המנקות באונ' בן גוריון לא מוכנות להמשיך לספוג ולשתוק
בשנת 2008 פוטרו 160 עובדות ניקיון באוניברסיטת בן גוריון. בתגובה לכך, הן התאגדו וחתמו על הסכם קיבוצי מול קבלן חדש, אבל זמן קצר אחר כך האוניברסיטה החליפה קבלן והנשים נותרו בלי הסכם, בלי זכויות ובלי סיכוי לגמור את החודש. ככה זה כשמסדרונות נקיים קודמים ללב נקי
מימין: ולנטינה ליכוטינסקי, אירנה מרזוין ורחל אוזן צילום: אריק סולטן
מדובר בקבוצת נשים המורכבת, ברובה, מעולות חדשות מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר. חלקן משכילות מאוד, חלקן פחות. הן אימהות חד הוריות, מפרנסות יחידות, ותנאי חייהן לא מאפשרים להן גישה לזכויותיהן כעובדות במדינת ישראל, כך שהקבלן והאוניברסיטה יכולים להעסיקן ללא תנאים סוציאליים, חופשות, תשלום בחגים והפרשות לפנסיה.
אין להן שום ביטחון תעסוקתי, שלא לדבר על תחושת שייכות. "כל מה שאנחנו מבקשות הוא לקבל טיפה כבוד בעבודה שלנו, כדי שנוכל להיות גאות בעצמנו", אומרת אחת מהן, לאחר שנתיים שבהן נאבקה, לצד חברותיה, מול הקבלן והאוניברסיטה, ונאלצה להתמודד עם אינספור התנכלויות, איומים בפיטורים והשפלות.
סיפורן העגום של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון החל מזמן, בשנת 1969. מאז ועד עד שנת 1992 הכל היה, יחסית, בסדר, שכן האוניברסיטה העסיקה אותן באופן ישיר, כחלק ממחלקת המשק שלה. ב-1992, בכל אופן, החליטה הנהלת האוניברסיטה להעביר את עובדות הניקיון לחברות קבלניות, ומאז הן הפכו ל"עובדות קבלן".
ב-2005 פנו חברי ארגון "צ"ח - סטודנטים למען צדק חברתי" להנהלת האוניברסיטה כדי לקבל הסבר על הניצול המתרחש יום-יום במרחב האוניברסיטאי כלפי עובדות הניקיון, שמפוטרות כל תשעה חודשים ומוחזרות לעבודה אחרי חופשת הקיץ, סופגות אובדן הכנסה של חגים וחופשים, ובנוסף לזה גם לא מקבלות תשלומי פנסיה, הבראה, ימי מחלה, ימי חג, הפרשה לפיצויי פיטורין ותשלום לביטוח לאומי.
כתוצאה מהלחצים של הסטודנטים ושל ארגון "כוח לעובדים" )(רגון עובדים דמוקרטי הפועל למען זכויות עובדים), האוניברסיטה פנתה לקבלנים בדרישה להקים מנגנון פיקוח על שכר העובדות ולהעניק להן חלק מהזכויות הסוציאליות. בקיץ 2008, לאור הלחץ של האוניברסיטה, החליט אחד הקבלנים, "איתן שמיר בע"מ", לפטר את 160 עובדות הניקיון שבאחריותו, בטענה שהאוניברסיטה לא משלמת לו מספיק על מנת להעסיקן כחוק.
חמש קומות לבד
ברגע ההוא, נכנסה לתמונה אורנה מור-עמוס, עובדת סוציאלית מבריקה ובעלת חוש צדק חברתי, שכינסה את העובדות אצלה בבית והסבירה להן - בעזרת מתרגמים לאמהרית, רוסית ושפות אחרות - שיש להן אפשרות להתאגד ולהיאבק. למחרת בבוקר, הן כבר התייצבו על דשא האוניברסיטה עם שלטים המכריזים על שביתה.
הפגנת סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. תומכים במנקות צילום: קבוצת צדק חברתי
בזמן השביתה, החל תהליך התאגדות שנמשך שנה וחצי. "כוח לעובדים", פעילי "צ"ח", פעילות מהפורום לצדק חברתי במחלקה לעבודה סוציאלית, עו"ד בקי כהן-קשת מארגון "איתך" וגילי ברוך מארגון "שתי"ל" - כולם נרתמו למאבק מול האוניברסיטה והקבלנים.
לאורך הדרך, התמודדו העובדות עם שורה של איומים, ניסיונות פיטורין, גסות רוח, הורדות בדרגה בעבודה והשפלות אחרות. כעבור שנתיים, בכל אופן, הוועד שהן בחרו הגיע להסכם קיבוצי מול הקבלנים שנבחרו במכרז חדש, אבל שלושה שבועות בלבד אחר כך, הקבלנים האלה הוחלפו על ידי האוניברסיטה במכרז נוסף, שלא כלל את ההסכם הקיבוצי עם עובדות הניקיון - וההסכם איבד את תוקפו. וכך, בסופו של דבר, 160 עובדות הניקיון, שכבר פתחו בקבוקי שמפנייה, הבינו שידיהן כופפו באכזריות, שהן צריכות להתחיל להזיע עכשיו מחדש, ושאם יפתחו את הפה, הן ככל הנראה לא יקבלו אפילו את יתרת פיצויי הפיטורים מ"איתן שמיר בע"מ".
"אנחנו מדברים פה על משפחות שבהן כל שקל קונה לילד ארוחת צהרים, מורה לשיעורי עזר וכרטיס לאוטובוס", אומרת מור-עמוס, "אנחנו מדברים
על כספים שמרוויחים אותם בעזרת ניקוי רצפות, אסלות, שירותים ומעבדות. שקלים שעטופים בזיעה אמיתית של נשים מבוגרות שעובדות קשה כבר שנים. נשים מוחלשות חברתית שאין להן ידע, תחכום ויכולת לדפוק על השולחן, ומולן ניצב סגל אוניברסיטאי שלא מושיט יד וקבלן עם לב אטום שלא טורח לפרוע את חובותיו. והנה, בסוף הן בכל זאת דיברו, ומה יצא? הקבלן הוחלף ועכשיו הן צריכות לטפס על ההר מחדש".
בין הנשים הללו, אפשר למצוא, למשל, את ולנטינה ליכוטינסקי, בת ה-50. היא נולדה באוקראינה, למדה בפקולטה לספרנות באוניברסיטה וניהלה את הספרייה העירונית של העיר שבה התגוררה עם בעלה ושני בניה. בשנת 1996, היא ובעלה ברחו מאוקראינה בעקבות משבר כלכלי חמור שאליו נקלעה המדינה, ועלו לארץ. בעלה, מכונאי במקצועו, מצא עבודה בחברה שממוקמת בגאנה שבאפריקה והיא, מצדה, עזבה את דוסטויבסקי והחלה לעבוד כתופרת ב"בגיר" שבקרית גת. כשהמפעל נסגר, היא פנתה לקבלן שחיפש מנקות לאוניברסיטה, ומאז היא שם. בזמנה הפנוי - אם בכלל יש לה כזה - היא עדיין קוראת פושקין ושומעת מוצרט ובטהובן.
דמות מרכזית נוספת במאבק הזה היא רחל אוזן, בת 64 משכונה ד' בבאר שבע, שעובדת כבר 30 שנה בניקיון, כל יום, משש עד עשר בבוקר, תמורת 86 שקלים ליום. הבעיה היא שבחגים השעות יורדות בחצי, אבל ההוצאות בבית לא יורדות, כמובן, לכבוד החג.
אוניברסיטת בן גוריון צילום: יהודה לחיאני
אירנה מרזוין בת ה-52, עוד שותפה למאבק, הייתה רופאה בארמניה. את לימודי הרפואה שלה היא עשתה באוניברסיטת סן פטרסבורג ובכך המשיכה את המורשת המשפחתית (אביה אמה וסבה היו רופאים). היא עלתה לארץ עם בעלה הפיזיקאי, שנקלט באוניברסיטת בן גוריון. בשבוע הראשון שלהם כאן, השניים חשבו שהגיעו לגן עדן, אבל כשאירנה התחילה לחפש עבודה היא מייד הבינה שעליה לרדת בדרישות בגלל השפה, והמציאות הישראלית הפנתה אותה לניקיון ולשטיפת מבחנות במעבדת בית החולים של האוניברסיטה.
את פאני דלמר, יו"ר ועד עובדי הניקיון, אני פוגשת בבניין פתולוגיה באוניברסיטה. קמטי דאגה חרוצים בפניה. היא מודאגת מכך ש-23 שנות פיצויים, שמסתכמים ב-44 אלף שקל, סכום אסטרונומי מבחינתה, לא יגיעו לכיסה. דלמר אחראית בבנין פתולוגיה על סטריליזציה של מבחנות עם חומרים רדיואקטיביים.
וירוסים, נגיפים, בדיקות איידס, צהבת וחיידקים רעים אחרים, נשלחים למעבדה הפתולוגית מכל רחבי הנגב, ישר לידיים של פאני. היא עובדת משבע בבוקר עד אחת בצהרים תמורת 3,400 שקל, פלוס 200 שקל החזר נסיעות.
גם רחל שלמה בת ה-49 נבחרה לוועד המנקות. היא עסיסית, תזזיתית, שמחה מטבעה ויש לה שכל ישר וכישרון לעבודות יד. לפני שנתיים החלה לעבוד בניקיון כדי שתהיה מסוגלת להחזיק את החנות שלה בעיר העתיקה, שבה היא מקבלת תיקוני תפירה, רוקמת, מקשטת אגרטלי זכוכית, תופרת שמיכות ומזמזמת לעצמה מנגינות עליזות. בניקיון היא עובדת משש בבוקר עד אחד עשרה תמורת 2,100 שקל לחודש. היום היא מנקה לבד מבנה של חמש קומות.
"פעם לא הספיקו לי שש שעות לנקות את כל הקומות, ועכשיו לא מספיקות לי חמש", היא צוחקת וממשיכה לרקום. הכל, פשוט הכל, היא מוכנה לעשות כדי לשמור על החנות שלה בשוק, שמהווה עבורה גן עדן קטן ופרטי.
פקולטה למדעי הדיכוי
מור-עמוס, מצדה, טוענת שהנושאת העיקרית באשמה למצב הזה היא האוניברסיטה, שלטענתה מעבירה את עובדות הניקיון תהליך של דיכוי מתמשך. "האוניברסיטה ממשיכה בתהליך הדיכוי של נשים", היא אומרת, היא מפעילה את הכוח שלה כנגד עובדות הניקיון בכך שהיא לא מוכנה לדבר עמן ולערוב להן שיקבלו את כספי הפיצויים. היא פשוט לא מכירה בקיומן. מבחינתה, היא בכלל לא מעסיקה עובדות ניקיון.
פרופ' רבקה כרמי, נשיאת האונ'. "כל כך קיווינו שהיא תושיט יד" צילום: יהודה לחיאני
"מה שמכעיס כאן במיוחד זה שכל זה קורה כשבראש האוניברסיטה עומדת נשיאה, פרופ' רבקה כרמי, אישה פמיניסטית ומשכילה. כל כך קיווינו שהיא תושיט יד ותקדם נשים מוחלשות - שזה הכלל הראשון של פמיניזם. אני קוראת לפרופ' כרמי להוביל העסקה ישירה ומכבדת של עובדות הניקיון".
הקבלן איתן שמיר מסר בתגובה: "היום קיבלתי רשימה של חברת הביטוח, לפיה 63 מתוך 120 העובדות כבר קיבלו את כספי הפיצויים. כל השאר תקבלנה את הכספים, שכבר נמצאים בחברת הביטוח, בימים הקרובים".
מאוניברסיטת בן גוריון נמסר בתגובה: "הסכם קיבוצי הינו הסכם שנחתם בין המעביד, במקרה זה הקבלן, לבין הארגון היציג של עובדיו. מטבע הדברים, קבלן אחר אינו צד להסכם הקודם.
"האוניברסיטה מקפידה לחייב את הקבלן בהעסקה הוגנת ותמשיך להקפיד, קלה כחמורה, על קיום תנאי העסקתם הוגנים של עובדי הניקיון. יצוין, כי בהתאם לחוק חובת המכרזים, חלה על האוניברסיטה החובה לצאת במכרז פומבי לרכישת שירותי ניקיון. במכרז החדש האוניברסיטה החמירה את דרישותיה מהקבלנים בכל הנוגע לזכויות העובדים. בתוך כך, באופן חד צדדי וייחודי, קבעה האוניברסיטה ששכר העובדים יהיה גבוה תמיד ב-5 אחוז משכר המינימום, יתרון שלא היה קיים בהסכם הקיבוצי של העובדים עם הקבלן הקודם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם