דווקא "תג מחיר" החיה את "שלום עכשיו" בירושלים
בשנים האחרונות "שלום עכשיו" נעשתה כמעט לא רלוונטית. דווקא גל פעולות "תג מחיר" נגד בכירי התנועה הזרים דם חדש בעורקיה, והחיה את פעילותה בארץ כולה ובירושלים בפרט
400 אלף מפגינים בכיכר מלכי ישראל - שלימים תהפוך לכיכר רבין - הכניסו את תנועת השמאל החוץ פרלמנטרית לספרי ההיסטוריה, ואפשרו לה להמשיך לפעול במרץ בשנים שלאחר מכן. אך בשלושת העשורים שעברו מאז, כך נראה, נהפכה גם התנועה עצמה להיסטוריה, וזכתה לכבוד מפוקפק: לשמוע הספדים מצד אויביה ותומכיה כאחד.
היעלמותה האטית של "שלום עכשיו" מהנוף הישראלי נראתה כסיום ידוע מראש, אך בחודשים האחרונים חזרה התנועה לכותרות, והיא זוכה להתעניינות מחודשת ולפרץ חיות בלתי צפוי. למעשה, זה כשנה התנועה אינה יורדת מסדר היום התקשורתי, אך בנסיבות שונות לחלוטין מאלה שהעלו אותה לתודעה בסוף שנות השבעים.
ביולי האחרון, לאחר אישור הצעת החוק שאוסרת להחרים מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, פרסמה התנועה רשימת מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק והשיקה קמפיין להחרמתם – מהלך שעורר ביקורת עזה בחוגי הימין. בתחילת נובמבר הושחתו משרדי התנועה במושבה הגרמנית, כשאלמוני ריסס כתובות "תג מחיר" על הבניין ואיים כי הטמין פצצה במקום – דבר שהוביל לפינוי המבנה ולסריקות של חבלן משטרתי.
יומיים לאחר מכן רוססו כתובות נאצה בבניין מגוריה של חגית עופרן, ראש צוות המעקב אחרי הבנייה בהתנחלויות של התנועה, והושחת רכב שלטענתה המשחית חשב ששייך לה. תקרית אחרת של ריסוס כתובות נאצה בחדר המדרגות של הבניין שעופרן מתגוררת בו אירעה רק חודשיים קודם לכן, בספטמבר. נוסף לכך, בתחילת השבוע שעבר בכירים בתנועה קיבלו איומים ברצח לתיבות המייל שלהם, ובהם נכתב כי "הסוף קרב, אני אהרוג אותך ואת מי שקשור אליך". האם דווקא גל החוקים הימניים ששוטף את ישראל יספק לתנועת השמאל הוותיקה את זריקת המרץ שתחזיר אותה לחיים, יותר מ-30 שנה לאחר הקמתה?
"שלום עכשיו" הוקמה בשנת 1978 ביוזמת צעירים שהשתחררו מהצבא, על רקע שיחות השלום שהתקיימו בזמנו בין ישראל למצרים. הצעירים, קצינים משוחררים, חששו כי הצדדים אינם צועדים בדרך הנכונה כדי להגיע להסכמה. הם שיגרו לראש הממשלה דאז מכתב פומבי, וקראו לו לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניו. המכתב, שזכה לכינוי "מכתב הקצינים", קיבל רוח גבית מעשרות אלפי ישראלים והוביל להקמת התנועה.
עם מקימיה הבולטים של "שלום עכשיו" נמנו כמה ישראלי שכיהנו בהמשך בתפקידי מפתח: עו"ד צלי רשף, בן למשפחה ירושלמית שנעשה כחבר כנסת; יולי תמיר, שבהמשך שימשה שרת הקליטה ושרת החינוך; אבשלום וילן, שנבחר לאחר מכן כחבר כנסת מטעם מרצ; וערן שנדר, מי שהיה פרקליט משטרת מחוז ירושלים ובהמשך פרקליט המדינה.
תחילה עתידה של התנועה נראה מבטיח: אנשיה זכו לתמיכה ציבורית והצליחו להפעיל לחץ על ממשלת בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה, וסטיקרים של "שלום עכשיו", מעוטרים בלוגו שעיצב הגרפיקאי דוד טרטקובר, נעשו מראה שכיח. עם הזמן הגיעו בתנועה למסקנה כי הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים היא הפתרון הבלעדי לסכסוך, והיו הראשונים להיאבק למען הרעיון "שתי מדינות לשני עמים".
בשנת 1988 ארגנה
"במהלך האינתיפאדה השנייה ובתקופה שאחריה התנועה איבדה הרבה מהרוח הגבית ומהתמיכה הציבורית שהיא זכתה להן קודם לכן, ואפשר להבין את זה", מתארת דניאל בלומנשטיק, רכזת אזור ירושלים בתנועה. "זו הייתה תקופה ארוכה שבמהלכה היה קשה יותר להרים אירועים מטעם 'שלום עכשיו', ופחות אנשים בציבור הרגישו שהמסר שלנו הוא זה שהם רוצים לעמוד מאחוריו".
במהלך השנים ספגה התנועה ביקורת מרובה מכל הכיוונים. באופן לא מפתיע אנשי ההתנחלויות והימין גינו את פעילות "שלום עכשיו", אך גם אנשי שמאל לא חסכו מהתנועה מילים קשות. באתר "הגדה השמאלית", שמגדיר עצמו כבמה רעיונית שמאלית לביקורת המציאות החברתית והפוליטית בישראל, פורסם ב-2008, מאמר ביקורת נוקב על התנהלות התנועה במלאות 30 שנה להקמתה.
"קולה של 'שלום עכשיו' לא נשמע במחאה נגד מלחמת לבנון השנייה; ולא נגד הברוטליות של חומת ההפרדה בגדה המערבית; ולא נגד כבישי האפרטהייד; ולא נגד מדיניות הסגרים והמחסומים בשטחים הכבושים, הגורמת העיקרית להידרדרות הכלכלית בגדה המערבית וברצועת עזה", נטען במאמר. עם זאת, הוא שיבח דווקא את פרויקט מעקב ההתנחלויות של התנועה, שפועל מאז 1990. "הפרויקט ממפה בשיטתיות ובאמינות גבוהה את התרחבות ההתנחלויות והתפשטות המאחזים. ואולם, האם תרם תרומה ממשית לצמצום הבנייה בהתנחלויות? מדוע לא הצליח גם הפרויקט הזה לעורר לחץ בין-לאומי חזק על ישראל?", נשאל שם.
בלומנשטיק מוסיפה כי "אין ספק שהיתה דעיכה מאז, והיום אנחנו חווים מעין התעוררות. יש כיום תחושה שאנחנו, כמדינה, שוב עומדים בפני פרשת דרכים, וצריך להחליט לאיזה כיוון הולכים. צריך להחליט אם פנינו לשלום או למלחמה". בלומנשטיק עצמה הצטרפה לעמותה כעובדת מן המניין לפני כשנה, ומסבירה כי "שלום היה נראה לי כמו הנושא הכי חשוב שאפשר לעסוק בו היום בארץ".
אף שהפגנות ענק של מאות אלפים התחלפו בקהל של כמה עשרות פעילים ורשימת תפוצה של 10,000 חברים, עצם הפעילות וההתעניינות המחודשת מעודדים את אנשי התנועה. "המאבקים על הדמוקרטיה, והנכונות לצאת ולהיאבק בכלל, מאוד מעוררים את הרצון של אנשים להיות מעורבים חברתית ונותנים לנו כתנועה אפשרות לפרוח, להרחיב את הפעילויות ואת העשייה שלנו ולהיות בולטים יותר", מסבירה בלומנשטיק.
כיאה לשנות האלפיים, גם הפגנות הענק התחלפו בלינק ולייק. "עמוד הפייסבוק שלנו גדל בשנה האחרונה פי שלושה, והרבה יותר אנשים כותבים לנו", מתארת בלומנשטיק את חשבון המשתמש של "שלום עכשיו" ברשת החברתית, שעומד היום על תמיכה של יותר מ-6,000 לייקים.
היא מוסיפה כי "בתקופה האחרונה במיוחד אנחנו מקבלים טלפונים ומיילים מאנשים שרוצים לחזק אותנו ולהביע תמיכה. הרבה אנשים כותבים לנו שלמרות שאנחנו מרגישים לבד, הם איתנו. יש פתאום קהל הרבה יותר גדול שרוצה לקחת חלק בעשייה, להשתתף בפעילויות בקמפוסים ובערים, לעזור לנו לפנות לחברי כנסת. אפילו היקף התרומות שאנחנו מקבלים מהארץ גדל".
את התמיכה הווירטואלית מקווים בתנועה להמיר בחברות פיזית. "עשינו סיבוב בין הקמפוסים, ובירושלים היתה היענות מדהימה. סטודנטים התלהבו לראות אותנו ושמחו שהגענו לקמפוס. הם אמרו לי שלא היה להם מושג שיש לנו פעילות ושלא נוותר, ואני חושבת שהתמיכה הזו נובעת מהלך הרוח בירושלים", היא משערת.
עם ההתעניינות המחודשת אימצו ב"שלום עכשיו", גם שיטת פעולה חדשה. התנועה, שבעבר פנתה לכל העם והצליחה להוציא לרחוב צעירים, מבוגרים ומשפחות, בוחרת למקד היום את מאמציה בקהל צעיר. "אנחנו מתמקדים בסטודנטים ובתיכוניסטים, מנסים להוציא כמה שיותר סיורים ולארגן אירועים בקמפוסים", מספרת בלומנשטיק. "חשוב לנו לערב את הציבור כמה שיותר, ולהצליח להוציא כמה שיותר מידע ואינפורמציה החוצה, כדי שאנשים יידעו מה השיח ועל מה אנחנו מדברים".
השינוי בתפיסת הפעילות הוא תוצר של מציאות חדשה ואתגרים משתנים שהתנועה מתמודדת עמם. בלומנשטיק מסבירה כי "השיח הציבורי השתנה, והיום אנחנו עומדים מול דברים אחרים. בזמנו הפתרון של שתי מדינות לשני עמים היה טאבו שלא מדברים עליו, ורק 'שלום עכשיו' העזו לפרוץ אותו. היום אפילו ביבי, ראש ממשלה מהליכוד, אומר את זה, וזה נהפך לביטוי שגור. אם פעם התפקיד שלנו היה לצעוק שזה הפתרון היחיד, כעת תפקידנו להסביר שחייבים לפעול למען שתי מדינות לשני עמים היום, לפני שיהיה מאוחר מדיי".
האם אימוץ הפתרון שהחל כהצעה שנויה במחלוקת ללב המיינסטרים הישראלי לא מייתר את קיומה של התנועה? בלומנשטיק סבורה שלא: "אנחנו לא מנסים להיות תנועה קיצונית. זו לא השאיפה שלנו ויש מספיק ארגונים אחרים שזו מטרתם, גם מימין וגם משמאל. המטרה שלנו היא שניישם את הפתרון.
"ביבי אמנם מדבר עליו, אבל הוא לא פועל כדי לממש אותו. בדיוק מהסיבה הזו יש עדיין צורך בתנועה. המטרה תושג כשיהיו כאן שתי מדינות, ואז נוכל לשבת ולבחון האם הארגון עדיין רלוונטי או לא. הלוואי שיום אחד נחיה פה בשלום עם שכנינו, נחליט ש'שלום עכשיו' כבר לא רלוונטי, נסגור את הבסטה ונמצא עבודות אחרות".
דייגו גרבר (21), תושב מבשרת ציון, פעיל בתנועה זה כשש שנים. הוא השתחרר לאחרונה מצה"ל לאחר שירות בגדוד הנדסה קרבית. הוא מסכים עם בלומנשטיק, ומסביר כי "המציאות היום אחרת, לכן כל הפעילות של 'שלום עכשיו' וכל האופי של התנועה אחרים. זה בעיקר תוצאה של האווירה במדינה, ושל ניסיונות הממשלה לגרום לציבור לחשוב שארגוני שמאל הם גופים אנטי-ציוניים או שאנחנו נגד המדינה.
"השיח של הפוליטיקאים נהיה קיצוני יותר, והחברה אדישה ואלימה יותר. הערכים ודרך הפעולה של התנועה לא השתנו. אנחנו עדיין מאמינים בדו-שיח ובקבלת החלטות לטובת מדינה דמוקרטית, זה הכי חשוב. אנחנו רוצים להגיע למצב שנהיה גאים במדינה שלנו, שתפסיק להיות גוף כובש".
הוא מוסיף כח כי "למרות שאנחנו מוקפים באיומים והסביבה קשה, אנחנו עדיין יוצאים החוצה ומוכיחים שאנחנו עדיין קיימים, ונמשיך לעשות את זה עד שנגיע למטרה שאנחנו פועלים למענה".
באופן אישי, הוא מספר, הוא בחר להצטרף לפעילות התנועה לאחר שעלה מאורוגוואי: "בבית לימדו אותי שאקטיביזם היא הדרך הטובה ביותר להגשים כל מטרה, ורציתי לעשות משהו שהוא מעבר ללהחזיק שלט בהפגנה".
בינואר השנה השתחרר מהכלא יונה אברושמי, האדם שבשנת 1983 השליך רימון לעבר צעדת מחאה של "שלום עכשיו" שיצאה מכיכר ציון לעבר משרד ראש הממשלה. מפיצוץ הרימון נהרג פעיל התנועה אמיל גרינצוויג, ונפצעו תשעה מפגינים נוספים. בצעדה, שנערכה רק חודשים ספורים לאחר הפגנת ה-400 אלף, דרשו המוחים מראש הממשלה לקבל את המלצות ועדת כהן, שחקרה את אירועי סברה ושתילה, ביקרה את ראש הממשלה, את שר החוץ ואת הרמטכ"ל, ודרשה לפטר את שר הביטחון אריאל שרון.
קול ברור עולה משלל הטוקבקים שהציפו את האתרים שדיווחו על שחרורו של אברושמי. "המעשה אולי לא ראוי, אבל הכוונות היו טובות", קבע אחד המגיבים, וסיכם את הלך הרוח הכללי של המטקבקים. עניין שהוזכר שם רבות היה פעולות "תג מחיר" שהופנו כלפי אנשי התנועה לאחרונה.
"פעולות 'תג מחיר' לא משפיעות עלינו בשום צורה", קובעת בלומנשטיק נחרצות, ומדגישה: "אנחנו ממשיכים בעבודה כרגיל". היא מוסיפה כי "צריך לזכור שהרבה מהדברים שמובילים לשנאה כזו זה מה שאנחנו רואים היום בממשלה ובכנסת. לדאבוני הן מעבירות חוקים אנטי-דמוקרטיים, שמלבים הסתה ומציגים את ארגוני השמאל בתור האויב. אם המנהיגים שלנו יוצאים בהצהרות כאלה, אי אפשר להתפלא שהציבור הולך בעקבותיהם – למרות שמצד שני, אותה מדיניות גם מובילה חלק אחר של הציבור לנקוט עמדה נגד המגמה הזו".
שחרורו של אברושמי מעלה נקודה נוספת למחשבה: האם "שלום עכשיו", שהי פעם שם מוכר לכל ישראלי, נעלם מן התודעה? "קשה לי להאמין שתלמידי בית ספר יידעו היום מי זה אמיל גרינצוויג, ואני מניחה שאפילו באוניברסיטה חצי מהסטודנטים לא יידעו במי מדובר", מספקת בלומנשטיק הערכה פסימית.
"בכל זאת, אני רוצה להאמין שילדים יודעים מה זה 'שלום עכשיו'. רק לפני שבועיים היינו בעצרת זיכרון לרבין, והיו שם המון ילדים שהגיעו אלינו וביקשו סטיקרים של התנועה ועזרו לנו לחבר שלטים. אמנם תלוי מי ההורים של הילדים האלה, אבל לפחות קיימת תחושה שיודעים מי אנחנו ומה זה שלום", היא מסכמת.
אולי השאלה המתבקשת ביותר היא האם ייתכן שהתחייה המחודשת תחזיר את התנועה לימי הזוהר שלה. לדברי בלומנשטיק, לא בטוח שלשם מכוונים אנשי "שלום עכשיו" של שנת 2011. "כל מי שעובד בארגונים חוץ פרלמנטריים רוצה לסחוף אחריו כמה שיותר אנשים, אבל אין אצלנו היום ערגה לעבר, אלא הרבה הבנה וכבוד למקום שבאנו ממנו ושהתנועה התחילה ממנו", היא טוענת.
"הרבה מהאנשים שעובדים איתנו היום שונים מאוד מהתומכים של שנות השמונים. חלק גדול מהפעילים שלנו הם צעירים שבכלל לא נולדו כש'שלום עכשיו' קמה ב-1978. למרות זאת, אפילו שהיא עברה הרבה תהפוכות ותהליכים פנימיים, זו עדיין אותה תנועה", היא מסכמת ומוסיפה כי "אנחנו יודעים איפה התחלנו ומאיפה הגענו למצב הפוליטי שאנחנו נמצאים בו היום, ועכשיו יש בעיקר רצון להסתכל קדימה ולהשפיע, ולא רק לערוג לשנים היפות שכולם היו שמאלנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם