבת אותך".

בשעה 16:00 רחלי מתכננת לעשות על האש עם חברה. הילדים אצל דוד, ופאבי ממילא תגיע מאוחר. אבל אז מתקשרת רינת מהשב"ס. שואלת למה פאבי לא עונה בנייד. עוברת עוד רבע שעה, והפעם זאת אתי מהשב"ס. אותה שאלה. "אבל בקול של אתי הרגשתי שיש משהו". בהתחלה אתי אומרת שהכל בסדר, אחר כך היא מודה שאוטובוס נלכד באש הכרמל. סוהרים? אסירים? הכל אפוף מסך עשן. "הגלגלים שלי כבר לא עבדו, יצאתי מהגן בלי לנעול כלום".

היא ממריאה לעקרון, לבית חברה שחברתה צוערת בקורס של פאבי. שומעת שם צרחות ובכי. "ואני רואה את התמונה ולא מבינה שמדובר בי. ואני תופסת אותן ואומרת: 'בנות, אל תצעקו ככה. עדיין אין שום מידע. איך החלטתן שהם הלכו?'. ואני רואה שאנשים מסתכלים עלי בצורה של 'פאבי שם, מה את עושה פה?'".

בדרך חזרה לאוטו, מסך הנייד שלה שוב מואר. "רחלי, אל תדאגי. פאבי בסדר. מדברים איתה עכשיו", מבטיחה קצינה מהשב"ס. היא שואלת אותה מה עם שאר החבר'ה ושומעת: "אין חבר'ה. רק שלושה ניצלו. פאבי ביניהם". היא לא רגועה. "לא ייתכן שפאבי ביניהם. פאבי שאני מכירה לא תקפוץ החוצה ותציל רק את עצמה. היא תלך עד הסוף". אבל עוד טלפון מבטיח לה: "פאבי בחיים", והיא מותשת, מעורפלת, מנסה בכל זאת להאמין. "אמרתי, אולי סוף סוף חשבה על הבית ועל הילדים ועל עצמה, וחיכיתי וחיכיתי, וצלצלתי לנייד שלה, והתקשרתי לבתי חולים אולי, אולי, אולי אבל בשישי בצהריים באו לקחת דנ"א, ואני הפסקתי לנסות". פביולה בוהדנה זוהתה אחרונה. במוצ"ש, 4 בדצמבר, "פשוט הודיעו לי שזהו".

מה עובר בראש ברגע כזה?
"כלום. אתה משותק. חלל ריק במוח".

"אם הצוערים" נקברה בנס ציונה מול הדמעות של פקודים, משפחה וחברים. על קברה הניחה רחלי בית קטן מעץ. "כשהתחלנו לצאת אמרת שאת רוצה שנבנה בית יחד. הלכנו לחנות צעצועים וקנינו בית קטן מעץ שכתוב עליו: 'גם שרפות לא יפרידו בינינו'. אני מחזירה לך עכשיו את הבית. כי דווקא השרפות לקחו אותך ממני". אחר כך ניגשה אל אמא ג'ולי, כרעה לפניה ברך. "וכל מה שיצא לי מהפה היה רק 'אמא, אמא, אמא'. לא היו לי מילים. ואמא אמרה לי: 'בינתי, תעשי כל מה שאת צריכה לעשות, אני הגב שלך, פאבי הייתה בשבילי לא פחות מכל אחת מכן. תעשי כל מה שאת חושבת שהייתה רוצה. אל תחשבי על אף אחד. ומי שיגיד לך מילה לא במקום צריך לעבור דרכי'".

באיזה מובן היא הכי חסרה לך?
"בכל. אנחנו בית שלכל אחד יש בו במה. אומרים הכל ומחליטים יחד. היום אני חייבת להחליט לבד".

במקום השיח היא מקשיבה לפעמים לשיר שלהן - "אפילו ששרפות" של הראל סקעת. מדובר בשיר קשה שהמת שר לחי. "אני אהיה שלך ואת/ גם אם יכלו זריחות/ תהיי שלי אהובתי/ אפילו ששרפות". כששרו ורקדו את השיר, לא הקשיבו למלל. "היום אני מקשיבה, וזה מנווט לי דרך. מה לעשות מה לא לעשות".

איך את מתמודדת עם האובדן?
"אין לי זמן לחשוב מה נלקח ממני. עוד לא התאבלתי. כשהייתי חולה, פאבי הייתה אומרת: 'יאללה, קומי, להיות אמא חולה זה לוקסוס'. והיום להתמוטט זה לוקסוס. אם הילדים מתוקתקים זה המקום שלי להרגיש שמחה".

תצטרכי למצוא זמן לאבל שלך.
"כשיגדלו. עכשיו הם צריכים אותי מחייכת, שובבה, חזקה".

איך את מחזקת את עצמך?
"עם הכוחות שיש לי. לא רואה את עצמי עוברת את השנה הזאת בלי הילדים. אני מסתכלת על אלמנות הכרמל בלי ילדים ושואלת את עצמי: 'על מי הן נשענות?'. הילדים שלי מרימים אותי, גורמים לי לקום בבוקר. אם לא הם, למה אני צריכה לקום?".

ממלאים לך את כל העולם.
"אני צריכה להלביש אותם, לשים להם שירים בבוקר, להסתובב, לצחוק תוך כדי הכנת הסנדוויצ'ים, ותנקה, ותסדר, ותבשל ותשב עם נועם ואביתרי על השיעורים, ולך תביא את ג'ולי, ומקלחות ויאללה, ארוחת ערב יחד".

ובערב יש זמן לצאת קצת?
"אני באבל, לא יוצאת, לא הולכת לאירועים, לא תסרוקות, לא איפורים".

לא מרשה לעצמך אפילו כוס קפה בחוץ?
"אם כן, זה רק עם אלמנות הכרמל ועם עמית, אלמן הכרמל. אין אנשים כמוהו. יוצאים לפעמים לבית קפה או מסעדה. אומרים לעצמנו שעל הדייטים שלנו לא ירכלו".

יש איזו אופטימיות בחיים שלך? איזו תקווה שיהיה יותר טוב?
"אנשים אומרים לי דברים מהסוג הזה. אבל אני חיה את הרצון לביאת המשיח ואז כולם יקומו לתחייה. ואם לא, אז אני מקווה שכשיגיע יומי היא תחכה לי בפתח".

חולמת עליה?
"המון. בחלומות היא מאושרת. מגיעה לשמחות, נוכחת בכל החאפלות ותמיד על מדים".

את מדברת איתה?
"בחגים אני מסמסת לה: 'חג שמח'. הנייד רושם 'נשלח', וזה נותן הרגשה שעדיין יש ערוץ תקשורת".

יש איזה דיאלוג במחשבות?
"הלכתי השבוע לסדר את הבר מצווה לאביתר. אמרתי לה: טוב, רצית שתהיה חינה - אז תהיה חינה. רצית מתופפים - יהיו מתופפים. רצית שסבתא תקנה לו שרשרת - אדבר איתה. אז סלאמתק, פאבי. שיחקת אותה".

לאחר אסון הכרמל הגישה רחלי אלגבסי ערעור על החלטת משרד הביטחון שלא להכיר בבתה ג'ולי כ"ילדה חורגת". אלגבסי ובוהדנה חיו יחד חמש שנים כידועות בציבור והחליטו במשותף להביא לעולם את הילדה ג'ולי, יחד עם אבא כשותף להורות.

בערעור שהוגש באמצעות עו"ד מיכל עדן, המתמחה בזכויות של קהילת הלהט"ב, טוענת אלגבסי כי ג'ולי היא "ילדה חורגת" של בת זוגה ז"ל אשר נולדה לתוך מערכת היחסים שלהן והייתה תלויה בה כלכלית. משרד הביטחון טוען כי הילדה לא זכאית להכרה לצורך קבלת תגמולים, כיוון שיש לה אב ואם. בערעור נטען שלפי חוק משפחות שנספו במערכה ילד זכאי לתגמולים כאשר היה סמוך על שולחנו של הנספה.

עו"ד מיכל עדן: "על פי החוק החל על משפחות הנספים, אין כל הצדקה לעשות איפה ואיפה בין הילדים אשר היו תלויים בפביולה ז"ל. בתי המשפט וגם המחוקק העניקו זכויות סוציאליות לילדים הגדלים אצל בן זוג של הורה כדי לא לפגוע ברווחת הילד. במקרה של אלגבסי, אין ספק כי הילדה איבדה את המפרנסת העיקרית שלה, ולכן היא זכאית להכרה".

הערעור נדון בימים אלה בוועדת הערעורים על החלטות קצין התגמולים, בבית משפט השלום בראשון לציון. בינתיים הכיר משרד האוצר בג'ולי כילדה של פביולה לצורך תגמולי הפנסיה התקציבית שלה.

ממשרד הביטחון נמסר: "סוגית ההכרה נידונה בבית המשפט בימים אלו ואנו מחכים להכרעתו. על פי החלטת הממשלה, משפחות נספי אסון הכרמל הוכרו כמשפחות שכולות לפנים משורת הדין. במסגרת יישום ההחלטה, משרד הביטחון מעניק למשפחות הנספים זכויות, הטבות ותגמולים בדיוק כמו אלו הניתנים למשפחות שכולות המוכרות על פי החוק.

"משרד הביטחון ימשיך להעניק את השרות המסור ביותר למשפחות השכולות ולסייע ככל שניתן, אף לפנים משורת הדין. עם זאת, אנו מחויבים לפעול על פי החוק ובהתאם להוראות לסייע וללוות את המשפחות".

לרחלי אלגבסי אין כרגע ביקורת על המערכת כפי שיש, למשל, לדני רוזן, בן זוגה של של תנ"צ אהובה תומר ז"ל. "תרשום באותיות של קידוש לבנה שעם כל הכבוד, הוא לא מייצג את המשפחות".

לדבריה, המשפחות מגובשות מאוד, ורוזן לא נכח באף מפגש שלהן. "אנחנו משתדלים מאוד לא לצאת בכתבות נגדו, אבל שייתן לנו את הכבוד שלנו. שידבר בשם עצמו - לא בשמנו".

עד לפרסום דוח מבקר המדינה, אלגבסי לא תטיל אשמה על איש. "לא על ביבי, לא על ישי, לא על שירותי הכבאות". שאלתי אם מעבר לעניין של הדוח אין בה כעס על המערכת. רחלי אלגבסי השיבה שכרגע היא לא רוצה להיות עסוקה בכעס. רק כשתדע את האמת תוכל להתפנות לרגשותיה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...