ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

תקשיבו לטלי, חירשת מלידה, בכירה במוזיאון הילדים

העבודה המשותפת במסלול "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון הפכה אותן לחברות טובות. בריאיון מיוחד מספרות טלי אלימלך, חירשת מלידה שמונתה לאחרונה למנהלת המסלול, ודנה וולך, קודמתה בתפקיד, על הכל. על חירשות, על הקשבה ועל דעות קדומות

תארו לכם יום ממוצע בחייכם - אתם קמים לצלצול השעון המעורר של הנייד, מתארגנים לצלילי המוסיקה האהובה עליכם או מהדורת החדשות ברדיו, מחליפים כמה מילים עם דרי הבית ויוצאים לעיסוקיכם. קולות הרחוב מציפים את אוזניכם - אנשים משוחחים וצועדים במרץ, מכוניות צופרות, מישהו צועק, ילדים צוחקים. עכשיו עטו על אוזניכם אוזניות הממדרות את כל רעשי הסביבה ותקשיבו באמת. כך מתחיל סיור "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון.
 
במהלך שעה ורבע אני מסיירת עם קבוצה של חיילים ומדריכה חירשת מלידה במסלול שנועד לסגל אותנו לשוחח בדרכים אחרות. ככל שמתקדם הסיור אני מבינה שתרבות שיחה כה נעימה לא חוויתי מזה זמן רב. אף אחד לא התפרץ לדברי האחר וכולנו הקשבנו כשאחד המשתתפים העביר מסר. לא דיברנו באמצעות הקול ולא הקשבנו באמצעות האוזניים. התקשורת הייתה ויזואלית, תוך שימוש בהבעות פנים, תנועות ידיים, המחזה, ובעיקר בשפת הסימנים, באדיבות המדריכה שירי – וכל המסרים הועברו בנקל.

החוק המנדטורי הגדיר בישראל שלוש שפות רשמיות – עברית, ערבית ואנגלית. שפת הסימנים, המשמשת כ-700 אלף חירשים וכבדי שמיעה, כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה ועוד שומעים רבים המעוניינים לתקשר עם מכריהם ובני משפחתם החירשים, אינה אחת מהן. לדידה של טלי אלימלך, הסיבה לכך נעוצה ברעיון המיושן שילד חירש או כבד שמיעה שלא ילמד את שפת הסימנים יוכל להשתקם.

זה מזכיר את יחס העבר לקהילה ההומוסקסואלית – אם ננסה לשנות אתכם מנטיות מולדות, נצליח.
"בדיוק ככה אני מרגישה. זו בדיוק הנקודה, שאין מה לנסות לשנות", אומרת טלי (41), חירשת מלידה. היא מחזיקה בתואר בביולוגיה וכלכלה, נשואה ואמא לשני ילדים שומעים בגיל העשרה, והיא המנהלת הנוכחית של מסלול "הזמנה לשקט".

דנה וולך (41), חברתה הקרובה של טלי והמנהלת היוצאת של המסלול, מעידה על חברתה כי היא אישה משכמה ומעלה: "לטלי יש עוצמה שלי אין ויש לה את המסוגלות לעבוד קשה. אני עם השנים פיתחתי את הכוחות שלי. על טלי עברו מכבשים במערכת החינוך, היא חלילה לא מסכנה, אבל היא חוותה לא מעט ומצליחה בכל מה שהיא מנסה. בעולם אחר היא הייתה עפה רחוק עם היכולות והכישורים שלה".

אנחנו יושבות מחוץ למבנה בו מתקיימת תערוכת "הזמנה לשקט", על כר דשא רחב ידיים כשמעלינו חגים מטוסים. לצידנו שוקדים על בניית אגף נוסף למוזיאון הילדים שיוקדש לזקנה. טלי משוחחת איתנו בשפת הסימנים בליווי דיבור, דנה מדברת ומתרגמת לשפת הסימנים תוך כדי, ואני מדברת ומקשיבה ולתדהמתי מצליחה להבין הכל, למרות הקידוחים, מהלומות הפטישים ורחשי המנועים. הסיטואציה החדשה השרתה שיח מסוג אחר בו לתנועות הגוף וקשר העין תפקיד משמעותי בהעברת המסר והבנתו.

הרומן של דנה עם מוזיאון הילדים בחולון החל כשעוד היה בחיתוליו: "עבדתי במוזיאון עוד לפני שהוא נפתח, בדצמבר 2000, התגלגלתי לכל מיני תפקידים ומסלול 'הזמנה לשקט' הוא פרויקט שהובטח לי על ידי גיל, מנהל המוזיאון".

מה לך ולעולם החירשים?
"לא ידעתי על זה כלום לפני כן. כשנה לפני שהתחלנו את המסלול התחלתי ללמוד קצת שפת סימנים, לרחרח, לנסות להבין. עשיתי קורס פצפון של 12 מפגשים, והלמידה הגיעה מזה שידעתי את הבסיס. ואז נזרקתי לכאן והייתי חייבת ליישם. זה עניין מהותי, לא יכולתי לדמיין שאני עובדת עם קבוצה שהרוב שלה מורכב מאנשים שמבינים אותי בוודאות רק אם אני עושה את המאמץ לפגוש אותם באמצע הדרך. לכן אני אעשה את המאמץ שלי. להם צריך להיות חשוב שאני אבין אותם. אלו שני עמים, שתי שפות, וצריך למצוא את הדרך לעבוד יחד".

את טלי פגשה דנה ב-2007 במהלך מיונים לאיתור מדריכים לתערוכה, כשהדרישה המרכזית הייתה – אנשים חירשים. טלי, ילידת בת ים ותושבת העיר, בת להורים חירשים ואחות לשני אחים ואחות חירשת, התקבלה מיד לתפקיד הדרכתי בתערוכה. לפני כשנה וארבעה חודשים יצאה דנה לחופשת לידה במהלכה החליטה לעזוב את המוזיאון, והעבירה את שרביט ניהול התערוכה לטלי.
 

טלי, מה הביא אותך להגיש מועמדות לתפקיד?
"לפני המוזיאון עבדתי בחברת התרופות 'פריגו' ובהמשך עשיתי תואר בכלכלה וביולוגיה, שנראה לי שילוב מוצלח. אחרי הלימודים רציתי לעשות משהו אחר, כייפי, והגעתי לכאן".

בתחילת דרכה כללה התערוכה מערך של כארבעים עובדים והיום יש בה 65 עובדים - אנשים שומעים, כבדי שמיעה וחירשים. התקשורת ביניהם אינה מחייבת ידיעה של שפת הסימנים, לדברי דנה, אלא רצון וסובלנות בלבד: "כשראיינתי אנשים, אמרתי שחובת אנשים חירשים שעובדים פה לדעת את שפת הסימנים כי זה חלק מהתערוכה. לשומעים המלצתי על לימוד שפת הסימנים, זו הזדמנות נפלאה, אבל אין חובה לכך. חובה להיות נגיש, לוודא שהאדם החירש מבין אותך, לשוחח עמו פנים אל פנים. המאמץ חובה".

המאמץ כנראה משתלם. החיבור בין דנה לטלי הוא נדיר. דנה, ילידת קיבוץ מגל, תולה את החיבור בינה לבין טלי באורח החיים הקהילתי הסגור אותו שתיהן חוו: "חלק מהיכולת שלי להזדהות ולהבין את טלי זה שאני ניצולת קיבוץ. זו קהילה קטנה, מכירים אותך מהרגע שנולדת לפי ההורים והאחים שלך ואתה מסתובב במקום עם ההיסטוריה שלך על הכתפיים. בקהילת החירשים יש בבסיס דברים מאוד דומים. זה עזר לי להבין מה טלי עוברת, אבל החברות שלנו לא מבוססת על שומעת-חירשת. החיים שלנו ברמה החיצונית שונים מאוד אבל בפנים יש משהו דומה, משלים".

הן מנצלות כל רגע פנוי בו אני רושמת או מצלמת על מנת להשלים פערים ולדבר, ולא חסר על מה. בין העבודה לגידול ילדיה המתבגרים של טלי ובנה הטרי של דנה, חיי המשפחה והחלומות לעתיד. ובכל זאת, דומה שמירב המאמץ מגיע מצד האדם החירש. לדברי טלי, פעמים רבות מונעים ממנה מידע רלוונטי כגון מבצעים בקופות בסופרמרקט או תרגום של שיח פוליטי מעניין במהדורת חדשות שלא התברכה בתרגום לשפת הסימנים.

"לפעמים מתייחסים אליי כאל ילדה בת ארבע", היא אומרת, "שואלים שאלות כמו אם אני יודעת לקרוא ולכתוב. יש אנשים שחושבים שאין לי את ההבנה הדרושה לבן אדם בוגר. אני אומרת להם שהכל בסדר ומתעקשת לקבל תשובות על דברים שחשובים לי".

איך היית מתארת את החוויה של היותכם הורים חירשים לילדים שומעים?
"אני יכולה להגיד שזכיתי להיחשף בזכות הילדים שלי לדברים שלא נחשפתי אליהם קודם, אבל יותר קשה להיות אמא חירשת לילדים שומעים. כשהם היו קטנים ביקשו מהם לתרגם את הדברים שלי בכל מיני מקומות, בעיקר בבית הספר ואצל רופאים. שאר ההורים תמיד התייחסו אלינו כהורים שונים", מספרת טלי, שילדיה היום בני 14.5 ו-17.5, "התמודדות שלי קשה בגלל הסביבה, שהכניסה לילדים שלי לראש שהם צריכים לתרגם אותי. אבל מגיל מאוד קטן הם למדו לא לעשות זאת. כשהבת שלי הייתה בכיתה ב', המורה ביקשה שתיכנס איתי לכיתה על מנת לתרגם אותי במהלך אסיפת הורים והתעקשתי שהיא לא תעשה את זה. כמו שאר הילדים – היא חיכתה מחוץ לכיתה בזמן שדיברתי עם המורה".

"איך שאני מרגישה את זה, הקושי אותו את לוקחת לכל מקום זה שבא לה להיות סתם בנאדם לפעמים", מוסיפה דנה, "להגיע לישיבת הורים ולהיות אמא. לא זו שצריך לנסות לתרגם".

יש לאנשים אקראיים שאת פוגשת סבלנות לתקשר איתך או שהם מוותרים מראש?
"זה משתפר, עם ההורים שלי ראיתי חוסר סבלנות משווע", נזכרת טלי, "אנשים רוצים להבין מה אומרים להם אבל מהר, שהכל יתקתק, מבחינתם שאני לא אדבר. שואלים אותי מה אני רוצה ולא תמיד מחכים לתשובה".

"אנחנו מכירים אנשים רבים שנולדו למשפחות שומעות וזה דיכוי הרבה יותר חריף מטעם המשפחה שלך עצמך", מבהירה דנה, "יושב ילד שלא מבין מה כולם מדברים. על פי רוב אולי מישהו אחד או שניים במשפחה יודעים שפת סימנים ובוחרים במה לשתף אותו ובמה לא".

התקשורת ביניהן מתבצעת באמצעות שיחות וידאו והודעות טקסט, פתרונות פשוטים שטרם יושמו בחלק משירותי החירום בארץ: "בזכות המוזיאון גרמנו לכך שבמד"א חולון יקבלו פקסים במייל מאנשים שזקוקים לכך", מספרת דנה, "אבל מכבי האש עדיין מקבלים קריאות טלפוניות בלבד. במשטרה נכנסה האופציה של הודעות טקסט".

מהי התרומה העיקרית של התערוכה לדעתכן?
טלי: "אנשים שמגיעים לפה לא מצאו עבודה במקומות אחרים, הם רובם אקדמאים, כמוני. עובדה שאני פה. זה חלום שהתגשם מבחינתי, למרות החירשות שלי אני מנהלת אגף במוזיאון ואני מקווה שזה ידגים את היכולות הלא פחותות של אנשים חירשים בעולם של אנשים שומעים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...