ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

"3 שנים של מאניה דיפרסיה": נועה קנולר מסכמת תקופה

"בכל פעם שקצת התייאשתי הייתי באה לאתר הבנייה של התאטרון ומתמלאת באופטימיות". בריאיון מקיף ראשון מאז השקת המבנה לתאטרון שהיא מנהלת בדימונה - וגם מאז הפרידה מאוהד קנולר - מספרת נועה רבן-קנולר על האכזבות שבדרך, תחושת ההצלחה, היחסים עם אוהד, המרחק מת"א ומה שהחזיק אותה ברגעים קשים

כשאני מגיעה לדימונה נועה קנולר מכוונת אותי טלפונית אל התאטרון החדש של "מעבדת תרבות", קבוצת התאטרון שלה בשלוש השנים האחרונות. אני מגיעה לרחוב בעל השם המוזר "כובשי אילת", נוסעת לכל אורכו וחוזרת חזרה בלי לראות את המבנה.

כשאני מגיעה לקצה אחד של שיכוני רכבת אני לא ממשיכה עד הסוף, בטוחה שתאטרון כבר לא יהיה שם, ומפספסת את רחבת הבטון שנמצאת ממש בקצה ואת מבנה התאטרון החדש שאליו היא מובילה. הוויתור שלי ברגע האחרון יכול לשמש כמשל לעיר, זו שאולי עוברים לידה או בה בדרך לאילת, אבל לא טורחים לחקור אותה לעומק, ולתאטרון, שלמרות המיקום האולי לא צפוי, עומד בגאון בתוך שכונת מגורים ומשמש בית לקבוצת שחקנים צעירה שהפכה לחלק מהקהילה.

לפני שלוש שנים הציעו לנועה קנולר, תל-אביבית בת 33 (אז בת 30), להקים קבוצת תאטרון בדימונה במסגרת פרויקט "מעבדת תרבות" של מפעל הפיס. התאטרון שהקימה הצליח לזרוח ממש, להעלות שתי הפקות בשנה, להקים בעיר שלוחה של פסטיבל ירושלים, לייסד פסטיבל מחול ולמשוך קהל של חובבי תרבות מדימונה והאזור. אחרי שנים שבהן "מעבדת תרבות" הציגה באולם ספורט נטוש ששיפצו, הושק בחודש שעבר בית אמיתי לתאטרון, כזה שבו יוכלו להציג ולארח.

קנולר מראה לי את המבנה שהולך ומתהווה; את האולם, שמקום הבמה והכיסאות משתנים בו לפי ההפקה, את הגלריה, חדרי השחקנים הריקים בינתיים ואת המשרדים

שמחכים להתמלא בציוד. בכניסה אליהם תלויים שני ציורים אופטימיים של לארי אברמסון שנתרמו למבנה.

לא רחוק משם נמצא ביתה של קנולר. כשלקחה על עצמה את הפרויקט התיישבה בעיר וכיום היא מחשיבה את עצמה לדימונאית לכל דבר. חמשת השחקנים באנסמבל הפכו גם הם לתושבי העיר הדרומית. "עד עכשיו לא כולם גרו פה", היא מספרת. "עם הכניסה לבניין החדש עשינו מהלך והפכנו את זה לתנאי קבלה לתאטרון. עד היום השחקנים היו באים לשלושת ימי העבודה. אחד השחקנים עבר לגור והשאר לא. כשאחד נשר והכנסנו במקומו שחקן אחר שעבר לכאן, ראיתי איזה פער נוצר בין שני אלה שגרים פה לאלה שלא".

איזה פער?
"אנחנו מתכוונים שהעבודה כאן תהיה גם דרך החיים שלנו, ולאלה שגרים יותר אכפת מהעיר אז הם יוזמים יותר, הם לא ממהרים לחזור לרכבת כשנגמרת חזרה. אם לא נגמרה העבודה הם יישארו, ונולדות יוזמות כל הזמן. אנחנו לא רק עושים את ההפקות שלנו, אנחנו מנסים להיות חלק ממה שהופך את העיר הזו לעיר עם יותר תרבות".

יש תאטרון לא רחוק מפה בבאר שבע. במה הוא שונה מהתאטרון של "מעבדת תרבות"?
"זה בסדר שיש מבחר. התאטרון בדימונה לא רוצה להיות כמו התאטרון בבאר שבע שהוא תאטרון רפרטוארי. הייחוד שלו הוא שזה אנסמבל שחקנים שעובדים באופן מעבדתי, זו להקה שעובדת לאורך זמן על כל הפקה, מה שנחשב פריבילגיה מאוד גדולה בתאטראות אחרים. אנחנו יכולים במשך תקופה ארוכה של שבעה חודשים לכתוב הפקה בעצמנו.

"תמיד כעסתי על התאטרון, למה בקולנוע צריך לכתוב תסריט במשך שלוש שנים לפחות? שם כמעט אף פעם לא קורה שלוקחים תסריט ומביימים אותו שוב ושוב מחדש, כמו בתאטרון. נכון, יש קלאסיקות שצריך ויש להן מקום, אבל אני חושבת שבגלל הזמן הקצר שנותנים פה לעבוד על הצגות זה נהיה נוח לעשות משהו שכבר יודעים לעשות, ומיומנות התאטרון לא מתפתחת".

תמשיכו לעשות הצגות פעם בחצי שנה גם במבנה החדש?
"כרגע אנחנו רצים עם שלוש הצגות: 'שלג ויער', 'אף אחד בשום מקום' ו'ילד הכרובית'. השאיפה היא לעשות 30 הרצות בשנה, לפי קריטריונים של מנהל תרבות. זה משהו שקצת מקשה עלינו. אתה צריך להפוך את עצמך ל'מה שנחשב שצריך להיות', אבל המלחמה הבאה שלנו תהיה לשכנע את מנהל תרבות שמה שקורה פה מבקש להמציא קריטריונים חדשים כי זה באמת שונה".
 

אילו מכשולים היו עד היום?
"עדיין לא היו מכשולים של ממש, אבל היו אכזבות. כרגע כמה גורמים עיקריים מממנים אותנו באופן שוטף: עיריית דימונה; מפעל הפיס, שמולם אין לי תלונות; ומנהל התרבות, הגוף הממשלתי שאחראי על תקציב התרבות, שלוקח הרבה מאוד זמן לשכנע אותו. אם למשל אני עושה קבוצת תאטרון ובמקביל עושה גם יוזמות תרבותיות, זה כבר לא מתיישב להם בשום נישה, וקצת מקשה לקבל מהם תקציבים".

אם הייתם מעלים רפרטואר קלאסי מוכר היה קל יותר לגייס כספים?
"יש גופים מממנים שחושבים שמה שצריך בדימונה זה תאטרון במרוקאית או סטנד-אפ, אבל אין להם מושג. תושבי דימונה הם אנשים כמו כל האנשים במדינת ישראל, מתורבתים ומתעניינים. הצגות במרוקאית הם רוצים לצרוך מאנשים שהם מרוקאים ויודעים לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. יש איזושהי זילות כזו, תחושה שכנראה בדימונה יש חומר אנושי שמחכה למשהו יותר בידורי, וזה כל כך לא נכון. פגשתי פה קהל איכותי ומצוין".

עם יד על הלב, לא היה לך קל בשלוש השנים האחרונות.
"זה תפקיד של מאניה-דיפרסיה. זה קשה כי לפעמים אתה באופוריה ולפעמים אתה בייאוש. בכל שלוש השנים האלה בכל פעם שקצת התייאשתי הייתי באה לתאטרון כשהיה אתר בנייה ומתמלאת באופטימיות. יש רגעים של ייאוש אחרי פגישות מדכאות עם אנשים שאמורים לסייע לך, ואתה שומע מהם חוסר הבנה מוחלט".

איך הייתה ההרגשה בהשקה?
"התרגשות מאוד-מאוד גדולה. כל הזמן עקבתי אחרי התהליך, זה לא שפתאום באתי וראיתי, הייתי מאוד מעורבת בבנייה. נהנינו מחשיפה לאורך השנים, במיוחד כשרק התחלנו לפני שלוש שנים, אבל זו הייתה החשיפה הכי גדולה".

אמרת שהיית באה לאתר הבנייה כדי להתנחם ברגעי הייאוש. לאן תלכי עכשיו?
"אני לא יודעת, אני מניחה שאגלה את זה בהמשך. אני אמצא במה לתלות את התקוות שלי".

קנולר עברה לדימונה עם בן זוגה אוהד קנולר ובנם פטר. חודשיים לאחר שהתמקמו שם ערך אתם "זמן תל אביב" ריאיון אופטימי במיוחד אבל בשנה וחצי האחרונות הם גרים בנפרד, ולפני כחודשיים גירושיהם נכנסו לתוקף.
 

"אנחנו מגדלים את הילד ביחד", היא מציינת. "אוהד גר פה בדימונה עדיין. נכון שהוא עובד בתל אביב או בחיפה, אבל הבית שלו פה. אנחנו חברים ממש טובים, הוא חלק מהתאטרון הזה לגמרי והוא מאוד תומך בי. הפרידה נעשתה בלי שום קשר לדימונה, מין תחושה כזאת שאנחנו הרבה יותר טובים כחברים וכקולגות ופחות כזוג".

אתם ממשיכים לעבוד יחד?
"ההצגה 'שלג ויער' זו הצגה שאוהד משחק בה. הוא היועץ הראשון שאליו אני הולכת עם כל דבר, הוא תמיד יהיה פנוי לתאטרון, גם בשבילו זו איזושהי הגשמה. אצלו זה יותר מהצד הציוני החלוצי, ואצלי האמנותי. הוא מאוד עוזר ותומך, וגם פותח לנו הרבה דלתות בגלל מי שהוא".

איך זה להמשיך לגור ביחד בעיר קטנה ולעבוד באותו מקום אחרי פרידה?
"אני חושבת שזו הייתה הבנה הדדית כזו שזה משהו שצריך לקרות, וכן זה נורא מוזר, אין קנאה; גם אם אוהד יוצא עם בחורות אחרות זה דווקא ממש לא מפריע. הפרידה לא הייתה קשה. היא הייתה קשה רק בגילוי שפתאום החיים לא משותפים, אין כבר את זה שקם אתך בבוקר והוא עושה קניות ומחליף את המנורות, ופתאום צריך להרכיב חיים בצורה אחרת. אבל מבחינה רגשית זה היה מאוד טבעי".

שניכם גרים בעיר הקטנה הזאת, יוצאים עם אנשים אחרים והכול בסדר?
"כן. את יודעת מה? הכול כל כך לא רציני עכשיו. אולי כשתהיה לו חברה יהיה לי קשה יותר בגלל פטר, אבל אני קודם כול מאחלת לו שתהיה לו אהבה בחיים, ואני מקווה שנצליח לשמור על הקשר הזה. אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים, לפני שהיינו זוג היינו ידידים שנים, אני מכירה אותו מגיל 12".

עכשיו, כשאת חוזרת הביתה וזה רק את, או את והילד, זה הופך את ההתמודדות לפחות פשוטה?
"אני מרגישה שחרור מהבחינה הזו. הרבה מהקשיים בזוגיות של אוהד ושלי התעצמו כשהגיע הילד ואז זה נהיה מאוד-מאוד צפוף, כשיש את המתחים ואת הילד באותו בית יחד אתם. בפרידה היה שחרור של הדבר הזה והפכנו להורים מאוד הרמוניים. חוץ מזה אוהד תמיד עבד הרבה ולא נמצא הרבה בבית".

כשהתחתנת הוספת את השם של בעלך, ועכשיו את נשארת אתו.
"אני בינתיים רבן-קנולר, ככה אני מרגישה בינתיים. אני לא יודעת, אני עדיין לא חושבת על זה. כשהתחתנתי התרגשתי לקראת תקופה חדשה ומצב חדש והייתה לי גאווה לעשות את השינוי הזה. אז זה היה לי טבעי, נראה מה ארגיש בהמשך".

קנולר נולדה בחיפה אבל רוב חייה עברו במרכז של המרכז. בגיל שלוש משפחתה עברה לתל אביב, היא גדלה ברחוב סוקולוב ליד ירמיהו, למדה באוסישקין ואחר כך בבית ספר לאמנויות באוליפנט. בתיכון למדה בתלמה ילין בגבעתיים במגמת משחק, ואחר כך בניסן נתיב.
 

לא היה לך קל יותר ברגעי האכזבות אם היית קרובה למשפחה שלך?
"זה מדהים כי כשאני במרכז אמא ואבא שלי עובדים בטירוף. אני באה עם הילד, אז אני תמיד נתקעת ולא יכולה לעשות הרבה דברים. כאן זה מקום כזה מחבק וחם שאין מישהו שלא יציע לשמור לי על הילד, להזמין אותנו לארוחת שישי או לדאוג שיש לי מה שאני צריכה. במובן מסוים מצאתי כאן מקום משפחתי כמו שאף פעם לא היה לי. לא שהמשפחה שלי לא משפחתית, אבל התמיכה שהייתה לי שונה מהביתיות הזו. כאן תמיד יהיה מי שיארח, יאכיל אותי או ילמד אותי לבשל", היא פורצת בצחוק.

לקנולר יש הרבה תשבוחות על בני עירה. "אנשים פה הרבה יותר מסבירי פנים, אם בתל אביב אנשים חשדנים בגלל התחרות, פה יש מקום לכולם ואורך רוח".

אין חסרונות?
"אולי יש פחות שאיפות, פחות צורך או מוטיבציה למימוש עצמי, יותר נוחות במקום שבו אתה נמצא".

יכול להיות שאת עושה רומנטיזציה לדימונה?
"בטוח, בכל מקום ודבר שאני עושה זה ככה. זה התבהר לי כשלמדתי במוסקווה והייתי באופוריה מטורפת. הכול היה מדהים ונפלא, לא פחדתי מכלום. הייתי מצטופפת עם שיכורים במטרו וחייכתי, ורק בימים האחרונים לפני שעזבתי ראיתי הומלסים ואלימות. אני לא רואה בזה משהו רע, זה דוחף אותי להמשיך".

זו תכונה הכרחית למי שמנסה להקים מוסד תרבות בנגב?
"דווקא בתל אביב יותר קשה, אתה צריך להיאבק ולהתחרות על המקום שלך. שם אתה צריך רמה מאוד גבוהה של אהבה למה שאתה עושה ואמונה אדירה בצדקת הדרך שלך. פה עושים בשבילך הרבה מעבודה, רוצים לעזור, מעודדים אותך כי אם זה לא אתה זה לא יהיה. זו תכונה שמי שאין לו אותה מגיע לקחת כדורים נגד דיכאון, זה מה שעושים רוב האמנים שאני מכירה".

את מתגעגעת לפעמים לתל אביב?
"אין לי למה להתגעגע. אני שם די הרבה, לפחות פעם בשבוע. אני מרגישה שפה הבית שלי, אבל תל אביב היא עיר לכולם. אני מרגישה שההיצע שלה מוצע גם לי. אני לא מרגישה בה לא שייכת".
 

מה חשבת על הקריאה בתחילת המחאה בקיץ ששלחה את התל-אביבים לפריפריה?
"מה שקורה בשכירות בתל אביב זה גנבה. זה ממש דבר איום, וגם פה השכירות עלתה מאוד. אני חושבת שאין מה לעשות, המרכז מצטופף ומתייקר באופן טבעי ואין שום דבר רע בלפתוח את הראש. יש תהליך טבעי שחייב לקרות, שאנשים יתפזרו ויישבו את הנגב, זה לא בקטע שצריך לייהד את הנגב, פשוט יש פה מקום, ובתל אביב צפוף מדי ובלתי נסבל".

ובכל זאת אנשים מתעקשים על תל אביב.
"כי יותר כסף נשפך שם. בתל אביב הרבה יותר מגניב והגיע הזמן שיזרימו תקציבים למקום אחרים ויהיה מגניב גם שם. המדינה צריכה לשים הרבה כסף כדי לפתח את המקומות האלה. ומשם תתפתח יזמות פרטית".

הקהילה של דימונה מורכבת בעיקר מסטודנטים וממשפחות, מה עושים אם רוצים להכיר מישהו?
"באים לתל אביב", היא מחייכת. "באופן אישי אני לא פגשתי בחור לצאת אתו בדימונה, ויש לי פה מלא חברים מקסימים, אבל גם בתל אביב לא מצאתי. אתה לא יודע איפה זה יבוא ומתי ואיך. אני הכי לא בליינית, אני לא אלך לפאב. את בני הזוג שלי פגשתי בלימודים. אני לא מודאגת, יוצא לי לראות די הרבה אנשים".

נו, יצאת עם מישהו מאז הפרידה?
"אין תגובה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...