ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

"נגמרה לי האהדה לכפר סבא": ראיון אישי עם יצחק שום

הוא היה שותף להישגים הגדולים של הפועל כפר סבא ובעיני האוהדים הוא הסמל הירוק המובהק, אבל בשנים האחרונות יצחק שום מתרחק מלויטה כמו מאש. בריאיון מיוחד הוא מדבר על האימפריה של שנות השמונים מול המועדון החיוור שמדשדש בליגה הלאומית, על הקריירה הבינלאומית המפוארת ועל היחסים המורכבים עם דרור קשטן

לא קל להיות אוהד של הפועל כפר סבא בימים אלה. הקבוצה מדשדשת בליגה הלאומית, היציעים ריקים ואפילו שחקני העבר המיתולוגיים מתרחקים ממנה כמו מאש.

אחד הסמלים הגדולים של המועדון הוא אגדת הכדורגל יצחק שום, שזכה עם הקבוצה באליפות (1982) ובגביע (1975), אבל בשנים האחרונות שומר על מרחק מאצטדיון לויטה. גם כששחקני עבר של המועדון (דוגמת אלי יאני וגדעון סיימון) מתראיינים ומספרים על ימי התהילה שהיה שותף להם ועל הרצון שלהם לראות את הסמלים של המועדון חוזרים אליו, שום נשאר בצד ונזהר לא להתערבב. זר עלול לחשוב שמדובר בהתנשאות, או בניסיון להישאר ממלכתי, אבל האמת פשוטה יותר.

"אין לי היום טיפת אהדה למועדון הזה", הוא אומר בריאיון יוצא דופן בכנותו. בפעם הראשונה זה שנים שום מוכן להתראיין ולספר על האימפריה שנעלמה ועל הגעגועים לכפר סבא של פעם.

שום (63) גדל וצמח בהפועל כפר סבא וגר בעיר עד היום. בהיותו בן 15 וחצי הוא עלה לקבוצה הבוגרת. לאורך הקריירה ליווה אותו מספר 7, שהפך לסימן ההיכר שלו (המספר הזה התנוסס על הגופייה שלו גם כשהשתתף במשחקי הגביע העולמי במקסיקו 1970).

"המשחק הראשון שלי בבוגרים נערך בשנת 1965", הוא נזכר. "סיימנו בתוצאה 1-1 מול הפועל קריית חיים. שיחקתי שמאלי. אני אפילו זוכר שירד מבול באותו משחק".

ומאז, כל השנים אתה מזוהה עם המספר 7.
"כבר בנוער בחרתי במספר הזה. אני זוכר שעקבתי אחרי שחקנים נוספים שהסתובבו עם המספר 7 על הגופייה שלהם, והם תמיד נחשבו לשחקנים הטכניים והמהירים. בעונה הראשונה שלי בבוגרים מספר 7 היה תפוס, ורק בתום אותה עונה זכיתי לקבל את המספר הזה. מאז, גם כשהייתי פצוע ולא שיחקתי, אף אחד לא לבש את חולצה מספר 7".

עלייתו של שום לקבוצה הבוגרת יצרה את החברות ההדוקה בינו לבין שלמה שרף, המבוגר ממנו בשנים

אחדות. "כשעליתי לבוגרים, שלמה, שהיה שחקן בכיר, לקח אותי תחת חסותו", הוא נזכר. "הוא נהג לקחת אותי איתו לכל מקום שאליו נסע. באותם ימים הוא היה בין היחידים בעיר שהייתה להם מכונית. אחר כך, בשנת 1970 פתחנו עסק למוצרי ספורט ומאז שמרנו על קשר הדוק".

בשנת 1975 קרא יאיר לויטה, היו"ר המיתולוגי של המועדון, לשרף (אז מאמן הנוער של כפר סבא) והודיע לו שהוא המאמן הבא של הקבוצה הבוגרת.

"ביום הראשון ששלמה היה צריך לאמן נסענו להביא סחורה מתל אביב", נזכר שום. "שלמה התרגש וחשש מאוד. הוא שאל אותי איך אצליח לאמן את הקבוצה. אמרתי לו שהוא יהיה מאמן מצוין, בדיוק כמו שהיה בנוער. מהרגע הראשון היה אפשר לזהות ששלמה הולך להיות מאמן גדול. כששלמה אימן אותי הייתי חייב להישאר עד סוף האימון גם אם הוא היה זורק אותי בתחילת המשחק. אתה יודע למה? כדי שלא יגידו שהוא זרק אותי כדי שאלך לעבוד בעסק שלנו".
 

עם שרף על הקווים ושומי (כינוי החיבה של שום - ע"א) בהתקפה רשמה הקבוצה את ההישג הראשון בתולדותיה - גביע המדינה.

"בית"ר ירושלים הביאו לגמר בבלומפילד 15 אלף אוהדים, בעוד מכפר סבא הגיעו בקושי 2,000", משחזר שום. "במחצית הובלנו 0-1 משער של יורם מור, אבל אז הגיע מנחם בגין, והאצטדיון רעד משאגות. עם הטירוף הזה הם פתחו את המחצית השנייה והצליחו להשוות. לא שמענו את עצמנו מרוב רעש. למרות הלחץ יורם הצליח לכבוש שער נוסף, ואז בדקה ה-80 אני הוספתי שער וביססתי את הניצחון.

"עין אחת בכפר סבא לא נותרה יבשה כשאברשה מרצ'ינסקי הניף את הגביע. כל התושבים יצאו לחגוג ברחובות. אנשים עמדו ברחוב ויצמן ובמרפסות הבתים ושאגו משמחה. כמה ימים אחר כך עוד חגגנו במועדונים. זה היה כמו יום עצמאות שני, רק שהוא נמשך שבוע".
חמש שנים אחר כך זכתה כפר סבא בגביע השני שלה, אבל הדובדבן שבקצפת הגיע ב-1982 - באליפות היסטורית.

"עונת האליפות נפתחה רע מאוד", נזכר שום. "במחזור השלישי או הרביעי דרור קשטן היה אמור ללכת הביתה. הייתי אז קפטן נבחרת ישראל. לויטה אסר עליי לנסוע עם הנבחרת ליוון. הוא אמר שיהיו התפתחויות ולכן אני חייב להישאר. מכיוון שכקפטן הייתי חייב לנסוע אמרתי לו שיחכה כמה ימים עם ההתפתחויות. כשחזרתי מיוון יאיר חיכה לי, באופן חריג, בשדה התעופה. הוא לקח אותי היישר לבית המלון בהרצליה, שם הייתה כל הקבוצה. הוא אפילו לא הסכים שנעבור בבית. בשבת ניצחנו את המשחק ומשם פתחנו בסדרה של 11 ניצחונות ברציפות שהביאו את האליפות והצילו את קשטן".

אז קשטן חייב לך?
"בוודאי. הוא חייב לי בגדול. באותה עונה המינוי של קשטן עבר דרכי. שלמה, שהיה חבר של דרור, ביקש ממני לשכנע את יאיר לויטה למנות אותו למאמן. קשטן היה אז בהפועל לוד, ויו"ר הקבוצה, בני רגב, הסכים לשחרר אותו. למרות זאת, עונה אחרי האליפות דרור הוריד אותנו ליגה".

איך קבוצה אלופה יורדת ליגה שנה לאחר הזכייה?
"ירדנו ליגה כי היו דברים שלא היו מקובלים. השחקנים הרגישו שאחרי אליפות מגיע להם הרבה יותר כסף. אני הייתי קפטן הקבוצה ולכן זוהיתי כחלק מההנהלה, והייתה התמרמרות סביבי. נוצרו בעיות בקבוצה וחילוקי דעות. מעבר לכך, היו שחקנים שהיו בטוחים שהם יכולים להוביל ולהנהיג את הקבוצה, למרות שלא היו בשלים מספיק".

ואז איבדת את סרט הקפטן?
"נכון. עד אותה עונה היה נהוג לבחור קפטן ברוב קולות, באמצעות פתקים שמעבירים למאמן. מי שמקבל את רוב הקולות נבחר. מכיוון שהייתי מזוהה עם ההנהלה, דרור עשה לי תרגיל ואלי יאני מונה לקפטן. באותו רגע הודעתי להנהלה שאני רק שחקן, ושאת המנהיגים יחפשו בקרב שאר השחקנים. קשטן שבר את המנהיגות שלי, ועל זה שילמנו מחיר".

שום הוא היסטוריית כדורגל מהלכת. אחד שזוכר לפרטי פרטים עשרות אירועים משנות השבעים.
"יש שער אחד מיוחד שאני לא יכול לשכוח", הוא מספר. "חזרתי מקפריסין ונסענו למשחק בבאר שבע. היו שם אלפי צופים. ניצחנו 0-2, וכבשתי שער שבו עברתי את כולם, כולל השוער. בכלל, על כל שער שכבשתי, בישלתי חמישה נוספים".
 

גם ממגרש הפרדסים, שבו שיחקה הקבוצה בימיה הטובים, הוא זוכר כל רגע. "המגרש הישן היה הכול בשבילי", הוא נזכר בערגה. "בשבת בבוקר הייתי מגיע עם אבא שלי, והיינו נשארים מתשע בבוקר עד שש בערב לראות את המשחקים של הילדים, הנערים, הנוער וכמובן הבוגרים. המגרש היה קטן. זה היה בית אמיתי".

איך הייתה האווירה בעיר סביב הקבוצה באותן שנים?
"זה משהו שאי אפשר לתאר. בכפר סבא באותם ימים היו 20 או 30 אלף תושבים, ולמגרש היו מגיעים בקביעות מינימום 3,000 אוהדים. לא היה בעיר כלום חוץ מכדורגל, והאוהדים היו מחכים כל השבוע למשחקים שלנו. באותה תקופה שמרו אישית, ואליי תמיד הצמידו מישהו שהיה מלווה אותי אפילו לשירותים. כשהייתי הולך להרים קרן, הסדרן היה פותח את שער הכניסה למגרש כדי שיהיה לי קצת יותר מקום לרוץ".

לדבריו, כפר סבא של שנות השבעים הייתה כמו משפחה. "היינו משחקים דומינו אצל יאיר נוסובסקי בבית. אחרי המשחק היינו יושבים בבית הקפה של איציק שיינפיין. זאת הייתה חבורה מגובשת. האוהדים היו נאמנים והגיעו אפילו לאימונים. אני הייתי נשאר כמעט אחרי כל אימון, ונהגתי להתערב עם השוער. אפילו בהתערבויות שלנו האוהדים נשארו לצפות".

שום שיחק קרוב ל-25 שנים בהפועל כפר סבא, לא מעט בזכות קשריו האישיים עם לויטה. "יאיר היה איש ענק. הוא היה קשוח, אבל בעל לב זהב והוא גם הבין כדורגל", הוא נזכר. "אני לא אשכח לעולם את הימים שבהם ביקרתי בביתו. אשתו, שתיבדל לחיים ארוכים, הייתה מכינה לי קפה קר. הייתי מבלה במאפייה שלהם יחד עם בנו קובי (לימים יו"ר הקבוצה) שהוא חבר יקר שלי. הוא תמיד נתן לי להרגיש בן בית ושיתף אותי בכול".

לא רצית לשחק בקבוצה יותר גדולה?
"היו לי הצעות מבולוניה וטורינו האיטלקיות, אבל אם לויטה הצליח לשמור אותי כאן במשך כל הקריירה זה אומר הכול. אם אני מתחרט זה רק בגלל הכסף שיכולתי להרוויח במועדון גדול. אך אלוהים תגמל אותי בתור מאמן. כשאימנתי בארץ, הייתי מסודר. היה לי בית ורכב ועוד כמה גרושים בצד, אבל היציאה לאירופה השלימה לי את מה שיכולתי להרוויח כשחקן ולא הרווחתי בכפר סבא".

על אילו סכומים אתה מדבר?
"אני הרווחתי באותה תקופה 20 אלף לירות בכפר סבא, כששחקנים שתרמו לקבוצות שלהם כמוני, כמו גיורא שפיגל או מוטל'ה שפיגלר, הרוויחו 100 אלף. בסופו של דבר סידרו לי עבודה במפעל המים רק בזכות התערבות של שר האוצר המיתולוגי, פנחס ספיר, שגר בכפר סבא. כך הייתי משלים הכנסה. בתור מי שהיה קפטן נבחרת ישראל ושחקן מוביל, הייתי צריך להיות מסודר כלכלית. אבל זה קרה רק כשהגעתי לאמן בפנתינייקוס ב-2003, שם לקחתי דאבל".

יוון זו כבר אופרה אחרת.
"בטח. פנתינייקוס היא קבוצה ענקית שיש לה 10 מיליון אוהדים רשומים ומתקן אימונים שבארץ רק יכולים לחלום עליו. האוהדים שם משוגעים, וזו הייתה חוויה אדירה".

ב-2005 אימן שום את קבוצת וולדי קווקז ברוסיה. "זאת הקבוצה של העיר שבה חייתי עד גיל 6. חזרתי למקום שבו התביישנו לומר שאנחנו יהודים. בסופו של דבר סגרתי מעגל, והגעתי לשם כמאמן ראשי. אמנם המקום היה מרוחק והמתקנים מיושנים, אבל אני שמח על החוויה".

בוא נחזור לעונה שלך כמאמן כפר סבא. למה אחרי שהחזרת את הקבוצה לליגת העל, לא המשכת לאמן אותה?
"בעונת 2001/2 הייתי עוזר מאמן בנבחרת ישראל. אישרו לי לאמן בלאומית, אבל יו"ר ההתאחדות אז, גברי לוי, החליט מסיבותיו שלו להמציא את 'חוק שום' שקבע שמאמן שעובד בנבחרת לא יכול לאמן בליגת העל. מכיוון שהתחברתי בצורה טובה לנילסן, מאמן הנבחרת אז, לא יכולתי לעזוב את הנבחרת".

בנו של שום, עידן, הלך בעקבותיו ושיחק בהפועל כפר סבא, עד שהמאמן תומר קשטן החליט לחתוך אותו מהקבוצה. כיום עידן הוא הבעלים של סניף ארקפה בקניון ערים בכפר סבא.

"הבעיה הכי גדולה של עידן הייתה שאני אבא שלו", מסביר שום. "עידן יכול היה להגיע הרבה יותר רחוק. הוא שחקן מצוין, אבל הסתכלו עליו בזכוכית מגדלת בגללי וזה יצר עליו לחץ שאין על שחקן רגיל. כשהוא שיחק טוב, חיכו למשחק הבא, וכשהוא שיחק פחות טוב ישר דיברו על אבא שלו. עידן היה מנהיג בשנים האחרונות בכפר סבא. אלוהים משלם כעת למי שהדיח אותו".

בשנה שעברה ניהלת משא ומתן עם בעל זכויות הניהול בהפועל כפר סבא, שאולי דור, לרכישת הקבוצה. למה זה התפוצץ?
"את שאולי דור אני זוכר עוד כבחור צעיר, שהיה מגיש לנו השחקנים מים במגרש הישן. הוא היה ממש משרת אותנו. האמת, אני מוריד לפניו את הכובע, כי לא האמנתי שיתקדם בחיים כפי שעשה. אבל ההתנהלות שלו מולי הייתה שקרית מבוקר ועד ערב".

למה אתה מתכוון?
"אני מתכוון למשל לכך שהוא נפגש עם עורך הדין שלי ושעה אחרי הפגישה הוא היה שולח נוסח חוזה אחר לגמרי. בסוף הבנתי שאני בכלל מנהל משא ומתן עם איזו חברה שאני לא זוכר את שמה ששייכת לשאולי דור וכלל לא קשורה לאגודת הפועל כפר סבא. בכל מקרה, דור הוא היסטוריה מבחינתי".

בימים אלה שום משקיע את זמנו באקדמיה לספורט שאותה הקים בשכונת עלייה יחד עם שרף. "לקחתי שחקני עבר של כפר סבא ואת המאמן אורן מוחרר, שהבאנו ממועדון טוברוק בנתניה. חשוב לי מאוד שכל המאמנים יהיו שחקני עבר. אני לא יודע איך מאמן שלא היה שחקן יכול ללמד ילד לעצור כדור בחזה".

למה החלטת להקים את האקדמיה?
"זה היה החלום שלי. בשביל ילד הדגמה יותר משמעותית מאלף מילים. אם הייתי לוקח את הפועל כפר סבא, כל זה היה קורה במועדון. הפועל כפר סבא היא היום בשבילי שני דברים: האהבה שתישאר תמיד בלב, והמציאות הקיימת, שאין לי אליה טיפה של אהדה".

תומר קשטן מסר בתגובה: "עד כמה שידוע לי עידן שום פרש בגלל פציעה בברך. מעבר לכך, אין לי כוונה להגיב לדברים של איש קטן ומתוסכל".

את תגובתם של דרור קשטן ושאולי דור לא ניתן היה להשיג.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...