חן לא יכולה לדבר, אבל ממש לא רוצה רחמים
בתיכון הושיבו אותה בכיתה של ילדים בעלי מוגבלויות, מהצבא שחררו אותה בלי לשאול שאלות, ובשום מקום לא הסכימו להעסיק אותה. רק עכשיו, אחרי שמצאה עבודה כקלדנית בעיריית רמת גן, חן חיאוי מתחילה להאמין שאולי בכל זאת אפשר להצליח בחיים גם בלי יכולת דיבור
נייר עם הודעת הטקסט הזאת היא נהגה להגיש לידיהם של מנהלי משמרת במסעדות ובבתי קפה, מזכירות משרדי עורכי דין, בעלי קיוסקים, מוכרות בחנויות בגדים וכמעט כל אחראי בכל בית עסק אפשרי, אך איש לא הסכים לקבלה.
לעתים היא הייתה מגיעה מצוידת בדף שעליו כתבה: "אין דבר יותר שווה מאשר להסתכל בצורה שווה על בלתי שווים". היא גם ציינה כי היא מחפשת עבודה כדי לממן לעצמה לימודים אקדמיים, והתעניינה במשרות שיכולות להתאים לה, אלא שדבר מכל זה לא פרט על נימי הרגש של המעסיקים השונים, והיא נותרה ללא עבודה. "הם תמיד היו ממציאים לי תירוצים, והכי התקשו לעשות את זה כשבחוץ היה שלט שעליו כתוב שהם זקוקים לעובדים", היא מספרת.
יום אחד היא החליטה לספר את סיפורה לראש עיריית רמת גן צבי בר ולבקש את עזרתו. "אני נורא כעוסה ופגועה, אבל עדיין לא מתייאשת", כתבה לו. ראש העיר התקשה להישאר אדיש למכתב, ומיהר לקבל אותה לעבודה כקלדנית. כיום, חודשים ספורים לאחר שהחלה לעבוד בעירייה, נראה שחיאוי מצאה מסגרת הולמת.
בכל בוקר היא נכנסת לבניין העירייה הישן, עושה את דרכה למשרדה, ובדרך רבים עוצרים אותה כדי לברכה לשלום, כאילו היא עובדת שם שנים. בצהריים היא מסתובבת בין המשרדים ומתעכבת מדי פעם לשיחת חולין קצרה. ממרחק של מטרים ספורים בלבד לא נראה כלל שיש שוני בינה לבין חבריה לעבודה.
"יכול להיות שבהתחלה קצת קשה לתקשר אתי, אבל מהר מאוד אנשים לומדים את התנועות הכלליות שלי ואת הבעות הפנים", היא אומרת באמצעות הקלדת המילים במחשב. "בהתחלה אני כותבת הכול לאנשים על דף, אבל אם תישאר פה עוד קצת גם אתה תבין אותי".
ועדיין, אף שחיאוי מרוצה מעבודתה, לא נראה שהיא תישאר בה לאורך זמן רב. פניה מועדות קדימה וחלומה הוא להיות רואת חשבון. את פעולות ההתקשרות עם לקוחותיה העתידיים היא מתכננת לעשות באמצעות "עוזר דיבור". "בבקשה ממך, אל תכתוב שאני מסכנה, אני לא רוצה שירחמו עליי", היא מבקשת.
את יכולת הדיבור היא איבדה בהיותה תינוקת בעקבות סיבוך שנגרם מחיסון נגד פוליו. כשהגיעה לבית הספר היא נשלחה לכיתת חינוך מיוחד, לצד תלמידים בעלי בעיות למידה ומוגבלויות אחרות. מעולם לא הייתה לה בעיה בתפיסה, היא כותבת וקוראת כיתר התלמידים (ואף טוב יותר), ומצבה המנטלי תקין, אבל נראה שגורמים מסוימים במערכת החינוך סברו לאורך כל הדרך כי מאחר שהיא אילמת עליה לקבל יחס שונה, וחמור מכך - שיטת חינוך נפרדת.
"כולם סביבי היו עם בעיות התנהגות או לימוד", היא מספרת. "היו כאלה שכמעט לא ידעו לקרוא. אני בסך הכול לא יכולתי לדבר. האמת היא שבכלל לא ניסו ללמד אותנו בבית הספר. זה תמיד נראה כאילו כל מה שהם רוצים זה להעביר אתנו
לאחר שסיימה "לבזבז את הזמן בתיכון", כלשונה, החליטה חיאוי להשיג תעודת בגרות. היא נרשמה ללימודי השלמת בגרויות וסיימה אותם בהצלחה. גם בצבא המצב לא היה שונה: כבר בצו הראשון היא הבינה שהיחס שתזכה לו יהיה כמו זה שקיבלה בבית הספר.
"בכלל לא התאמצו לבדוק מי אני", היא מספרת. "שאלו אותי שתי שאלות, העלו אותי על משקל, בדקו גובה ומיד רשמו לי פטור". חיאוי רצתה לשרת בצבא. היא לא שאפה לתפקיד קצה והייתה מוכנה להסתפק בתפקיד רגוע יותר, כמו קלדנית, אבל גם צה"ל לא היה מוכן לנסות ולמצוא תפקיד למידותיה. "בהתחלה עוד רציתי להתגייס למרות הכול, ורציתי להילחם בהחלטה, אבל בשלב מסוים הבנתי שעושים לי טובות - ואת זה לא הייתי מוכנה לקבל".
כשחבריה בני גילה התגייסו בזה אחר זה, לחיאוי לא נותרה בררה אלא לאחל להם בהצלחה ולהישאר מאחור. "הייתי אומרת שאני שמחה בשבילם, מחייכת, אומרת שיצליחו, אבל בפנים הרגשתי רע", היא אומרת. "בתוך תוכי רציתי מאוד לשרת בצבא, אבל לא הראיתי לאף אחד שכואב לי. גם בפני עצמי לא הודיתי בזה. השתדלתי להדחיק את זה כמה שיותר כי לא רציתי שיכאב לי עוד".
חיאוי מספרת שמנגנון ההדחקה שלה חזק, אבל לא תמיד זה מספיק. "אני לא אוהבת להראות רגשות, ואני משתדלת מאוד לבכות רק כשממש-ממש כואב לי", היא מסבירה, אבל קל להבחין בדמעות שנקוות בעיניה. עושה רושם שהזיכרון הכואב של הדחייה מצה"ל והתחושות שהציפו אותה אז הם הסיבה לכך.
"בעבר הייתי בוכה הרבה במקלחת, כשאף אחד לא היה יכול לראות", היא מספרת. "הייתי נזכרת בדחייה ומנסה לומר לעצמי שאם הם לא רוצים אז לא צריך, ושגם אני לא צריכה אותם. לפעמים זה היה עוזר לי, אבל רק לרגעים. האמת היא שעדיין כואב לי להיזכר בזה".
ואולם מאז שחיאוי התקבלה לעבודה בעירייה היא מרגישה, או לפחות מתחילה להרגיש, שמצאה את מקומה בעולם. "כיף לי לקום בבוקר כשאני יודעת שאני בשגרה כמו כולם, שאני מתפרנסת בכבוד ולא זקוקה לנדבות מהביטוח הלאומי או מההורים", היא אומרת. "כיום אני אדם שמח הרבה יותר".
גם רותי, אמה של חן, הבחינה בשינוי הגדול שחל בבתה ומספרת בהתרגשות איך בכל בוקר היא ובן זוגה מתעוררים לקול המוזיקה הבוקעת מחדרה. "היא קמה בשש וחצי בבוקר, מדליקה מוזיקה בווליום גבוה, רוקדת ומפזמת לעצמה ואנחנו פשוט מאושרים לראות אותה ככה", היא מספרת. "בחיים לא ראיתי מישהו כל כך שמח לצאת לעבודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם