"בגלל הריאליטי האידיוטי הזה": אלברט אילוז מתוסכל מהמצב
אלברט אילוז קיבל השבוע פרס על מפעל חיים מעיריית אשדוד. בראיון מיוחד הוא נזכר בימי הצילומים עם "קיפי", מספר על קשיי הפרנסה של שחקנים וכמה נהנה לשחק ב"זינזאנה". "פה זה לא אמריקה", הוא אומר. "הרבה שחקנים משתכרים שכר מינימום, וגם פחות מזה. מה שבטוח, לא אמליץ לילדים שלי לעבוד בתחום הזה"
בתור יהודי, הכתבה שתפסה את עיניו הייתה על צה"ל האימתני, שניצח בגאון ארבעה צבאות אויב במלחמת ששת הימים. לפתע צדה את עיניו של אילוז הצעיר תמונה קטנה, של חייל ישראלי, מישהו שהוא מכיר מקרוב מאוד. זה היה אחיו הבוגר, שעלה כמה שנים לפני כן לארץ הקדושה. הוא ניצב שם, עומד על טנק.
כשזיהה את אחיו, אילוז חש גאווה כמו שלא חש מעולם. באותו רגע הוא זנח את התכניות להגר לצרפת, ושינה את הכיוון: קדימה לישראל.
אלמלא האירוע הזה, ייתכן שקיפי מעולם לא היה קיים כפי שאנחנו מכירים אותו מילדותנו. היום, לאחר קריירת משחק בת 30 שנה, קשה לדמיין את התיאטרון הישראלי בלעדי אילוז (59). קל להבין מדוע בעיריית אשדוד בחרו להעניק לאילוז פרס על מפעל חיים, במסגרת אירועי פסטיבל "סולומונו" שנערך השבוע בעיר. אין ספק שאילוז הוא מהטאלנטים היותר דומיננטים שיצאו מהעיר בתחום הבידור.
התקופה הראשונה בארץ לא הייתה קלה. אשדוד עודדה אז בעיקר עבודת כפיים, ולא כישרונות כאלה ואחרים. "הגעתי לפה ושמו אותי בבית ספר חקלאי", הוא נזכר. "פתאום זרקו אותי אל תוך העשייה החקלאית. אני הייתי במרוקו בחור שרגיל לשמוע מוזיקה לועזית, לנסוע באופנוע גדול ולראות טלוויזיה בבית. פתאום שלחו אותי לחלוב פרות".
נשמע שהתקשית להתאקלם.
"היה מאוד קשה להיקלט. העניין הזה של להיות ישראלי במהירות לא עשה לי טוב. פה, בארץ, היו נורא מיושנים במוזיקה ובאופנה באותם ימים. אני זוכר את עצמי שם את החאקי בפעם הראשונה. הייתי בשוק מזה. אני בא מהאווירה של המהפכות של שנות ה-60, עם הבגדים המגניבים, ופתאום פה הכל כזה צבאי".
רק שנה לאחר שעלה אילוז לארץ, הצטרפו אליו הוריו ואח נוסף. המשפחה התמקמה ברובע ג' באשדוד. כשראה את ההבדלים התרבותיים בינו ובין הוריו, הבין שהוא בכל זאת הפך לישראלי. כשהגיע לגיל 18, הוא כבר התקבל ללהקה צבאית, אבל רגע לפני הגיוס החליט לוותר על האפשרות ולשרת בחטיבת הנח"ל.
הכניסה הראשונית לעולם הבידור הגיעה רק לאחר השחרור. יום אחד הוא פשוט הרגיש שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים, ולמרות שכל הסובבים אותו המליצו לו למצוא "עבודה נורמלית", הוא התעקש
כשסיים את הלימודים, הוא החל לשחק בתיאטראות של אורנה פורת לילדים ונוער. לא משהו מסעיר, לא משהו שייכנס לרזומה שלו. הפריצה האמיתית באה רק בגיל 29.
הימים היו ימי הבלעדיות של הערוץ הראשון. אילוז הגיע לתפקיד אורח בתכנית הילדים הפופולארית "רחוב סומסום". "הגעתי לשם די במקרה", הוא מספר, "זה היה אחרי שהם עשו הרבה אודישנים לכל מיני תפקידים. חוץ מהחמישייה של השחקנים הקבועים, כל השאר היו בתפקידי אורח. וגם אני הייתי אמור להיות העולה החדש מצרפת, שמגיע לתכנית אחת וזהו. אבל הם אהבו אותי והחליטו לבנות לי תפקיד קבוע. אין ספק שזה התפקיד המשמעותי הראשון שלי. הרבה אומרים לי מאז 'גדלתי עליך'. עכשיו אני מבין למה נשארתי נמוך".
מאז, הכל היסטוריה. הרפרטואר של אילוז בתיאטראות ובתכניות הטלוויזיה הוא מרשים וארוך. 30 שנים עברו מאז הפריצה הראשונה שלו, וגם היום הוא נחשב לאחד השחקנים המוערכים והמצליחים בישראל. כיום הוא משתתף בסדרות הטלוויזיה "אורים ותומים", "הכבוד של מרציאנו" ו"עספור", ובמקביל זכה לכבוד מעיר נעוריו, כאשר זכה בפרס על מפעל חיים.
למרות זאת, מסתבר שגם לשחקן בסדר גודל של אילוז, לא קל להתפרנס מהמקצוע. "קשה מאוד להתקיים מהמקצוע הזה", הוא אומר בתסכול, "זה אחד המקצועות הכי קשים שיש. כשפתחו את הערוצים המסחריים, זה היה בשבילנו וואו. חשבנו שהנה מתחיל השגשוג. ולצערי, אנחנו עובדים היום פחות מאשר כשהיה רק ערוץ אחד".
איך זה?
"הכל בגלל הריאליטי האידיוטי הזה. התכניות האלה השתלטו על כל הפריים טיים ואי אפשר לראות שום דבר חוץ מהן. כמעט ואין יצירה מקורית, וזה למרות שהזכיינים הבטיחו בפני המדינה שהם ישקיעו בהפקות מקור, כאלה שנותנות תעסוקה לאמנים ולשחקנים. זה כואב לי. זה פגע גם בי. זה מאוד מתסכל לראות את כל ההצלחה של התכניות האלה".
אבל אם זה מה שהציבור רוצה לראות?
"אם זה מה שהוא רוצה - אז זה מוכיח שהעם הוא בור. התכניות האלה הן תת תרבות, הן מציצניות, הן מחפשות את המכנה המשותף הנמוך ביותר ואת סף הגירוי הנמוך ביותר. שום מחשבה על מסר, שום תרבות, שום יכולת משחק. אבל אני לא קונה את זה שזה מה שהעם רוצה. ברור לי שהעם לא בור. פשוט זה מה שמראים לו, ובגלל זה אנשים רואים את זה. אם כל הערוצים ישקיעו יותר בתכניות מקור, הכל ייראה אחרת. גם תהיה לנו פרנסה הרבה יותר מכובדת. הציעו לי בזמנו, כשעשו את האח הגדול VIP, להצטרף. אבל לא רציתי, כי זה גול עצמי. אני מוחה נגד הדברים האלה, אז איך אני אשתתף בזה? אין סיכוי".
עד כמה קשה להתפרנס ממשחק?
"אצל הרבה מהשחקנים זה מאבק יומיומי אחר התפקיד הבא. לפחות אני כבר לא צריך ללכת להרבה אודישנים, כי כבר יודעים מי אני. אם אני מוזמן לאודישן, זה בעיקר כדי לדעת איך אני משחק דמות ספציפית".
חשבת ללכת ללמד משחק?
"מה פתאום? אני מאוד מפרגן לכל המורים-שחקנים האלה, אבל אתה חושב שהם היו מלמדים אם הייתה להם עבודה קבועה עם הכנסה יפה? ברור שלא. זו בעצם דרך של שחקנים לעשות כסף, כי המקצוע הזה הפך להיות נוראי. בכל שנה מאות שחקנים יוצאים מבתי הספר למשחק, עם הרבה רצון להצליח ועם חלומות גדולים – וכלום. אני יכול להגיד לך שהרוב לא מוצאים עבודה. אז שאני אשבור להם את הלב? בתי הספר האלה, שזורים לכל התלמידים שלהם חול בעיניים ומוכרים להם אשליות שהנה הם עומדים להיכנס לעולם זוהר, נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם".
הם לא עוזרים לשחקנים להשתלב בתעשייה?
"הסיכוי להצליח הוא מאוד נמוך. בכל שנה מתווספים עוד שחקנים לשוק הולך וקטן, אז הרוב הופך להיות מובטל. אלה שכן מצליחים להשתלב, עובדים בשביל שכר זעום".
אז איך אתה מצליח להתקיים?
"מי שנשאר במקצוע, זה באמת מישהו שיכול להיות ב'הישרדות'. כי זה פשוט לשרוד. הכי טוב זה אם היה ליד זה עוד מקצוע. המזל שלי הוא שאני שייך לתיאטרון חיפה, אז יש לי גם משם תעסוקה קבועה כשחקן. תמיד יש איזו הצגה שבה יוצא לי לשחק. זו עבודה לא קלה, אבל אני מאוד שמח על כך. בכלל, זה תיאטרון מאוד מעניין, כי יש בו שלושה שחקנים ערבים קבועים ועוד שלושה שחקנים יהודים קבועים, ואני ביניהם. אבל בכל מה שקשור להפקות, המצב רע. "בשנים האחרונות יכולתי לעבוד בהפקה כלשהי, ולשמוע 'נשלם לך שוטף פלוס 90'. והיום, עם כל המצב בערוצי הטלוויזיה, זה הפך להיות 'שוטף פלוס נראה כבר'. המצב בתעשייה מאוד קשה".
אז חייו של שחקן הם לא מה שרואים בגיא פינס?
"רחוק מאוד משם. האנשים בבית רואים את ההשקות של התכניות, ורואים את האנשים בטלוויזיה ובקולנוע, וחושבים שפה זה אמריקה. זה ממש לא ככה. יש הרבה שחקנים שמשתכרים שכר מינימום, וגם יש כאלה שפחות מזה".
אז למה בכלל להישאר בתחום?
"כי מבחינתי, זה המזון לנשמה שלי. אני עושה את מה שאני אוהב. אבל מה שבטוח, אני לא ממליץ לאף אחד משלושת הילדים שלי לעבוד בתחום הזה. שימצאו להם עבודות אחרות. לא הייתי רוצה שהם ייכנסו לתוך העולם הזה. יש לי חברים שחקנים, גם כן נשואים עם ילדים, שלא עובדים בכלל. זה עצוב. אלה לא חיים שקל להקים בהם משפחה, ובטח שלא לתחזק אותה".
למרות הנימה המתוסכלת שעולה מקולו של אילוז, אין ספק שהוא עשה קריירה מאוד מוצלחת, מאוד מתגמלת ומאוד מהנה. גם אחרי 30 שנות משחק, הוא לא מתקשה לבחור את התפקיד שהכי נהנה בו.
"אין ספק שמדובר בתפקיד מנהל הכלא ב'זינזאנה'", הוא בוחר. "עשיתי שם תפקיד שנבנה על פי הסיפור של שלמה טוויזר (בכיר לשעבר בשירות בתי הסוהר, ל"א), וזה מאוד קשה לשחק מישהו שעוד חי, כי אתה מסתובב עם התחושה של 'רק לא לאכזב אותו'. אני שמחתי לגלות שהוא לא התאכזב. אני זוכר שהסתובבתי 20 יום בבית הכלא רמלה, כדי ללמוד את התפקיד. למדתי שם על כל החוקים והקודים השונים שיש במקומות כאלה. זה נתן לי לראות אנשים עם אינסטינקטים ומערכת חוקים אחרת לגמרי".
אז זה התפקיד הכי אהוב?
"לא היה לי תפקיד אחד אהוב. אני יכול להגיד לך שאת הרוב המכריע אהבתי לעשות. כל דמות הייתה יכולה להוציא ממני דברים מעניינים ולהיות חוויה בשבילי. אבל האמת שאני מעדיף שלא לומר איזה תפקיד הכי אהבתי. קיבלתי פרס מעיריית אשדוד על מפעל חיים, אבל האמת היא שהייתי מעדיף לקבל פרס ממפעל הפיס. אבל אם להיות רציני, אני חושב שהתפקיד שהכי אהבתי לעשות זה התפקיד שעוד לא עשיתי. כי יש לי עוד מה לתרום בתחום".
אתה רואה את עצמך ממשיך כשחקן עוד הרבה שנים?
"כן. יש לי עוד הרבה מה להספיק בקריירה. אני רחוק מאוד מסיכומים. אני אפילו צחקתי כשאמרו לי שרוצים לתת לי את הפרס הזה. כמובן שגם התרגשתי ונורא הוחמאתי. אבל אמרתי השבוע לראש העיר יחיאל לסרי: 'בוא'נה, גמרתי לחיות שאתם נותנים לי פרס כזה?'. כי אני בכלל מקווה להיות בריא ולשחק עוד הרבה שנים. מפעל החיים שלי לא הסתיים. אני מקווה לשחק גם בגיל 80".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם