החוויה החרדית של אסנת סקובלינסקי
כיסיתי את מרפקיי, את ברכיי ואת עצם הבריח, על הכול זרקתי את הקרדיגן הכי חסר צורה שהצלחתי למצוא, ויצאתי לעיר הקודש. סוף שבוע באירוח חרדי למהדרין
"בואי ניסע למאה שערים ונעשה שם שבת", הציעה מישל, ולי זה היה נשמע כמו רעיון נפלא. החברה החרדית שכל כך קרובה אלינו, שמככבת בכותרות העיתונים, מרגישה כמו במרחק שנות אור מאתנו, ומאה שערים - רק המחשבה על ללכת שם ברחובות נשמעת כמו טיול לימי הביניים, חוויה אנתרופולוגית מרתקת.
לא מצאנו חרדים ממאה שערים שיארחו אותנו, אבל במהלך החיפושים גיליתי שיש לי חברה שמגיעה ממשפחה דתית ושהסבים שלה, אורתודוקסים מהמעלה הראשונה, מוכנים לארח את נכדתם ואת חברתה האפיקורסית לשבת שלמה. יום לפני הנסיעה חיפשתי בקדחתנות בגדים שיהיו צנועים מספיק.
מישל הביטה בי בחשדנות: "את נראית כמו דמות מ'מד מן', לא כמו נערה חרדית מבית טוב", אמרה. כיסיתי את מרפקיי, את ברכיי ואת עצם הבריח ועל הכול זרקתי את הקרדיגן הכי חסר צורה שהצלחתי למצוא. הלכתי ברחובות תל אביב, וניסיתי לבחון אם גברים עדיין מביטים בי. הם הביטו. הרגשתי שנכשלתי, שהייתי אמורה לרוקן מעצמי כל שביב של מיניות וכשלתי.
"את נראית בסדר", הרגיעה אותי אנה, שמעתה ואילך תכונה על ידי סבה וסבתה, חנה, השם המקורי שלה לפני שהתרחקה מהדת. "צנועה, אבל עם סטייל. הצלחת יותר טוב ממני". החצאית של אנה הייתה קצרה מדי, ממש באמצע הברך, וכפכף היה תחוב בין בהונותיה החשופות. הערתי לה על אורך החצאית כאילו הייתי החסידה האחרונה. "הם לא אוהבים את זה, אבל הם כבר התרגלו", אמרה במין ניצוץ של מרד שמלווה את יחסה לדת מגיל 13 עד היום.
התחלנו לטפס ירושליימה לקראת שלוש. טלפונים בהולים התקבלו מדי פעם "האם תספיקו, האם תספיקו?" להגיע חצי שעה לפני כניסת השבת נחשב כרגע האחרון של ממש, מעשה נועז ביותר, סיכון רציני. כשהגענו לשכונת הר נוף הרחובות כבר כמעט היו ריקים ממכוניות, רק המאבטח של הרב עובדיה ניצב זקוף מול ביתו.
נבוכה הוצגתי מול הסבים חדי המחשבה וכבדי ההליכה, שניהם כבר עברו את גיל הגבורות. עברתי תחקור קצר מול הסב שהתגלה כרב וסופר, ואיכשהו הגענו לדיון ביציאת מצרים ובתורה. "כדי להבין את התורה צריך להאמין שזה סיפור אמיתי, התורה זה לא לסקפטים", אמר הרב. "חשבתי שיהדות היא הדת לסקפטים", עניתי . "אולי כשלם אבל בתורה צריך להאמין, רוב היהודים מוצאים את זה קל". שתקתי, שתיקה ראשונה מיני רבות. לא באתי להתווכח או לערער על תפיסות ועל דת, באתי לחוות חיים אחרים. הרב יצא לבית הכנסת ונותרנו בסלון עם הסבתא. שניהם גרים בגפם. הם עלו מארצות הברית לפני יותר מ-20 שנה, ולכל ילדיהם, כמקובל, יש ילדים. חלקם, כמו אנה, עלו לארץ וחלקם נותרו בנכר.
סבתה ניגשה ישר לעניין: "שמעתי שיש כל מיני מקומות בתל אביב שמלמדים בהם יהדות בלי להיות דתיים, שיש חילונים שמרגישים צמא לידע הזה ולומדים אותו במסגרות לא דתיות". "כן, יש מרכזים כאלה", עניתי. "מבחינתי היהדות היא לא רק דת - היא תרבות, אבל מוסד הרבנות, שטוען שיש רק דרך אחת להיות יהודי, יוצר רתיעה. בארצות הברית יש כל כך הרבה זרמים של יהדות, מחסידי ועד רפורמי, וכולם בסדר, כולם מתקבלים, אתה יכול לבחור איך אתה רוצה להיות יהודי ואף אחד לא יגיד לך שאתה כופר", ניסיתי להתנסח בעדינות הכי גדולה שיכולתי.
"יש בזה משהו", היא
"יש המון שנאה", הודיתי . "גם במחאה האחרונה, שכביכול הייתה אנטי-קפיטליסטית, היה מרמור על החרדים שלא עובדים. זה היה מגוחך בעיניי. הרעיון שכל אחד חייב לעבוד תשע שעות ביום ולמקסם את יכולת ההשתכרות שלו הוא קפיטליסטי להחריד. הזעם על הקצבאות והזכויות של החרדים בהקשר של מאבק סוציאל-דמוקרטי הוא צבוע".
"אולי הכעס הכי גדול נובע מזה שחלק מהחרדים לא משרתים בצה"ל, שמשם מגיע הכעס של הציבור הישראלי?", הוסיפה בעצב. כולנו שתקנו, אבל תחושת הזרות התפוגגה. כמעט שכחתי שאני נמצאת בעולם אחר.
אחרי ארוחת השבת, התפילות והזמירות, אנה ואני יצאנו לטיול ברחובות הקפואים. "שבת שלום", בירכו אותנו העוברים והשבים. עברו מספר שניות עד שהגבנו במלמול חזרה. "נכון, אמרה אנה, שכחתי, אנחנו חלק מהם עכשיו".
עצרנו מול הפשקווילים וזעם גאה בי. חרדים יכולים להיות משכילים, עדינים, אנשי רוח, אנשים עובדים, הם יכולים להאביס אותי בקיגל ובחמין, אבל לא אוכל להיתקל במודעות על קווי מהדרין בלי שאחוש שיש משהו מאוד עקום שם בראיית החיים.
sosnat@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם