"כולנו פוסט טראומתיים": משמרת עם כבאי חולון
הם מחלצים לכודים בתאונות דרכים, מכבים שריפות, מטפלים בדליפות גז, מורידים חתולים מעצים ואפילו מסייעים להשיב תוכי שברח מהכלוב. את המראות הקשים יעדיפו להדחיק. כתבתנו בילתה משמרת מקוצרת עם כבאי חולון ואפילו כיבתה שריפה קטנטנה
את המשמרת התחלתי כמה שעות לאחר שהתחלה באמת, בשעה 7:00 בבוקר. כי יודע העורך ששעה זו לא נמצאת בלקסיקון של הכותבת, עייפה היא ואינה מטיבה להקשיב או לשאול שאלות בשבע לפנות בוקר.
אז הגעתי בצעדים קלילים ובמוח מחודד ככל שיכולתי כמה שעות לאחר מכן, לא ננקוב כמה. חברי המשמרת במכבי האש תחנת חולון, 13 במספר, היו שקועים בהדרכה על הכבאית החדשה שזה עתה קיבלו. כיאה לסטודנטית שרשמה כל דבר בעת ההרצאות ולא נרדמה בשמירה, לא יכולתי שלא לתהות ואף להילחץ מהעובדה שהם אינם מסכמים לעצמם את הפרטים החשובים, שכן הכבאית עתירת פטנטים ושכלולים. פה זרנוק שיכול לעמוד בעצמו ולירות המוני ליטרים של מים בהפעלה מרחוק, ושם אשנב קטן שנפתח לעמוד תאורה מרשים, מעין אולר שוויצרי פלאי ומגוון.
סגן מפקד המשמרת, להב אבי קורדובה (40), מגחך נוכח שאלתי התמימה, וכמוהו עושים שאר הכבאים. "אנחנו יודעים הכל בעל פה, אנחנו נוהגים על הכבאיות האלו מידי יום". אז מתברר כמה מדקדקים חברי המשמרת בכל ניואנס ובכל חידוש ואף מבקשים להתנסות בו. אני לעומת זאת, הבחורה היחידה בתחנה, לא מקבלת יחס דומה. המקום נראה כבסיס סגור של גברים בלבד בו הומור עדתי ודחקות הם עניין של שגרה.
לאחר ההדרכה הארוכה מתפזרים כולם לענייניהם, אך בסוף מגיעים אל החדר האטרקטיבי ביותר במבנה: המטבח. בניגוד למה שהכבאי במאסטר שף לימד אותנו, כל
"כל משמרת צריכה לבדוק את כל הכבאיות ואת כל האמצעים שברשות כל כבאית", מסביר קורדובה, "כשעובדים פחות שעות זה מעיק. היו לנו משמרות של שמונה שעות לדוגמא, מתוכן שעה-שעתיים הולכות רק על בדיקת ציוד. לכן עדיף משמרת ארוכה ואחר כך 48 שעות בבית".
נשימתי המחרחרת ועיטושיי הקצביים גורמים לי לחשוב על מר גורלי, מחרפת את נפשי עבור כתבה. מפקד המשמרת, רש"פ צביקה מויאל (45), מחייך אליי ואומר שאצלם כמעט תמיד הכבאים מגיעים חולים. "אני רב איתם שילכו הביתה, אבל הם לא מוכנים כי הם יודעים שאין לנו מספיק כבאים. בכל זאת אני שולח הביתה, שלא ידביקו לי את כולם".
לגבי סוגיית השכר, שכן על פי הדעה הרווחת משכורות עתק משולמות לכבאים, מסביר לי קורדובה שלא כך הדבר. "יש שוני בשכר. בתל אביב לדוגמא הכבאים עובדי עירייה", הוא אומר ומספר כי כבאי מן המניין משתכר כ-9,000 שקל, קצין ירוויח כ-11,000 שקל. "צריך לזכור שאנחנו עובדים 240 שעות בחודש, שהרי כל משמרת היא 24 שעות ואנחנו עובדים חגים, שבתות וכל הזמן".
עוד הוא מספר כי גילם של שניים מחברי התחנה כבר חצה את ה-60. "הם לא רוצים לעזוב, הם אוהבים את העבודה. זאת עבודה שקשה לעזוב".
תסביר.
"מי שנכנס למערכת לא יכול לחשוב על לעזוב את האנשים או ללכת למפעל ולתת תפוקות. אין אצלנו תפוקות. אנחנו נמדדים בזמן אמת, האזרח סומך עלינו, וזה הקסם. גם אם לא נדע בדיוק איך לעזור לאזרח, ונאלתר, תמיד נעשה זאת. אף פעם לא מפקירים אזרח במצוקה".
שירותי הכבאות וההצלה עובדים בארצנו תחת 20 איגודי ערים. תחנת הכיבוי בחולון שייכת לאיגוד ערים הכולל את חולון, בת ים ואזור.
לאחר ארוחה חטופה, אנחנו פונים לסיור בסלון המפקדה. זהו חדר מרווח עם ספות וטלוויזיה שטוחה וגיליונות עיתון שידעו ימים טובים יותר. הסלון מתמלא בחברי המשמרת וכל אחד פונה לעיסוקיו. אני מנסה בכל דרך להיות חלק מהחברותא ומשתדלת לחלץ מהם חוויות מעבודתם.
מויאל מספר על השעות הראשונות של אסון הכרמל, בהן לקח חלק במאמצי הכיבוי. "ראיתי רק תוהו ובוהו בעיניים", הוא נזכר ומשפיל את עיניו לרצפה. "אני יותר מ-20 שנה במכבי אש, הייתי בכל השריפות הגדולות, וזו לגמרי היתה אחת הגדולות. האסון שהיא הביאה איתה היה העצום מכל. היו מראות קשים".
"הגעתי לנקודה בה היה האוטובוס", מספר קורדובה שהגיע אף הוא עם הכוחות לכרמל, "לשריפה היו המון מוקדים, במקומות גבוהים על ההרים ובנמוכים בוואדיות. האש דילגה ללא שליטה. כשהגעתי למקום מצאו את הכבאי אורי סמנדייב ז"ל, והתחילו להתארגן להעלותו למעלה מן הוואדי. פגשתי שם הרבה חברים מקורסים ומהעבודה השוטפת, שבאו וסיפרו מה קורה בכל מקום. זו הייתה חוויה עוצמתית ומטורפת. בסוף השבוע הצטרפנו לכוח מסוים, עלינו לבית אורן שם איבטחנו חוות סוסים ויצאנו מידי פעם לגיחות כיבוי".
סוגייה שתחזור על עצמה בשיחה היא שאלת הפחד, איפה הוא כשכבאי נפגש בלהבה בוערת ומהמר על חייו ובריאותו מולה. "בוודאי שיש פחד", אומר קורדובה, "בכרמל היה גם חשש גדול כי ראינו שכבאים לא חסינים. לא הייתה שליטה על האש. היה לנו חשש לרדת לוואדיות בחושך. הייתה המולה גדולה וכל פעם מאמץ ההשתלטות על האש אירע בנקודה אחרת. זה פשוט לא נגמר".
דיברתם מאז עם פסיכולוג? יש למי לפנות?
מויאל: "לא קיים מישהו במשרה כזאת אצלנו. אחרי השריפה התגייסו הרבה עובדים סוציאלים והוזמנו לפגישות, אבל מלבד המקרה הספציפי הזה - לא".
קורדובה: "בקורס קצינים עוברים סדנה של איך לאתר אדם פוסט טראומתי, אז נניח שאיתרתי, מה אני אעשה איתו? אין שום גוף שמטפל".
"לפני שנה וחצי יצאנו לתאונת דרכים בחולון, ליד בית חולים וולפסון", נזכר מויאל, "תפקידנו שם היה לחלץ את הפגועים מתוך רכב מכווץ מפגיעות. יצא איתי כבאי חדש, הוא עבד איתנו כחודשיים והתרשמנו שמדובר בבחור רציני ומלא מוטיבציה. בתאונה היו קטיעות איברים רבות וכשהוא ראה את הזוועות, הוא איבד עשתונות. שאר הכבאים ואני השתלטנו על החילוץ וביקשנו שיישב להירגע. במשמרת הבאה הוא כבר שלח את הציוד לתחנה עם מונית, אפילו לא הגיע אישית להחזיר אותו".
"אני עברתי טראומה לפני עשר שנים", מספר איתן אזולאי (45) בקול רועד, "הגענו לבניין שהייתה בו דליפת גז רצינית והייתי בתוך הסכנה ליד הדלת. פינינו תושבים והבניין פשוט התפוצץ עלינו. שלושה חודשים אחר כך היו לי סיוטים. הייתי מתעורר באמצע הלילה מספר פעמים בבהלה. עד היום, כשיש מקרים של דליפת גז, אני נרתע כי אני יודע איזה סכנה זו. משרד הפנים שלח בזמנו ברכת החלמה מהירה כי נפצעתי ביד".
"אתה נכנס לדירה ויש תינוק שרוף שנראה כמו בובה, איך מתמודדים עם זה? או שאתה נכנס לבית ואתה רואה בחדר שינה אישה דקורה עשרות פעמים ובמטבח איש שמנסה להצית את עצמו, מה עושים?", מעלה מויאל קושיות מטרידות. "אני הייתי בין הראשונים שהגיעו למועדון השפילד בפיגוע שהיה ב-2002, שבו מחבל מתאבד פוצץ את עצמו עם מזוודה מלאה במתכות ומסמרים.
"זה היה כמו להיכנס למופע טריילר של מייקל ג'קסון. עשרות אנשים שותתי דם, למי לעזור קודם? את מי לפנות? כמו לדון אנשים למוות ולחיים. אין לך מספיק כוח אדם להתמודד עם זה עד שיגיעו עוד כוחות. מה תעשה כשאדם אומר לך 'עזוב אותי, תעזור לאשתי', ואשתו כבר מתה? מה עושים?".
איך באמת מתמודדים עם כל זה?
קורדובה: "מדחיקים. לעיתים מדברים בינינו. בגלל זה אמרתי לך שאת החברותא הזאת לא מחליפים בשום דבר בעולם. אנחנו כולנו פוסט טראומתיים, ככה זה".
את שיחתנו קוטעת אזעקה המתריעה על אירוע חדש. אני מזנקת אל על, עוברת מאפס ל-120 כמו שחבריי למשמרת מנסים ללמד אותי. "קופצים לקריאה ממקלחת, שרותים או שינה", מסביר אמיר פקס (31), אחד הכבאים במשמרת.
קורדובה ואני מזנקים אל הכבאית, לא לפני שהתלבשנו בהתאם: מעיל עבה שמגן על הגוף עשוי בד מבודד חום, קסדה כבדה בעלת משקפת שלא עוצבה עבור נשים כנראה, שכן היקפה גדול וכל תנועה עדינה מצדי איימה להפיל אותה ואת ראשי יחד עמה. נסיעתנו בכבאית קצרה, ובדרך מפעיל קורדובה את הצפיר אור, הלוא היא הצ'קלאקה האדומה המפוארת. אני נדרכת ומוכנה להסתער, וכשאנחנו מגיעים ליעד אני מחפשת בעיני להבות.
לדאבוני, לא נעים להודות, לא מצאתי. בין הקוצים, על האדמה החולית, מסתתרת בערה קטנה אליה מתקרב קורדובה בידענות. "זה לא דבר חדש", הוא פוסק, "אלו חוטי נחושת מצופים פלסטיק, כאשר מבעירים אותם, האש מפרידה בינהם. נחושת זה דבר יקר מאוד. לדעתי", הוא מסביר, "המבעיר עומד כאן בקרבת מקום וצופה בנו. כשנלך הוא יחזור לאסוף את הנחושת".
תוך כדי פיזור חול על הלהבות אני שואלת אותו מדוע אינם מנסים לעצור את המבעיר? מדוע אינם לוקחים את הנחושת ומלמדים אותו לקח? קורדובה הרחמן משיב ביובש, שאין הוא מבקש להתעסק עם פרנסה של אנשים. אני מסתפקת בתשובתו הכנה ואנחנו חוזרים אל חיק חברנו במפקדה.
לפני שאנחנו נכנסים לתחנה, אני מתעקשת להכיר את מיני הגאדג'טים שמציעה הכבאית, ואם אפשר, גם להתנסות קצת. שנינו עוברים ללא שהיות לחלקה הארוך והאחורי של הכבאית המורכב מסולם מאוזן. אנחנו מדלגים על שלביו ומגיעים למעלית פתוחה שעם נגיעת כפתור קלה מתחילה להמריא. לאט לאט האנשים נעשים קטנים והרי יהודה ושומרון נגלים ממרחקים לפנינו. אני מתענגת על הנוף ועל האוויר הצלול, כשקורדובה מצפה שאפחד. כשזה לא קורה, הוא מסביר שהגענו לגובה המירבי ואנו מתחילים לרדת מטה.
בשובנו אל הסלון אני מבחינה כי עוד חברים הצטרפו אל הנוכחים, ומהר מאוד נרקמת שיחה חדשה. הם מראים לי שקית מלאה בברכות הממוענות אליהם, זכר לביקורם בשבוע שעבר של תלמידי בית הספר ביאליק בתחנה. "תודה שאתם שומרים לנו", נכתב בכתב ילדותי בצבעים אופטימיים.
מלבד הילדים, טוענים הכבאים, אף אחד במדינתנו לא יודע להעריך את עבודתם הקשה. "הציבור גם לא יודע מה אנחנו עושים בדיוק", אומר אזולאי, "אנחנו מגיעים לחלץ בכל תאונת דרכים, בכל שריפה, דליפת גז ומפגש עם גזים אחרים, להוריד חתול מעץ, לסייע לתושב להחזיר תוכי שברח. כל דבר שהציבור זקוק לו, ובכל זאת לא מקבלים את התודה שמגיעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם