המגדלים בדרך? גל תביעות פינוי נגד תושבים בנווה צדק
המערכה החדשה של עיריית תל אביב: גל תביעות לפינוי משפחות היושבות בנווה צדק מאז שנות ה-30. הנתבעים טוענים כי המדינה יישבה אותם שם, וכי העירייה מונעת מבצע כסף. העירייה טוענת שהשטח מצוי בבעלותה, וכי מדובר בפולשים
בין שורת המלונות המשקיפים לים לבין לבה הפסטורלי של שכונת נווה צדק היוקרתית משתרעת רצועה תמוהה, מנותקת למראה, של מבנים ישנים, חלקם אטומים ונטושים, רחובות לא מטופחים וחניונים גדולים ומזמינים באופן מחשיד יחסית למצוקת החניה המפורסמת של העיר.
מאחורי גדרות גבוהות וסבך עצים אפשר למצוא שם, ברחוב עין יעקב, עוד קבוצת בתים צפופה, שמאכלסת מספר משפחות מעוטות אמצעים ומרובות ילדים, עם תרנגולות משוטטות בחצר ואווירה של כפר מימים עברו. זהו ביתה של משפחת גרשון המורחבת, 20 ומשהו נפשות (אף אחד לא יודע לומר בדיוק כמה) שחיות בצניעות, מהיד אל הפה, על קרקע שאת ערכה הכלכלי האדיר קשה לשער בכלל.
שורשיה של המשפחה, כשורשי העצים, נטועים בקרקע עוד משנות ה-30 של המאה שעברה. אך בימים אלה המשפחה, כמו גם למעלה מעשר כמותה, נמצאת בסכנת פינוי נוכח גל תביעות חדש מצד עיריית תל אביב-יפו - תביעות שמתבררות עכשיו בבתי המשפט. "אנחנו מרגישים שהקץ מגיע", אומרת דבורה גרשון, תושבת המתחם ואם לשבעה. "כל הזמן אנחנו מתפללים שהקץ יידחה - אבל חוששים שהוא יגיע, ואין לנו לאן ללכת אחריו".
הרקע למחלוקת המשפטית מתחיל, פחות או יותר, ב-1948, ומזכיר שורה של סיפורי פינוי דומים שמעסיקים את העירייה ושלוחותיה עד היום, כולם בכפרים ערביים לשעבר. כך בכפר שלם (סלמה), בסומייל (שליד פינת אבן גבירול וארלוזורוב), גבעת עמל ב' (ג'מוסין), הבתים הספורים שעוד נותרו בשייח' מוניס ליד האוניברסיטה, וכך גם בכפר הדייגים שבשפך הירקון, שלפני שבועיים הושלם פינויו ונחנכה בשטחו טיילת חדשה.
אלא שכעת נחשף מתחם שלם נוסף, שקיומו לא היה ידוע קודם לתקשורת בהקשר זה, ושבו ככל הנראה יותר מ-100 תושבים שנמצאים בסכנת פינוי מוחשית.
בסיפור הנוכחי מדובר באזור שהיה חלק מאדמות השלוחה היפואית מנשייה, שבה גרו משפחות יהודיות יוצאות ארצות ערב כמו משפחת גרשון עוד משנות ה-30 - לטענתן, אם כבעלות הבתים, אם בשכירות ואם בצורות שונות של הרשאה להתיישבות. כמו משפחת גבריאלי המפורסמת, שבנה חיים נעצר לפני שלושה שבועות בחשד שניסה להזמין את דקירתו של מנהל אגף נכסים בעירייה - גם משפחת גרשון מספרת על היסטוריה של פעילות בשם המחתרות, ועל תפיסת השטח בו הם מתגוררים עד היום בשירות המדינה כדי למנוע שיבה של תושבים ערבים.
אלא שהקרקע מעולם לא נרשמה על שמן של המשפחות האלה. בשנות ה-40 ושנות ה-60 הוציאה המדינה שני צווים מיוחדים להפקעת כל הקרקעות באזור מנשייה במטרה לפתח באזור שכונת מגורים ומלונאות חדשה, ואלה נרשמו על שם רשות הפיתוח, לימים מנהל מקרקעי ישראל. במחצית השנייה של שנות ה-80 הועברו חלקים גדולים מהקרקע מידי המנהל לעיריית תל אביב בתנאי שיפותחו לצורכי ציבור, ויוחזרו למנהל אם ייעודן ישתנה.
אחרי תקופה ארוכה שבה לא טיפלה באזור, בשנים האחרונות מתחילה העירייה לתת עליו את הדעת ביותר ממישור אחד, כפי שיתברר בהמשך, והיא שואפת להתאים את שטח ההפקר הזה לסביבותיו: נווה צדק, מתחם התחנה ושורת המלונות שעל הים. במסגרת זו הגישה העירייה בשנים האחרונות את תביעות הפינוי נגד חיים גבריאלי ולפני כחצי שנה נגד משפחת גרשון.
תביעה זו, אגב, מתייחסת גם לשטח המוחזק על ידי דינו גרשון, ושבעבר
לדברי מקור בכיר בעירייה, יש עוד לפחות תשע תביעות דומות בדרך, כשחלקן מתייחסות ליותר ממשפחה אחת ולעתים אף לארבע-חמש משפחות. הסיפור של משפחת גרשון, אם כן, הוא רק פיסה אחת בפאזל גדול הרבה יותר שצפוי לעצב את עתיד השכונה כולה.
"מה שאנחנו רואים פה זה סיפור קלאסי של הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת", אומרת עו"ד ציפורה בליצר, שמייצגת את דבורה גרשון ומשפחתה הגרעינית. "בני המשפחה נשלחו לכאן על ידי מוסדות המדינה שבדרך. הם חיים כאן מקדמת דנא, למעלה מ-70 שנה, אז אחרי כל הזמן הזה רוצים לזרוק אותם לרחוב בלי כל תמורה או פיצוי? המשפחה לא טוענת שיש לה בעלות על הקרקע, רק שמגיע איזשהו פיצוי, ויש כאן באזור לא מעט משפחות כמותה. אני טוענת שהחוק לגמרי לצדם, כי החוק מכיר בזכות המצטברת המוקנית לאדם על קרקע לאורך עשרות שנים".
אלא שבעירייה רואים דברים אחרת. בכתב התביעה שהוגש נגד המשפחה לא מופיעה כל הכרה בזכותה על הקרקע, ואף מוזכר שעוד בשנת 1976 הוצא צו פינוי לסב המשפחה, שכבר אינו בחיים (לפי רישומי בית המשפט מאותה תקופה, הצו ניתן בלי שהסב הגיע לדיונים, ובני המשפחה מספרים ששמעו לראשונה על הצו רק במסגרת התביעה הנוכחית).
העירייה מבקשת מבית המשפט לפנות את המשפחה מהקרקע כולה, כשני דונמים להערכת העירייה, ולחייב את המשפחה בתשלום של מיליון שקל דמי שימוש בקרקע, עוד 64 אלף שקל לחודש מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט.
"יש אנשים באזור מנשייה שעוד אולי יקבלו פיצוי, כי אפשר לומר שהם זכאים למעמד של דיירים מוגנים של המדינה", אומר בכיר בעירייה. "לכן הם ממשיכים בכלל לשבת שם כל השנים האלה. הבעיה עם משפחת גרשון, כמו שקורה במקרים כאלה, היא שהם באמת היו במקום בדירה קטנה, אבל עם השנים הם בנו תוספות והתרחבו. בזכות הפעילות היפה שעשו שם בבית השנטי, גם המדינה וגם העירייה התאזרו בסבלנות, אבל עכשיו בית השנטי עבר למקום אחר, ויש שם איזה בית אלי, ואנחנו לא מכירים בו, ומבחינתנו הגיע הזמן לשים לזה סוף.
"אז הם טוענים להתיישנות, ושלא תבעו אותם קודם, אבל אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו ולהוציא אנשים משטחים ציבוריים, כמובן עם הצעה לפיצויים על שטח שמותר להם להיות בו. מה שהוגן. אין ספק שכל המקומות האלה, כמו שייח' מוניס וסומייל ואחרים, מקומות שבהם ההיסטוריה לא התחילה אתמול, הם מקומות קשים ומורכבים לנו".
"הבעיה לדעתי טמונה בכך שהעירייה רוצה את השטח לעצמה, ורוצה לעשות עליו ביזנס", טוענת מנגד עו"ד בליצר, שמנפנפת בכתב התביעה ובדרישות התשלום בו - המנוגדות לטענת הבכיר לגבי מתן פיצויים. "מדינת ישראל הלכה ועשתה הסדר שלא ברור לי מה הוא, ורשמה את הקרקע על שם העירייה. עכשיו אני שואלת: למה המדינה נתנה את זה? מכורח מה? באיזה תנאים? מה פתאום המדינה מחלקת מתנות ככה, ואם כבר היא מחלקת, אז למה דווקא לעירייה? למה לא לממש את התכנית המקורית של ההפקעה ולהקים פה דיור ציבורי? למה לא לתת את הקרקע שעליה יושבים אנשים מקדמת דנא לאותם אנשים? לכן פניתי לבית המשפט וביקשתי שיאפשרו לי לראות את מסמכי ההסדר בין העירייה למדינה.
"בית המשפט נתן לי צו, אבל עד היום לא קיבלתי את המסמכים. למה? הם נעלמו. איך? לא ברור, וזה מאוד נוח (לעירייה, ח"מ) שהם נעלמו. באופן רגיל כשיש הפקעה, היא נעשית אך ורק לצורכי ציבור, ואם חורגים מהתכנית הזאת - צריך להחזיר את הקרקע לבעליה. מכיוון שהעירייה לא מתכוונת להשתמש בקרקע הזאת לצורכי ציבור, היא צריכה להיות בכל מיני ידיים - אבל בטוח לא של העירייה".
לדבריה של בליצר מצטרפת עו"ד קרן בצר, שמייצגת את דינו גרשון ואת בית אלי. "יש פה אנשים שמגנים על הבית שלהם, ואין להם בררה אלא להלחם", אומרת בצר. "אלה משפחות שהובאו לשם מתוך מדיניות רשמית להכניס עולים לקרקעות עם זיקה לערבים, עוד לפני קום המדינה, ולפיכך קנו להם זכויות במקום עם השנים. לדאבוננו בבית המשפט נתקלנו בגישה נחרצת שאומרת שמי שאין לו חוזה צריך לעוף מהקרקע לא היום אלא אתמול.
"ניסינו להסביר שמדובר במשפחה שמעולם לא ניסו לפנות אותה, שדינו מעולם לא הרוויח כסף מבית השנטי, ושבניגוד למה שהעירייה אומרת - גם כיום הוא לא מרוויח שקל מהמקום. זה לא שאנחנו לא מוכנים להגיע להסדר, וברור שצריך הסדר, אבל לא יכול להתקיים דיון רציני על הסדר כשההחלטות הן חד-צדדיות".
כדי להבין את הטענות של עורכות הדין בדבר כוונותיה של העירייה להתעשר מהקרקעות המדוברות צריך להבין את הרקע התכנוני של שטחי מנשייה לשעבר. בשנת 1991 אושרה תכנית-על שהסדירה חוקית את לבה של נווה צדק, אך באותה נשימה הגדירה את סביבותיה כ"שטח לתכנון עתידי", ובכך יצרה בפועל מצב שבו נמנע כל שינוי משמעותי בשטח, וכל פעולה המצריכה היתר בנייה (כמו החלפת גג או סגירת מרפסת) נאסרה.
שטחים אלה מחולקים כיום למעשה בין שלוש תכניות שונות, שנמצאות בשלבים שונים מבחינת הליכי התכנון. הדרומית ביותר והגדולה מכולן, הנקראת בפשטות "תכנית מנשייה", נועדה להסדיר את כל סביבת מתחם התחנה ולהשלים את חיבור כביש שלבים להרברט סמואל (ומעוררת התנגדות רבה בקרב תושבי נווה צדק והסביבה). התכנית כוללת שטחים בעירוב שימושים של מגורים, מסחר ומלונאות בבנייה בגובה של ארבע קומות באזורים הקרובים לנווה צדק, ושבע ליד קצה שדרות ירושלים. תכנית זו נמצאת בשלבים מוקדמים מאוד, פנימיים במנהל, ואפילו לא הוצגה למהנדס העיר.
צפונית לתכנית מנשייה, בשכונת נווה שלום ובערך עד הקו הדרומי של המלונות (בית הכשרת היישוב), מוגדרת תכנית "תפרי נווה צדק דרום". זו התכנית המתקדמת בין השלוש, שזכתה באוגוסט שעבר לאישור הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. אלא שתושבים מנווה צדק, שחלקם גרים בשטח התכנית וחלקם מחוצה לה, ביקשו לערער על האישור בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה בשל ההכנסה המסיבית, לטענתם, של מסחר ומלונאות לשכונה.
משנדחתה בקשתם הגישו עתירה מנהלית נגד הוועדה המחוזית בדרישה שתאפשר להם להגיש את הערר, ועתירה זו הקפיאה את קידום התכנית עד מתן הכרעה. ביום שלישי לפני שבועיים התקיים דיון בעתירה אצל השופטת אסתר קובו, סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, והחלטה צפויה בחודשים הקרובים.
התכנית השלישית חלה על הרצועה הצרה בין נווה צדק ובין שורת המלונות ורחוב המרד, ונקראת "תפרי נווה צדק צפון מערב" (בניגוד לצפון-מזרח, שעוסקת באזור הצמוד למגדל שלום וקצה שדרות רוטשילד).
התכנית, שכבר זכתה לברכתו של מהנדס העיר, אך טרם הוצגה לוועדה המקומית, חלה ברובה על קרקעות עירייה, ובהן גם הקרקע שעליה יושבת משפחת גרשון. התכנית כוללת את ההרחבה של בית הספר "תקומה" שבצפון הרצועה ושטח נוסף למבני ציבור ולגינה, אך רוב השטח מיועד למגורים בבנייה של ארבע-חמש קומות ולמלונות נמוכים מול שורת המלונות הקיימים.
מבט כולל על שלוש התכניות, שכולן מוטמעות בצורה זו או אחרת גם בתכנית המתאר הכלל-עירונית שנמצאת בהליכי אישור, מראה שמדובר בשטח ענקי, המשתרע בין הכרמלית לצפון שדרות ירושלים, ואין מחלוקת לגבי שוויו הכלכלי. לפחות חלק מהשטח הזה עוד צפוי לגרום מחלוקות בין העירייה לבין מנהל מקרקעי ישראל, שעשוי לתבוע אותו חזרה לעצמו בהתאם לכתוב בטאבו אם אכן התכניות לא יגדירו אותו לצורכי ציבור.
במנהל אישרו בשבוע שעבר שההסדר משנות ה-80 הותנה בכך שהקרקע תשמש לצורכי ציבור, ושאם יחול שינוי - ידרשו את החזרת הקרקע לידי המדינה. "יום אחד זו בהחלט תהיה סוגיה מורכבת בינינו לבין המנהל, עם בלגן לא פשוט", מאשרים גורמים בעירייה, "אבל זה אחרית הימים. היום צריך קודם כול לעשות סדר בשטח".
"אני חושדת שהעירייה מתכוונת למצוא דרך לשמור על השטח ולהרוויח ממנו כסף טוב", אומרת עו"ד בליצר. "אני מאמינה שמי שמכינים את התכניות האלה רוצים שיהיה תכנון טוב, אבל אין דבר גרוע יותר ממצב שבו למתכנן יש חלק ברכוש. במצב שבו לעירייה יש חלק ברכוש, האינטרס שלה הוא אחר מכזה של מתכנן שבאמת פועל לטובת הציבור, ושהיה יכול להביא בחשבון גם את הצרכים של המשפחות שנמצאות שם".
"בבית המשפט קראו לנו 'שודדי הקרקעות הגדולים בתל אביב'", אומרת דבורה גרשון, "ואנחנו בכלל חיים על שטח קטן, אוכלים את ביצי התרנגולות שלנו, ומתקיימים מקצת עזרה שאני מקבלת מאבי וקצת ממכירת אמנות של בעלי, שגם לומד בכולל. אבל אם לא תהיה בררה אנחנו מוכנים לפינוי בתנאים הוגנים. אחרת אין לנו לאן ללכת".
"אני מרגישה שאנחנו חיים בסיפור סינדרלה שלא נגמר", מסכמת בת-אל ארנזי, בתו של דינו גרשון, שמפעילה כיום את בית אלי. "גם ככה אנחנו נלחמים על תרומות כדי שיהיה לנו כסף לחשמל, מים וארנונה, ופועלים מכל הנשמה עם צוות שכולו התנדבות, כולל אותי עצמי. עושים הכול כדי של-20 הנערים יהיה בית של ממש לראשונה בחייהם. אחרי כל זה באים ומאיימים עלינו שיזרקו אותנו לרחוב, וזה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לנערים האלה".
"העירייה מתמודדת מדי יום עם פלישות לשטחי ציבור על ידי גורמים שונים, החל מאנשים מן הישוב וכלה בעבריינים. העירייה מנהלת הליכים משפטיים נגד אותם פולשים, על מנת להשיב את השטחים לייעודם המקורי, כשטח פתוח לרווחת תושבי העיר והבאים בשעריה. ובאופן פרטני יותר:
"בניגוד לנטען, אין צורך 'בנוסח הסדר' - שהרי בעלות העירייה כבר נרשמה בטאבו ומופיעה בנסח. כל מה שהיה לפני כן כלל אינו רלוונטי, כי לפי הדין הרישום בטאבו הוא ההוכחה המכרעת על בעלות. נציין כי בית המשפט לא הוציא צו המחייב את העירייה להציג מסמך כמוצג בשאלה, אלא הוציא צו כללי לגילוי מסמכים רלוונטיים שבידי העירייה וגם צו המופנה לפקיד ההסדר.
2. "על השטח לא קיימת כיום תב"ע מאושרת 'למגורים או מלונאות'. במקרה של שינוי ייעוד הקרקע, כמובן שהעירייה תנהג כדין, אבל זה בינה לבין המדינה.
3. "תפיסת קרקע, ארוכת שנים ככל שתהיה, אינה מקנה זכויות נכסיות בקרקע לתופסים. מרגע שרשומה בעלות העירייה על הקרקע, הרי היא רשאית לפנות מחזיקים בה, גם אם יוכח כי במקור היה למי מבני משפחת גרשון איזשהו מבנה זעיר, בן כמה מטרים (שהוכר על ידי חברת 'עמידר').
"התפשטותה של הפלישה על פני שטח ענקי של למעלה משני דונם בוודאי חייבה את העירייה להגיש תביעת פינוי כפי שהוגשה. בכל מקרה, נדגיש כי אין הנתבעים מחזיקים מבנה כלשהו בשטח מלפני קום המדינה.
"ראוי לציין כי בית המשפט הוציא בשבוע שעבר צו המרשה לעירייה או מי מטעמה להיכנס לשטח התפוס לצורך מדידות ולסגירת העבודות המתרחשות בו (קיימים בשטח כמה וכמה מבנים לא חוקיים) - וזאת חרף התנגדות באי כוח הנתבעים. עד עתה לא אפשרו הנתבעים ונציגי העירייה להיכנס לשטח ולערוך בו מדידות. עוד נציין כי העירייה מוכנה כמובן להיכנס למשא ומתן עם באי כוח הנתבעים, ואף נערכה פגישה אחת שבעקבותיה מצפה העירייה לתשובות מסוימות מבאי כוח הנתבעים, תשובות שטרם הגיעו.
"לעניין בית אלי, נציגי תחום ילד ונוער ממנהל השירותים החברתיים סיירו במקום מספר פעמים על פי בקשת מנהלת המקום והוסבר לה כי הגורם האחראי למתן הכרה, סיוע, פיקוח ותמיכה למסגרות לבני נוער בסיכון בישראל הוא משרד הרווחה. מנהלת המקום אכן פנתה למשרד הרווחה, אך לאחר סיור מקצועי שהתקיים במקום מצאו נציגי המשרד כי אינם יכולים לסייע למסגרת זו.
"נמסר למנהלת כי באפשרותה לפנות לוועדת התמיכות העירונית לשם בחינת זכאותה לקבלת תמיכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם