זוגתי שתחיה: גיא מרוז מדווח מטיפול נמרץ
כתבתי את המדור הזה מהמקומות המוזרים בעולם. מיער באוגנדה, מחורים נידחים באתיופיה ומחורים עוד יותר נידחים בטקסס, אבל מעולם לא עשיתי את זה ממחלקת טיפול נמרץ
והנה חידה: איך יכול להיות שחמישה אחים ואחיות, ילדים ובני נוער, נשרפים למוות בבית אחד (ערבים כמובן) וזה לא מעניין אף אחד? כמה רעים אנחנו יכולים להיות אף שמדובר בעמלק? התשובה בסוף המאמר.
כתבתי את המדור הזה מהמקומות הכי מוזרים בעולם. מיער באוגנדה, מבית של שוטר רוסי במוסקווה, מחורים נידחים באתיופיה וחורים עוד יותר נידחים בטקסס, ויש כאלה. 11 שנים אני כותב את המדור הזה ולא פספסתי שבוע, אבל מעולם לא עשיתי את זה ממחלקת טיפול נמרץ, מקום שבו כמעט מתים ובעיקר חוזרים לחיים.
אני בסדר, תודה ששאלתם, אשתי פחות. זה התחיל באופן הרגיל ביותר. שיעול קל, התקף אסתמה שגרתי, קצת כאבי בטן חריגים והחלטה להגיע לבית חולים כדי למנוע התייבשות - עד התמוטטות מוחלטת בתוך 24 שעות מול העיניים שלי, שהיו פקוחות לרווחה. רק המוח הקטן שלי לא קלט שלמרות כל הרופאים המצוינים, האחיות המסורות, המכשור המעולה, אני עומד לאבד אותה בגלל אותם רופאים מצוינים, אחיות מסורות ומכשור מופלא שסירבו לקלוט שמשהו נורא מתחולל בגוף שלה.
ואז המוח כן קלט. ואז גם עשיתי את מה שאני חושב שאני עושה הכי טוב כבר לא מעט שנים. עשיתי את המוות. הסברתי בשפתה של מרגול מה לדעתי יקרה בבית החולים אם משהו יקרה לאורלי. ניסיתי להיות עדין אבל שאלוהים יעזור לי, היה קשה להיות עדין וכולם כל כך רצו לעזור, רק לא חשבו שהמצב לא טוב.
אני לא רופא, אבל משהו בעיניים של אורלי, עיניים שאני מכיר כל כך טוב, נראה לי מוזר. כאילו איזו השלמה עם סוף בלתי צפוי, בלתי מתוכנן, סוף משוגע. ואז הגיע רופא אחד שראה בעיניים שלה את מה שאני ראיתי. מוקדם לספר איך קוראים לו ואיך הוא הופיע פתאום, אבל בהבזק של דקות החיים התהפכו.
נכון לכתיבת שורות אלה אני עדיין בחדר טיפול נמרץ ליד המיטה שלה. היא בכלל לא בריאה אבל מנגד, היא לגמרי חיה. קצת קודם כל עניין החיים היה לרגע בספק. היה שם רגע אחד, בין הרופאים הקצת מבוהלים, שאותו רופא הושיב אותי בחדר והסביר לי מה קורה. זאת שיחה שאני לא אשכח לעולם, לקח לי זמן די רב לספר עליה לאורלי.
היא חולה, כך המשיח, אתה לא טעית בהיסטריה והמצב לא טוב... את שלוש המילים האלה "המצב לא טוב" אני חושב שלא אשכח לעולם. לקחתי אוויר וניסיתי להבין מה ז'תומרת "המצב לא טוב?" אתה מתכוון, כך אני בגמגום לא אופייני, אתה מתכוון שיש איזושהי סכנת חיים? כרגע לא, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
לא זוכר כל כך מה הוא אמר אחר כך כי הכול נראה לי מיותר. 24 שעות מאוחר יותר חזרנו לחיות באופן יותר רציף. אנחנו עדיין שם, מערכת הבריאות נראית על סף התמוטטות, והמחשבה מה קורה כשאין לך מספר טלפון של משיח כזה או אחר, לא נותנת לי מנוח.
הנה תקציר הפרקים הקודמים: לרגל יום הולדתי ה-50 לקחנו קרוון וחצינו את מיטב איטליה. היה אושר גדול לצד בעיות קלות משקל. היום אני רוצה ברשותכם להתייחס לחלק הכמעט אחרון במסע עם הקרונית - ניסיון פתטי לחזור לארץ עם הדברים שהבאנו, עם הדברים שקנינו ושאר תופינים לארץ הקודש.
כבר כשיצאנו לנכר לקחנו יותר מדי מבחינת משקל ומשכל. משכל כי צריך להיות נורא מטומטם לקחת סוכרזית מהארץ או סכין לחיתוך בשר. מתברר שבאיטליה היה גם את זה וגם את זה. סדינים דווקא לא הבאנו, ולאחר עיון קצר בשק השינה שקיבלנו בקרוון רכשנו מצעים במרכול מקומי בעיירה הראשונה שאליה נכנסנו. כן, באיטליה יש מצעים במרכול וזה נמצא ממש ליד הפרמז'ן. הבאנו המון דברים אידיוטיים לארץ המגף. שיא הטמטום היה סיר מיוחד לפסטה שתפס רבע מזוודה ושקל הרבה יותר ממנת האיי-קיו שלי.
אז נכון, היינו נורא מאורגנים בקרוון, רק לך תחזיר את כל זה לארץ פלוס שמינית איטליה אותה רכשנו כי היה נורא כיף לרכוש אותה. וכך הגענו עם 30 קילו אובר וייט לדלפק אל על, שמחים נורא לפגוש ישראלים, שמחים פחות לשמוע שניאלץ לשלם על משקל היתר 540 אירו! שתבינו, כל הכרטיס עלה 500 דולר, המחיר שהתבקשנו לשלם נראה לנו טיפה יותר משמעותי מעלות המנוע הימני של המטוס.
התחלנו לחלק מתנות לעוברים ושווים בטרמינל. גם ניסינו לתת לישראלים שטסו אתנו חלק משמונה המזוודות, אבל הרגע שאלו אותם אם "ארזתם לבד" והישראלי, אף שמשעולם לא ארז לבד, לא יודה בחיים שמישהו (סלב ככל שיהיה) נתן לו משהו להעביר. אחרי ויכוחים מרים הורידו לנו את המחיר לחצי, לקחנו משכנתה שנייה על הבית וחצינו גם את זה. למרות כל זה, אנחנו עדיין אוהבים את אל על, ולא חשוב אם לפעמים צריך למכור את הבית כדי להעביר מזוודה - זה עדיין הכי בבית בעולם.
כלב: תגיד, מתי אורלי כבר תהיה בריאה ותחזור הביתה?
אני: אתה מתגעגע, אה? כן, אני יודע, זה נורא קשה.
כלב: גם... וגם, אתה כל כך מטומטם שאני כבר שבוע לא אוכל כי זה התפקיד שלה. אידיוט.
אני: אוי סליחה, אני נורא מתנצל...
כלב: תדחף את ההתנצלות שלך, תעביר לי איזה בונזו פריך ותזוז, אתה מסתיר לי את אלי ישי חוטף מכות ממבקר המדינה.
בכמעט אסון בצאלים לא נפגע איש!
צאלים זה מקום לא טוב, וכדאי אולי שמישהו יפנים את זה לפני שנחטוף כולנו את צאלים ז'.
זאת לא השאלה. השאלה היא למה להזכיר שוב אירוע כל כך לא חשוב? שבת שלום!
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם