ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

חיות בר: העו"סית ורואת החשבון יראו לכם מה זה פאב

הן אמהות בשנות ה-40 לחייהן ונראות כמו מורות יותר מאשר כמו ברמניות, אבל גלית דבירי וענת היינריך, בעלות הפאב החדש "נינקסי", על שם אלת הבירה השומרית, מבטיחות ללמד אתכם לשתות

בהתחלה זה נראה כמו טעות בכתובת. בין שורה של מוסכים וחניונים באזור תעשייה מול אצטדיון בלומפילד מסתתר הפאב "נינקסי". בכניסה קיבלו את פניי שתי נשים, שנראות יותר כמו מורות מאשר כמו בעלות בר. ושוב כרסם בי הספק: האם באמת הגעתי למקום הנכון? רק כשהן החמיצו פנים משום שסירבתי לכוס בירה, הבנתי שזה כנראה המקום.

להגנתי ייאמר כי השעה הייתה 11 בבוקר ואני, מה לעשות, מתחילה לשתות כמה שעות טובות מאוחר יותר. אבל מבחינת גלית דבירי (44) וענת היינריך (44), זה לא משנה. בעיניהן, דין תל אביב כדין ברלין, בריסל או דבלין. הן רוצות לראות פה פאבים כמו באירופה, היכן שתרבות השתייה היא חלק מהחיים ולא רק בילוי לילי.

את "נינקסי" (על שם אלת הבירה השומרית) פתחו השתיים, בעלות ניסיון בתחום תרבות האלכוהול, לפני כארבעה חודשים. דבירי, ילידת תל אביב, נשואה לגדי דבירי, שם דבר בענף הבירה בישראל, ולהם שני ילדים.

שניהם באו מתחומים רחוקים מאוד מחיי הלילה: היא הייתה עובדת סוציאלית והוא רואה חשבון. לפני כשבע שנים הם החליטו לפתוח את מרכז הבירה "בירדי" ברחוב היסוד, בו הם מוכרים חומרי גלם למבשלות, מעבירים קורסים לבישול בירה, סדנאות, ימי כיף ועוד.

לפני כשנה התפנה החלל שמתחת לחנות והם החליטו שאין טבעי יותר מלהקים בחלל הזה פאב. דבירי, שלקחה על עצמה את היוזמה החדשה, החלה לחפש שותף ובתיווך של יבואן בירה אתו היא עובדת נוצר הקשר עם היינריך. היינריך, נשואה פלוס חמישה, הייתה בעבר בעלת הפאב "לה מורס" ברחובות, שזכה לתהילה באזור השפלה, ובעקבות הכניסה לשותפות עם דבירי, מכרה אותו.

"הייתה לי בהתחלה רתיעה מסוימת מלפתוח פאב בתל אביב כי אני רואה מה קורה כאן", מספרת היינריך. "אז נכון, יש את 'ננוצ'קה', שעשתה חיל, אבל היא אחת והמקום שלה שונה לחלוטין. אחד הפאבים האמיתיים היחידים שיש פה זה 'השופטים', שגם הוא התמסחר, ואולי 'נורמה ג'ין'. חיי הלילה בתל אביב הם נטולי אווירה, סתם פיק-אפ. להיכנס, לדפוק את הראש ואולי לדפוק עוד כמה דברים על הדרך.

"הגעתי במטרה לעשות משהו אחר. המקום הזה לא

מתאים לכל אחד. זה לא פיק-אפ וזה לא בר, ואין פה וודקה רדבול. זה ממש פאב. מהסוג שאין כמעט בארץ. זה מתבטא במבחר הבירות, בידע שיש לנו, באוכל שאנחנו מגישות, בשעות הפתיחה שלנו ובמוזיקת הבלוז והג'אז שאנחנו משמיעות. כל זה עושה סלקציה טבעית של מי שמגיע לפה".

צמד המילים "כמו באירופה" חוזר לא מעט. ואכן, היינריך ודבירי מקוות לשנות את הרגלי צריכת האלכוהול בארץ. "באיזשהו מקום באנו גם לחנך", אומרת דבירי. "באירופה באים לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב בפאב. יושבים עם המשפחה בפאב. שותים לאורך היום.

"הישראלים פחות מורגלים לזה. לכן אנחנו גם עושות פה עסקיות בצהריים עם רבע כוס בירה, שלא מגישים בכל מקום. זה בשביל להרגיל את הישראלים לעשות את הברייק הזה בצהריים באופן שלא ישפיע על העבודה שלהם. הקונספט בא מתוך אמונה שלנו, אנחנו חיות כך".

אבל חוץ מהקונספט המעט שונה, אין ספק שמה שבעיקר מושך את תשומת הלב הוא העובדה שהוא מנוהל על ידי שתי נשים, לא מראה נפוץ במיוחד בחיי הלילה של תל אביב המבעבעים מטסטוסטרון.

"כל התחום הזה של בירה ואלכוהול סובל מסטיגמות", אומרת דבירי. "אני רואה את זה בהדרכות שאנחנו עושים במרכז. על כל שישה קורסים לבישול בירה שאנחנו פותחים מגיעה בחורה אחת. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הנשים בארץ שמבשלות בירה, וחבל לי על זה. אני לקחתי על עצמי משימה לשנות את זה".

בני זוגן של השתיים, אגב, נרתמו לעסק המשפחתי: דבירי הבעל אחראי על המטבח, כלומר על תפריט האוכל במקום (שמושתת על אוכל ביתי, כולל צ'ולנט בימי שישי), ואילו הבעל למשפחת היינריך עיצב את כל הפאב. "זו עבודה מאוד קשה וצריך בן זוג שיבין את העבודה הזו", אומרת היינריך. "את נמצאת 24 שעות כמעט רק עם גברים כי 70 אחוז ממי שמגיע לברים ועובד בברים הם גברים".

אתן עוף מוזר בחיי הלילה. גם בגלל הגיל.
"אני לא מאמינה בלהשקיע יחד עם עוד עשרות שותפים, לא לדעת ולא לשלוט במה קורה בבר, לבוא פעם בשנה ולאסוף את הרווחים. פאב בתל אביב היום הוא גם בית קפה מסעדה-מועדון.

"החבר'ה הצעירים רוצים להרוויח מכל הכיוונים, והם עשו ערבוביה של הכול. רצינו לפתוח פאב אמיתי, ולכן לא חיפשנו לשבת על דיזנגוף או בן יהודה. לא רצינו שזה יהפוך למקום שנאבד את השליטה עליו. יכול להיות שזה לא הכי רווחי כלכלית, אבל בגילנו המתקדם אנחנו לא רוצות רק להרוויח כסף אלא גם לאהוב את מה שאנחנו עושות".

היותן של השתיים בעלות משפחה דורש בסופו של דבר גם התאמות בדרכי העבודה בפאב. "אני באה מעבודה סוציאלית, מעבודה של יום, לא של לילה", אומרת דבירי.

"לכן גם חילקתי עם ענת את העבודה. היא רגילה לעבוד בלילה, ולכן היא נמצאת פה בלילות, ואני מנהלת את המקום בעיקר בשעות הצהריים. כמובן שזו עבודה שואבת, אז החלוקה הזו לא תמיד מתבצעת אבל משתדלים. הילדים שלי מאוד מפרגנים, אבל אני משתדלת להפריד ביניהם לבין המקום הזה. הם מגיעים לכאן לאירועים או אם יש משחק חשוב בבלומפילד".

היינריך: "אצלי זה הפוך. הילדים שלי גדלו בפאבים שניהלתי, ואפילו הבריתות שלהם התקיימו בפאב. מדובר במשהו שתמיד היה ברור שאני רוצה לעשות. עם הזמן בעלי עזב את המקצוע שלו כי מישהו היה צריך לגדל את הילדים, אז הוא היה האימא. העבודה הזו דווקא יותר מאפשרת לי לבלות זמן עם הילדים מאשר עבודת יום כי אני יכולה להיות שם כשהם חוזרים מבית הספר, לאכול אתם צהריים, לעזור להם בשיעורים".

במקרה של היינריך, גידול הילדים דורש השקעה רבה מהרגיל, שכן שניים מחמשת ילדיה הם אוטיסטים. "אף פעם לא נתתי לזה במה בחיינו ובחיי הבית שלנו", היא אומרת. "אף אחד מהם לא הרגיש שונה ממישהו אחר וגם לא גידלנו אותם כך. האוטיזם קיים, אבל הוא לא מנהל לנו את החיים.

"זה לא קל, במיוחד מבחינה כלכלית, ותמיד שאלו אותי אחרי שנולד לי ילד אוטיסט למה אני ממשיכה לעשות ילדים ואם אני לא מפחדת שיהיו עוד. אבל בעינינו זה כבוד גדול להיות הורים לילדים כאלה. צריך לקחת דברים בפרופורציות הנכונות. אוטיזם זה דרך חיים ואם יודעים להתמודד אתו ולספק את הכלים הנכונים, אין שום בעיה להגיע לכל מה שרוצים".

מלבד המיקום והזהות המגדרית של הבעלים, "נינקסי" מתייחד גם בהיותו אחד הברים היחידים בעיר שסגורים בימי שישי בערב. "אני באה מבית דתי", מסבירה דבירי, "וכשחשבתי על לפתוח מקום היה לי חשוב שהוא יהיה סגור בערב שבת. זה היה אחד התנאים. ימים יגידו אם זה כלכלי. מה שכן, זה הופך את צהרי שישי למיוחדים מאוד. יש פה אווירה כיפית, באות משפחות עם ילדים, וזה מרגיש ממש כמו קבלת שבת".

רגע לפני שאנחנו נפרדות, היינריך מוזגת לעצמה כוס שתייה. מיץ, אם תהיתם. מול מבטיי המשתאים היא מסבירה: "פעם הייתי בקטע של בירה, אחר כך עברתי לוויסקי. היום אני כבר לא שותה אלכוהול בכלל. מה לעשות, כנראה שהזדקנתי ".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...