עדיין חולמת בספרדית: ראיון עם לילה מלקוס
הזמרת לילה מלקוס עלתה לארץ מארגנטינה בגיל 16, לבדה, והתאהבה בישראל. מאז הביאה לנו את הניחוח המוזיקלי-לטיני, שיחקה, הופיעה ושרה, וכעת עובדת על אלבום חדש. לפני שבוע, כשהופיעה בחיפה עם ה"ביג בנד" החיפאית, תפסנו אותה לשיחה על האמהות, על ההמנון שכתבה לים המלח ואיך חולמים בשתי שפות
באותו שלב כבר החלה ללקט חומרים לאלבום הבכורה שלה, "לוקה דה אמור" ("אהבה משוגעת") כשבין כותביו היו ברוזה, לאה שבת, רמי קלינשטיין, שלמה יידוב, פבלו רוזנברג ואדם בן לביא ("פישי הגדול", אז לוינזון), ועל ההפקה המוזיקלית היו אחראים אלון נדל ורוני עברין. באלבום נכללו עשרה שירים בעברית, ועוד חמישה בספרדית.
מאז אפשר היה לראות אותה בעיקר משחקת (בסדרה "המוסד" וב"בסמה מוצ'ו" של פיצ'חזדה), ומופיעה בתוכנית "שירה בשידור" בערוץ הראשון, במשך שלוש עונות רצופות.
בשנים האחרונות נדמה שהיא חוזרת לעשייה המוזיקלית, ולאט לאט מלקטת לה שירים. "בתקופת האלבום הראשון עוד לא ממש הייתי מחוברת לישראליות, ולכן לקח לי שנים להקליט אותו", היא משחזרת. "מייד אחר כך התחלתי את 'שירה בשידור', שעזרה לי להטמיע את הפולקלור הישראלי יחד עם השפה העברית".
ובכל זאת, את האלבום החדש את מייעדת רק לקיץ של השנה הבאה.
"אין לי למה למהר, מכיוון שאני מפיקה אותו לבד ולא מתפשרת על החומרים שיהיו בו. אני צריכה להרגיש שהם נכונים לי ומייצגים אותי, וזה תהליך לא קל שלוקח את הזמן שלו. חוץ מזה אני מופיעה כל הזמן, ופעם בחודש בהופעות פתוחות לקהל במועדון ה'הוואנה'".
את עלית מארגנטינה, וגרה לא מעט שנים בישראל. איפה את מרגישה בבית מבחינה מוזיקלית?
"עדיין במוזיקה הלטינית, אבל אצלי זה נשמע כמו לטינו-פופ. אני לא יכולה להחליף את האופי שלי, ועדיין יש לי קצת מבטא. אני גם לא מתיימרת להיות מישהי אחרת - אני ארגנטינאית, שחיה שנים רבות בישראל, ומתה עליה ועל כל האנשים בה. זה לא משהו שאני יכולה למחוק. יש בזה גם בתוך השירים שלי: החום, העממיות, השמחה, הקצב, הריקודים, והמילים האוניברסאליות, המספרים את הסיפורים הפשוטים של החיים".
מלקוס, 38, גרה כבר עשור ברמת גן. היא הקליטה כבר ארבעה שירים מתוך כעשרה שירכיבו את האלבום: "גופי היה חכם ממני" (שיר של יונה וולך, אותו נבחרה לשיר בפרויקט של חי תורן, ובהפקתו היה שותף ברי סחרוף), "כמו פעם" (של הצמד יוסי גיספן את עדי לאון, והפקה מוזיקלית: נדב ביטון), "תהיה לצידי" (שיר במקצב רגאיי שכתב לה חיים אזולאי, איתו עבדה גם באלבומה הקודם) ו"שיר ים המלח" (שביקשה מרחל שפירא לכתוב ומיאיר קלינגר להלחין, ממש לאחרונה - בזמן התמודדות הפלא הישראלי בגמר "שבעת פלאי עולם"). "השיר, שגם זכה לקליפ, נולד מתוך התחרות", מספרת מלקוס. "לצערי הרב לא זכה ים המלח באחד משבעת המקומות הראשונים, אבל לשמחתי אני מקווה שהוא לפחות זכה להמנון משלו".
איך בכלל הגעת ליצור את השיר הזה?
"פניתי אל רחל שפירא, שכתבה את 'קפה אל חמרה' - אותו שרתי ב'שירה בשידור', ומאוד התחברתי אליו עד כדי כך שהוא נכנס לרפרטואר ההופעות שלי. באופן מרגש, בתוך ארבע שעות מרגע שביקשתי ממנה, חיכו לי המילים. בדקתי מי הלחין בעבר שירים שלה בהצלחה, והגעתי ליאיר. הכימיה ביניהם מדהימה, ועד שהקליפ לשיר היה מוכן עברו עשרה ימים בלבד - כולל ההפקה המוזיקלית של משה דעבול. כיוונתי לשיר קלאסי ונצחי, ואני מקווה שכך יהיה".
ביום שלישי שעבר הגיעה מלקוס למרכז קריגר בחיפה, לטובת קונצרט מיוחד עם תזמורת ה"ביג בנד" החיפאית. היה זה קונצרט מיוחד, במהלכו נוגנה תוכנית בקצב הג'אז והמוזיקה הלטינית (Caravan), בניצוחו של ג'ף הווארד. "יצא לי בעבר לשיר עם להקות שונות, וה'ביג בנד' הגיעו אליי אחרי שלשמחתי הם חשבו שאני האופציה הכי טוב לערב הזה", אומרת מלקוס.
"זו הייתה למעשה הפעם הראשונה בה הופעתי עם תזמורת, בקנה מידה גדול כזה. חוץ מקלאסיקות בספרדית ובפורטוגזית, שרתי גם את השירים המקוריים מתוך האלבומים שהוצאתי. הכוונה בערב הייתה להכניס לתוכו המון קסם לטיני. כזה שירים את האנשים מהכיסאות, למרות שמדובר בקונצרט עם תזמורת סימפונית".
ומה דעתך על הקהל החיפאי?
"הקהל מחוץ לתל אביב הוא קהל מאוד שונה, כזה שמקבל אותך בגובה העיניים ובחמימות - במיוחד בפריפריות. זה משהו שמאוד בולט אצלנו בארץ, ההבדל העצום באופי האוכלוסיות - יחסית למרחקים הקצרים בין עיר לעיר, ובין אזור לאזור".
נדמה שהראש של מלקוס מלא בפרויקטים בהתהוות, בעיקר בגלל שיש לה משרד משלה. בכל פעם שיש ביקור נשיאותי ממדינה דרום או מרכז אמריקאית בארץ - מזמינים אותה לשיר בקבלת הפנים (כמו שקרה באירוח נשיאי פנמה, ברזיל וצ'ילה). מעבר לכך, בקרוב היא מתכננת לצאת במופע טנגו חדש בשם "פנטזיה דרום אמריקאית", עם תזמורת מיתרים שחבר בה גם נגן בונדואניאון (כלי ממשפחת האקורדיון). היא גם עובדת על מופע שירוץ בקהילות דרום אמריקה בינואר. "אני אבוא כנציגת ישראל לכל דבר", היא מסבירה. "השירים שאשיר שם הם שירים ישראלים מוכרים, כולל שירי גולה, רק במקצב לטיני שמדבר אליהם. זה משהו שמעולם לא נעשה בעבר".
לארץ עלתה מלקוס לבדה ב-1990, בהיותה בת 16 בלבד, אחרי ששליח הסוכנות היהודית הגיע למסעדה של אביה, ו"הדליק" אותה בכל הנוגע לרעיון העלייה. הוא סיפר לה על "פארק סילבר", הממוקם ליד אשקלון - פנימייה המאפשרת לסיים את הבגרות בארץ, ולקבל תעודה המוכרת גם בדרום אמריקה.
"המטרה שלי אז הייתה לסיים את בית הספר, ולחזור לארגנטינה. אבל ברגע שבאתי לישראל - היה לי ברור שזה המקום שלי", היא משחזרת. "ההורים שלי תמכו בי כל כך, עד שאחרי חודשיים הם הצטרפו אליי. בכלל, לאבא שלי היה חלום להגיע לישראל בעקבות שתי הבנות שלו מנישואיו הראשונים. הוא כנראה חיכה לאיזה טריגר שיביא אותו לפה, אז אני יצרתי את הטריגר הזה בשבילו".
מאיפה היה לך האומץ לעשות את הצעד הדרמתי ההוא?
"לדעתי אם מדברים על גיל 16, זו הייתה תגובה טבעית ללכת עם מה שהרגשתי, מבלי לחשוב על העתיד. האומץ שיש בגיל הזה, לא חוזר לאחר מכן".
ומה גילית כאן?
"הגעתי למקום מדהים, שעד היום אני בטוחה שהוא היה חלום. יחסית לשמרנות בארגנטינה של 1990 - נתקלתי בחופש מוחלט, במסגרתו הייתה לי עצמאות ופרטיות, דבר שלא מגיעים אליו שם אלא עד האוניברסיטה".
ומתי ידעת שאת רוצה להיות זמרת?
"כבר כילדה הופעתי ושרתי בחתונות שהיו בבתי כנסת, יחד עם ילדה נוספת, וכמובן קיבלתי במה בבתי הספר. בארץ זה המשיך, מכיוון שתמיד היה מישהו שביקש 'תשירי לנו משהו'. הרגשתי שהייעוד שלי הוא לשיר. ההתחלה שלי כאן הייתה מקרית לגמרי. הייתי בחנות 'כליזמר' ברעננה, לקחתי גיטרה ליד ושרתי לעצמי. בדיוק אז נכנס מישהו שאהב את הקול שלי, לקח אותי ללהקה שניהל, ומשם בעצם התחילה הקריירה שלי. אני שמחה שהתמזל מזלי לעשות לאנשים טוב על הלב, ולגרום להם למצב רוח טוב. העבודה שלי היא לגרום לאנשים להרגיש טוב, מבפנים ומבחוץ. כשאנשים באים לראות אותי על הבמה - הם למעשה באים בעקבות המוזיקה הקצבית שאני שרה".
נדמה שאת הנציגה הבולטת בז'אנר הלטיני בארץ, כמובן לצד פבלו רוזנברג.
"אני חושבת שפבלו הרבה יותר ישראלי ממני, כיוון שהוא הגיע לישראל בגיל צעיר. המוזיקה שהוא עושה היא מאוד מפה, אף על פי שיש לה ניואנסים לטינים. לדעתי, מאז 'סטלה מאריס' הוא פחות מזוהה עם המוזיקה הלטינית - אבל אני מאוד שמחה שלאחרונה השורשים הארגנטינאים קראו לו, והוא חזר אליהם בצורה מאוד יפה ומרגשת".
ואם כבר מדברים על ניואנסים לטיניים, ועל ארץ המקור של מלקוס, מסתבר שהיא לא ממש מתגעגעת אל ארגנטינה. "אני לא חושבת על געגועים אליה בדרך כלל, מכיוון שאני עסוקה כל כך בעבודה ובהתנהלות היום-יומית, למרות שתמיד יראו אותי בישראל כמישהי שהגיעה ממקום אחר.
"מצד שני, בכל פעם שאני מבקרת שם - הרי יש לי שם משפחה וגם המון ממני ומהזהות שלי - אני מקבלת את העניין הזה בפנים. הכל חוזר אליי כשאני הולכת ברחובות, נתקלת בריחות המוכרים של האוכל ובכלל, ופוגשת את האנשים. כשזה קורה - אני מרגישה כאילו לא עזבתי מעולם".
איך זה לגדל ילד בישראל?
"גל ישראלי לגמרי, למרות ששני ההורים שלו ארגנטינאים. למזלי אני יכולה להקדיש לו הרבה זמן במהלך היום. באופן כללי אני די שולטת על הזמן שלי, ככה שאני תמיד זמינה בשבילו. אני רואה את עצמי כאמא טוטאלית".
הוא מגלה גם נטיות מוזיקליות?
"בינתיים הוא נמשך הרבה יותר דווקא לעולם המשחק (בנה אף התחיל לשחק בתפקיד אורח בעונה החדשה של 'עספור', ח"ל)".
בדיעבד, בראייה לאחור, גם היום היית עולה לישראל?
"בהחלט. אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הטובה ביותר להגיע לפה, ואני מרגישה שלמה איתה. זו המדינה שבחרתי לחיות בה ומאוד נוח לי בה, למרות שאני לא ממש יודעת לגמרי מה זה להיות ישראלית".
עדיין יוצא לך לחלום בספרדית?
"בין היתר, אבל לרוב זה גם בעברית. אני תמיד יודעת שאם בבוקר קמתי מבולבלת - זה סימן שחלמתי גם בספרדית".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם