"אני את שלי עשיתי": שלמה שרף שלא הכרתם
על סף העשור השמיני לחייו מדבר שלמה שרף על הכל: על החיפוש המתמיד אחר האושר האמיתי, על הילדות בצל השואה, על הגעגועים לאבא שלא מרפים ועל ההיאחזות במשפחה החמה בגן חיים. "אחרי כל מה שעברתי קיבלתי פרופורציות והבנתי שצריך ליהנות כל עוד אפשר", הוא אומר
כנראה האווירה הביתית מוציאה מהפרשן הקשוח את הצד הרך והמפויס, זה שמתרגש עד דמעות כאשר הוא מדבר על הנכדים או נזכר באביו המנוח מניף את דגל ישראל על אדמת פולין. "אם למדתי משהו בחיים זה שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר", הוא אומר בעודו ממתין ליד גן הילדים במושב כדי לאסוף את אחד מעשרת נכדיו.
אתה משקיע בנכדים.
"העובדה שכולנו כל כך קרובים אחד לשני לא מובנת מאליה מבחינתי. כמי שגדל ללא סבא, אני מרגיש צורך להעניק לנכדים שלי את מה שלא היה לי".
שלמה שרף במטבח הביתי. ''פעם הציעו לי לפתוח מסעדה''
צילום: אסף פרידמן
המאמן הלאומי לשעבר (אימן את הנבחרת בשנים 2000-1992) צבר במרוצת השנים לא מעט הישגים (ארבע אליפויות עם מכבי חיפה, גביע המדינה עם בני יהודה), ריבים מתוקשרים (בין השאר עם יו"ר ההתאחדות אבי לוזון והמאמן
אברהם גרנט) וביטויים מקוריים שהפכו למטבעות לשון ("הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות", "היה לנו בד לאק וגם חוסר מזל"). אבל אם להתרשם משפת הגוף הנינוחה שלו מחוץ לשידור, כל זה מאחוריו.
לא מדגדג לך לחזור?
"ממש לא. התקשרו אליי בשבוע שעבר מרמת השרון והציעו לאמן אותם. אמרתי תודה רבה על היוזמה והפניתי אותם להמשיך את החיפושים בשוק. אני את שלי כבר עשיתי".
זכרון השואה
הריאיון הזה הוא לא מסוג הראיונות שנועדו לקדם משהו. שרף של השנה האחרונה עסוק פחות בקידום תוכניות עתידיות ויותר בהתבוננות לאחור.
"עברתי תקופות לא פשוטות בחיי", הוא פותח. "בשנים האחרונות מתחילים לגלות אותי קצת מעבר למרקע הטלוויזיה והפרשנות במגרשים. לא הייתי מכנה את עצמי שה תמים, אבל יש בי בהחלט צדדים רגישים שלא כולם נחשפו אליהם עדיין".
שלמה שרף בביתו צילום: אסף פרידמן
הוא נולד לפני 68 שנים, בשיא מלחמת העולם השנייה. רוב בני משפחתו של אביו נרצחו, ורק אביו שרד את השואה. "זה משהו שאני לא נוהג לדבר עליו, אבל אני מרגיש צורך גדול לעשות את זה", הוא מספר. "הוריי התגוררו בעיר בילגוריי בפולין. כמה חודשים לפני שנולדתי נשלח אבי למחנה כפייה בסיביר, שם עבר מסכת עינויים ועבודות קשות מנשוא. אני נולדתי לתוך המציאות האיומה הזאת. כל משפחתו של אבי נטבחה בשואה והוא היה היחיד שהצליח לשרוד לאחר שעבד בתור חוטב עצים בתנאים לא תנאים, בקור המקפיא של סיביר".
השואה והזיכרון הפולני הפכו למוטיבים מרכזיים בחייו של שרף. בשנת 1992 הוא סגר מעגל כשאימן את הנבחרת הלאומית של ישראל שניצחה את פולין (4-3) במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. "אבא תמיד סיפר בבית על פולין הארורה ועל הטבח הגדול שנעשה שם", הוא נזכר. "אף פעם לא באמת הפנמתי את זה, אבל כאשר נקבע בהגרלה שנשחק בפולין, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לעשות מעשה. מיד לאחר המשחק החלטתי לנסוע לעיר הולדתו של אבי, בילגוריי, במטרה לנסות ולמצוא משהו מתקופתו שם. פגשתי שם זוג זקנים שברגע ששמעו את שם משפחה שלי פרצו בבכי תמרורים. אחד מהם הכיר את אבא שלי והוא סיפר לי על התלאות והסבל הגדול שעברו היהודים".
כששרף מספר על תלאות משפחתו בשואה, מבצבצת בעיניו לחלוחית, שמהר מאוד הופכת לדמעות שחונקות את גרונו. "כאשר חזרתי ארצה, הושבתי את כל המשפחה בסלון מול הטלוויזיה להקרין את הסרט שצילמתי שם. דקה לפני ההקרנה ביקשתי מאבי, משה ז"ל, שיבטיח לי שלא יבכה. הוא הבטיח, אבל ברגע שהקלטת התחילה לרוץ כולנו התחלנו לבכות".
שנתיים לאחר מכן נפגשו שוב חניכיו של שרף עם הנבחרת הפולנית. הפעם הוא החליט לצרף את אביו למסע, כדי שגם הוא יסגור מעגל. "אבי נשבע לא לדרוך על אדמת פולין, אבל בסופו של דבר הוא נסע. היה מרגש לראות אותו במשחק מניף בגאווה דגל כחול-לבן. אני רק נזכר בתמונה הזאת ויש לי דמעות בעיניים. עד יום מותי לא אשכח את המשפט שהוא אמר לי אז: 'העובדה שבני מאמן את נבחרת ישראל על האדמה שבה נטבחו כל כך הרבה יהודים היא בשבילי הניצחון הכי גדול'".
מזועזע משירי שואה
בגלל הרקע האישי והמשפחתי שלו, שרף מתפלץ בכל פעם שהוא שומע אוהדים המנצלים את זכר השואה בשירים ובקריאות נאצה נגד יריביהם. "הם חוליגנים", הוא אומר בכעס. "אם הייתי יכול הייתי תופס את אותם פרחחים ומכניס אותם לשנים ארוכות לכלא. זו פשוט חרפה לשמוע קריאות כאלה במגרשים. במקום שההתאחדות תעניש קבוצות על כך במשחקי רדיוס שרק פוגעים בכמות הקהל במגרשים, הגיע הזמן לשים סוף לסאגה הנוראית הזאת".
אבי לוזון צילום: אלן שיבר
אם הזכרת את נושא הקהל, הקרחות במגרשים כבר הפכו לסימן ההיכר של הליגה שלנו.
"לצערי, אין כיום סיבה להגיע למגרשים. בתקופתי, גם במשחקים מול סן מרינו הנבחרת הייתה מביאה 40 אלף צופים לרמת גן. אי אפשר להתעלם מהעובדה שב-10 או 15 השנים האחרונות נעשו טעויות שיווק קשות מאוד בהתאחדות לכדורגל, שבגללן פחות ופחות אוהדים מגיעים למגרשים. בשבילי זה עצוב מאוד לראות יציעים ריקים במשחקים, במיוחד במשחקי הנבחרת. קח לדוגמה את גרמניה. לפני כמה שנים גרמניה עברה משבר חסר תקדים והקהל לא רצה להגיע למשחקים. הם הקימו משרדי הסברה, חילקו כרטיסים בחינם ויזמו עשרות גימיקים כדי להחזיר את המצב לקדמותו, אבל כשזה מגיע אלינו, ההתאחדות חיה בבועה כאילו הכול ורוד כאן".
אז מי אשם במחדל, אבי לוזון?
"העובדה שהוא עומד בראש ההתאחדות, הופכת אותו לאחראי לכך. יש פתגם שאומר שהדג מסריח מהראש, לכן למרות כל ניסיונות הסרק שלו להביא לשיפור בענף, אנחנו רק הולכים אחורה. יכול להיות שהוא באמת בא עם כוונות טובות, אבל השורה התחתונה היא שהוא נעזר בעצות אחיתופל שרק מזיקות לכדורגל שלנו".
אני רואה שאתה לא יכול לרגע להתנתק מהביקורות שלך על הקולגות.
"כל מי שמכיר אותי יודע שלאורך כל שנות פעילותי מעולם לא הייתי אדם שהולך עם רסן על הפה. תמיד אמרתי את מה שאני חושב. אולי זה מה שגרם לאנשים לראות בי דמות מאיימת. נתפסתי כטיפוס חזק שלא מתבייש לקלל, אבל בינינו, הדברים רחוקים מלהיות נכונים. האמת היא שאף פעם לא ביקשתי שיאהבו אותי. גם בנבחרת הייתי אומר לשחקנים: 'לאהוב תאהבו את החברה או את אמא שלכם. אותי תעריכו'".
שרף אולי מדבר בערגה על ימיו כמאמן, אך קרוב לעשור הוא נעדר מן הקווים, זכר לקרב האגו מול כוכבי מכבי תל אביב בתחילת המילניום, אבי נמני וטל בנין, שזירזו את סילוקו ממתחם קריית שלום ובדיעבד גם ממשרת האימון.
"היום כשאני מסתכל לאחור, אני בהחלט שלם עם כל ההחלטות שלקחתי, גם עם אלה שלא הסתדרו על הצד הכי טוב", מצהיר שרף בגאווה ומפנה את מבטו אל שני נכדיו המשתוללים בחצר ביתו ומשחקים, איך לא, בכדורגל.
אין כמו לפרשן
שרף אולי פרש מאימון קבוצות בוגרים, אך לא התנתק מכדורגל. את זמנו הוא מחלק בין הניהול המקצועי של מחלקת הנוער של בית"ר נס טוברוק בנתניה לפרשנות נוקבת בערוץ הספורט.
"תמיד חשבתי שכשאגיע לגיל מופלג אהיה הרבה יותר רגוע ושלו, אצטרך פחות לעבוד מסביב לשעון ואהיה מסוגל להקדיש יותר שעות לעצמי. אבל למען האמת, היום אני הרבה יותר עמוס מלפני עשרים שנה".
אברהם גרנט צילום: איי-פי
מצד שני, אי אפשר להשוות פרשנות ועבודה עם ילדים לשגרת החיים הלוחצת של מאמן. אתה לא מרגיש סוג של הקלה?
"מהרגע שפרשתי ידעתי שהמקום שבו אוכל לשאוב מחדש את התשוקה למשחק תהיה דרך עבודה עם הילדים. הם ממש כמו חומר ביד היוצר. ההרגשה והידיעה שאתה זה שמחנך אותם ומקנה להם דרך לקראת העתיד משמעותיות מאוד עבורי. זו אגב הסיבה שבגללה אני מתנגד כל כך למאמנים שלא הגיעו מהכדורגל. אני מכנה אותם גונבי דעת. הרי כדורגל אי אפשר ללמד על הלוח, אלא אך ורק על כר הדשא".
שוב חזרנו לאברהם גרנט?
"קשה לי להתעלם מהעובדה שהוא מוביל דור המאמנים שלא הגיעו מהענף. עם כל הכבוד למשחקי כדורגל בשכונה, זה עדיין לא מספיק כדי לשמש מאמן כדורגל רציני ויסודי. אם אני רוצה שילד ילמד לעצור כדור, חשוב לי שתהיה לו דמות לחיקוי כמו שחקן עבר או מאמן רציני שעבר דבר או שניים בכדורגל. מאמנים כאלה לצערי לא יכולים להוסיף שום ערך מוסף לשחקן הצעיר".
ובכל זאת, הוא הגיע עד צ'לסי הגדולה.
"אז מה? לצ'לסי הוא הגיע לא בזכות כישורי האימון שלו, אלא בגלל יכולות אחרות. חוץ מזה, ראיתי לאיזה תוצאות הוא הביא אותם ואת יתר הקבוצות שאליהן הגיע. לשקר ולהונות אפשר פעם אחת, אבל לאורך זמן האמת מתגלה".
מה יותר קשה: לאמן או לפרשן?
"זו שאלת מיליון הדולר. אני מאוד מסופק ונהנה ממה שאני עושה כיום, למרות השעות הרבות שזה גוזל ממני. כפרשן אני מרגיש שאני מצליח לתת מענה אמיתי ולומר את כל מה שאני חושב בלי לספור עד שלוש. בלשון אין עצם. היא מתגלגלת באופן חופשי, וזה מה שיפה. מה שכן, מרגיז אותי שיש אנשים שחושבים שמפני שהייתי מאמן נבחרת לאומית וקבוצות בכירות בארץ, אני צריך להישאר לויאלי. מבחינתי, להתנהג בצורה כזו זה לשקר למערכת שבה אני עובד וזה לא האופי שלי".
מאוהב בבישול
בין הריצות לאולפן ולמגרש, חושף שרף את תחביבו הגדול ביותר, שלו הוא מקדיש לפחות כשעה עד שעתיים ביום. "אני מאוהב בבישול", הוא אומר בחיוך. "כל ארוחת שישי עוברת תחת ידיי. תשאל אפילו את רון קופמן, הוא בא אליי לאכול די הרבה. הוא מתענג על מרק הזנב שלי בכל פעם מחדש".
"מאחל לעצמי רק בריאות ושקט. כל השאר יגיע לבד" אמיר מאירי
איך התחיל התחביב הזה?
"עוד כשהייתי מדריך בנוער העובד והלומד הייתי מבשל לצוות בטיולים. לזכותה של אמי ייאמר שהיו לה ידי זהב והיא הצליחה להעביר לי את הכישרון הזה. פעם הציעו לי לפתוח מסעדה, אבל לוח הזמנים הצפוף הכריח אותי להמשיך עם האהבה הזאת במסגרת ביתית".
אני חייב את ההתייחסות שלך לחיקוי שלך ב"בובה של לילה".
"כשיוצא לי לראות את התוכנית אני פשוט לא מפסיק לצחוק. מה שהזוי הוא שעד היום כשאני מגיע לסופר או סתם מסתובב ברחוב, בעיקר נשים מבוגרות ניגשות אליי ושואלות אותי האם אני מדבב את הבובה. אני לא עד כדי כך מוכשר".
ואחרי כל מה שסיפרת לי, אפשר להגדיר אותך כאדם מאושר?
"מאושר זו הגדרה בעייתית. סבלתי מתקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית וכך גם אשתי. קיבלתי פרופורציות בחיים, מתוך הבנה שצריך ליהנות ולנצל את החיים כל עוד אפשר. לכן אני מאחל לעצמי רק בריאות ושקט. כל השאר יגיע לבד".
דוברת ההתאחדות לכדורגל, מיכל גרונדלנד, מסרה בתגובה: "כמות הקהל נקבעת לרוב על פי העניין. לראיה, כאשר שיחקה נבחרת ישראל בניהולו של שלמה שרף נגד נבחרת אזרבייג'אן במוקדמות יורו 1996, במשחק שלא היה בעל משמעות, ביציעים נכחו לא יותר מ-6,000 צופים.
"עובדתית, אבי לוזון הביא לשיפור משמעותי במעמדה של ההתאחדות הישראלית באירופה, דבר שהוביל להישג המשמעותי של אירוח משחקי יורו בישראל. במסגרת כהונתו של לוזון נבנה לראשונה בהיסטוריה בית נבחרות שטרם נראה כמותו במדינה, קודמה בנייתם של חמישה מגרשי כדורגל חדשים ומפוארים ונעשית פעילות ענפה על מנת להגדיל את חוויית הצפייה של האוהדים במגרשי הכדורגל בארץ.
"ההתאחדות לכדורגל והעומד בראשה רואים חשיבות רבה באספקט השיווקי, ודוגמה לכך אפשר לראות בחודש ספטמבר האחרון שאז הוקמה מחלקת שיווק שמטרתה היא לדאוג להגדלת כמות הצופים במגרשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם