להנהלת בתיהמ"ש לקח עשור לפצות מתמחים שתבעו אותה
17 מתמחים בבית המשפט המחוזי בירושלים נדרשו לעבוד שעות נוספות ללא שכר, תבעו את הנהלת בתי המשפט ונאלצו להמתין עשר שנים עד שקיבלו ממנה, סוף סוף, את כספם. האם המדינה הייתה מאפשרת עיכוב שערורייתי שכזה גם לאדם פרטי? קשה להאמין
כמה חודשים קודם לכן, כשהתקבלו לעבודה, הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. "מדובר בבית משפט שיש לו שתי פונקציות, אחת כבית משפט לערעורים על החלטות של בית משפט השלום והשנייה כערכאה ראשונה לתיקים כבדי משקל", מספר עו"ד אייל הראל, אחד מיוזמי התביעה, שהיה, באותו זמן, מתמחה של השופטת מיכאלה שיד לובסקי-אור. "התפקיד שלנו היה לכתוב חוות דעת על התיקים של השופט שאצלו התמחינו".
כותרתו של אחד המסמכים שעליו הצטוו המתמחים לחתום הייתה "הנחיות והוראות". בין השאר, נכתבו בו הדברים הבאים: "מתמחה רשאי לעבוד שעות נוספות לאחר קבלת אישור מוקדם מהמזכיר הראשי/מחלקת כ"א, באישור המאמן, או, במקרים חריגים שבהם קיים צורך דחוף לסיום עבודה דחופה. עקב מגבלות תקציב, השעות הנוספות שאושרו ליחידה יקוזזו משעות חוסר או יומרו לימי חופשה. לא תינתן תמורה כספית בעד שעות עבודה נוספות שלא ינוצלו כימי חופשה". כבר אז כבר הבין הראל שמדובר בהסדר לא הגיוני, אך לא ויתר על ההתמחות.
כל עוד לא דובר בשעות רבות, המתמחים שתקו, אבל בהמשך, כשהחלו לצבור עוד ועוד שעות נוספות, הם החליטו לפעול כדי לקבל את כספם. עם הגשת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה החל הבלגן. מרבית השופטים לא אהבו, בלשון המעטה, את היוזמה של המתמחים והחמיצו פנים. אחד המתמחים, עו"ד ערן גולן, עבד אצל השופט משה גל, מנהל בתי המשפט.
כיום, עו"ד גולן הוא מומחה לדיני עבודה וחבר בוועד המנהל של ארגון קו לעובד. לטענתו, הוא לא הצטרף לתביעה משום שלא היו לו שעות נוספות, וכי בהתחשב בהסדר שעליו חתם ממילא לא היה מדובר בהרבה כסף, אבל מודה שאם היו פונים אליו היום מתמחים ומבקשים לתבוע על מה שחבריו תבעו בזמנו, הוא היה מייצג אותם ללא היסוס.
עו"ד הראל, מצדו, לא מבין מדוע חלק מהשופטים החמיצו פנים לנוכח התביעה. "הייתה כאן הפרדה ברורה בין מי שאני עובד אצלו לבין מי שמשלם לי את הכסף", הוא אומר, "תבענו את הנהלת בתי המשפט, לא את השופטים עצמם. מעולם לא סירבנו לשעות הנוספות. רק רצינו שישלמו את מה שמגיע לנו".
ב-8 ביולי 2008 פסק בית הדין האזורי לטובת המתמחים. "הם (הסגל המינהלי הבכיר בבית המשפט) שקובעים את תנאי העבודה של המתמחה: שעות העבודה, חופשות, שכר וכו'", נכתב בפסק הדין, "כתוצאה מהדואליות בכפיפותם, המתמחים נמצאים לא אחת בין הפטיש לסדן. הסוגיה של שעות נוספות היא סממן מובהק לעניין זה. השופטים לפעמים דורשים ולפעמים מצפים מהמתמחה לבצע שעות נוספות.
"טענותיה של הנתבעת, כי על המתמחה לבצע את הוראות הנתבעת (הנהלת בתי המשפט - מ.ה) משום שלשופט שאצלו הוא מתמחה אין סמכות לאשר למתמחה ביצוע שעות נוספות, מתעלמת ממצבו המיוחד של
בסופו של דבר, הורה בית הדין האזורי לשלם למתמחים את הגמול עבור השעות הנוספות שמעבר למכסה. מבחינתם של המתמחים, התיק נגמר. "העניין לא היה הכסף, אלא משהו עקרוני יותר", מסביר עו"ד הראל, "שיפור תנאי ההעסקה של מתמחים ואכיפת החוק בתוך מערכת בתי המשפר".
שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי לעבודה וב-30 ביוני 2010 נתקבל פסק הדין. בית הדין הארצי חלק בפסיקתו על הממצאים העובדתיים שהוצגו בבית הדין האזורי - והשופטים בהחלט היו מודעים לתקדימיות של התנהלות זו. אחת העובדות שהם חלקו עליהן הייתה עדותה של אחת המתמחות שטענה כי "בין מתמחה לבין מאמן יש מערכת מיוחדת שלא קיימת עם מתמחה שאינו מתמחה אצל השופט. העבודה של שופט מאוד רגישה. מתמחה יושב מול שופט פיזית, באותו חדר. אם הייתי רוצה ללכת, ודאי שהוא היה אומר לי לקום וללכת, אבל לא הייתי מסוגלת לקום וללכת".
עו"ד הראל לא האמין כשקרא את פסק הדין. "הייתכן עובד שישב מול הממונה עליו, בין אם הוא זה שמשלם לו את הכסף או לא, יסתכל בשעון ויראה כי מכסת השעות הנוספות שלו נגמרה ויגיד לו 'סליחה, אני צריך ללכת'?. איזה מעסיק ירצה להמשיך להעסיק את העובד הזה?".
בניגוד לבית הדין האזורי, בית הדין הארצי דווקא הבין מדברי העדה שהיא לא נדרשה לעבוד שעות נוספות וקבע שלא לחייב את הנהלת בתי המשפט לשלם את גמול השעות הנוספות שמעבר למכסה שנקבעה בהסדר - וזאת למרות שאת ההסדר עצמו ראה בית הדין כבלתי חוקי.
"על המדינה לכבד את הוראות החוק (חוק שעות העבודה והמנוחה - מ.ה.), ולא ליצור הסדר עצמאי של המרת גמול שעות נוספות בחופשה", כתבו השופטים, והוסיפו: "ההתנהלות הבלתי חוקית של המדינה (הנהלת בתי המשפט - מ.ה.) במקרה זה, ראוי שתבוא לידי ביטוי לפחות בפסיקת הוצאות ממשיות לחובת המדינה".
בסופו של דבר, פסק בית הדין הארצי 30 אלף שקלים הוצאות בית משפט לחובת המדינה, בנוסף לאישור התשלום עבור השעות הנוספות של המתמחים, שאינן מעבר למכסה.
חודשיים אחר כך, בראשית אוגוסט 2010, פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיה המורה למשרדי הממשלה כיצד לנהוג אחרי מתן פסק דין נגד המדינה. ההנחיה פורסמה בעקבות מסמך שהגישה ללשכתו עו"ד יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש. במסמך נסקרו מקרים שבהם פסקי הדין שנתקבלו נגד המדינה לא קוימו כלל, או שקוימו באופן חלקי, או באיחור משמעותי.
"אני כותבת מתוך חרדה לנוכח הריבוי המצטבר והשיטתי של מקרים שבהם הממשלה אינה מצייתת לפסקי דין", כתבה שם, "הצטברות המקרים מעלה חשש שלא מדובר בכשלים מקריים ושוליים של הביורוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת".
חודשים עברו והראל לא קיבל את הכסף בעבור השעות הנוספות. לכן, החליט לפתוח בהליכי בזיון בית המשפט כנגד הנהלת בתי המשפט. בבקשתו, כתב הראל: "המקרה הנדון הוא מקרה קלאסי של רשלנות, שלא לומר קלות דעת, או אף אדישות של ממש. קל לנתח כי האדם הסביר היה צריך לצפות שהתנהגות זו אינה ראויה, אך המקרה דנן חמור שבעתיים, היות והאדישות המופגנת כלפי הוראות פסק הדין באה הישר ממשכן הנהלת בתי המשפט".
מכאן והלאה, התנהלות הנהלת בתי המשפט היא לא פחות מתמוהה וניתן לקרוא זאת גם בהחלטתו של השופט עמירם רבינוביץ: "בהחלטתי מיום 21.7.11 נתבקשה המדינה להגיב עד ליום 1.8.11, אולם לא התקבלה כל תגובה מטעם המדינה לבקשה. ביום 4.8.11 נשלחה התראה למדינה, בה ניתנה לה הזדמנות נוספת להגיש את תגובתה עד ליום 11.8.11, אולם גם בפעם זו המדינה לא הגישה כל תגובה לבקשה. לאור התנהגות זו, ניתנה על ידי ביום 5.9.11 החלטה נוספת, לפיה (...) מוזמנים הצדדים לישיבת תזכורת בבית הדין.
באותה החלטה, נתבקשה המדינה, זו הפעם השלישית, להגיש את תגובתה, וזאת עד ליום 11.9.11. ברם, גם הפעם לא התקבלה כל תגובה. לישיבת התזכורת שנקבעה ליום 15.9.11 התייצב המבקש לבדו, ללא התייצבות נציג מטעם המדינה. מדוע המדינה לא הגיבה לאף אחת מהחלטות בית הדין ומדוע לא התייצבה לדיון בישיבת התזכורת, שהודעה עליה נשלחה בפקס ואף אושרה טלפונית?".
ארבע פעמים התבקשה הנהלת בתי המשפט להגיב לבקשה לביזיון בית המשפט ולא עשתה כן. ובכל זאת, לא פסק כבוד השופט רבינוביץ נגדה, כמתבקש לאור ההתעלמות הבוטה, אלא אף נתן לה עוד הזדמנות להגיב. האם היה נוהג כך מול האדם הפשוט?
עו"ד ערן גולן טוען כי לפרקליטות, המייצגת את גופי המדינה בתיקים השונים, יש יתרון דיוני שלא כתוב בספר. "באופן כללי, הפרקליטות מתעלמת מהחלטות של בית משפט הנוגעות למועדים", הוא אומר, "הם בטוחים שבית המשפט יוותר להם, וזה באמת מה שבדרך כלל קורה. הרי אם אני לא אגיע לדיון כלשהו, או שיבטלו את התיק או שיפסקו נגדי. מדוע העניינים מתנהלים כך? כי אין לאף אחד אחריות אישית. יש מישהו בשירות המדינה שלא יקודם כי הוא לא קיים פסק דין?".
בניסיון הרביעי, הנהלת בתי המשפט דווקא ענתה, אך בכתב התשובה לא התייחסה, ולו במשפט אחד, לשאלה מדוע התעלמה עד כה מהחלטותיו. השופט התעלם אף הוא מהעניין ודחק בצדדים להגיע להסכמה לגבי תשלום הכסף המגיע לאייל ולחבריו מתוקף פסק דין. השופט גם ביקש מהצדדים להסכים לכך שבית הדין יפסוק הוצאות לטובת הראל. רק השבוע, סוף סוף, העבירה הנהלת בתי המשפט, את הכספים, כמתבקש מפסק הדין.
מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה: "הנהלת בתי המשפט עשתה מאמץ רב לשלם לזוכים בהתאם לפסק הדין שניתן בביה"ד האזורי, אך נתקלה בקשיים - בין היתר בשל הסדרי מס שהיו צריכים להיערך על ידם. מיד לאחר קבלת פסה"ד של בית הדין האזורי נעשו פעולות רבות על מנת לשלם לזוכים, אולם פרטי הבנק לא הועברו במועד וכן חישובי מס שונים יצרו עיכובים בהעברה.
"בנוסף, נשלחה המחאה אל ב"כ הזוכה, שהוחזרה בדרישה לחלק את הסכום לכלל הזוכים. על פסק הדין של ביה"ד האזורי הוגשו ערעורים משני הצדדים ובסופו של יום, ולאחר מאמצים מרובים להגיע לחישוב המס האופטימאלי לזוכה, הועבר אליו הסכום המלא. אנו מצרים על האופן שבו מוצגות הטענות - בעיקר כשמדובר בעורכי דין שהינם חלק ממערכת המשפט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם