הקב"ה לא יכה פעמיים: ראיון עם הרב אופיר ונגה כהן
משפחת כהן הפכה לסמל של גוש קטיף. פיגוע, שלושה ילדים קטועי גפיים, התנתקות, שיקום נפשי באשקלון. שש שנים אחרי העקירה מונה האב, הרב ד"ר אופיר כהן, ליו"ר מינהלת תנופה שאמורה לטפל במפונים. "הנכדים שלנו יחזרו לגוש קטיף", אומרת רעייתו נגה, "הילדים שלי לא נתנו את הרגליים שלהם סתם". ראיון זוגי
לפני שבועיים מונה בעלה, אופיר כהן, ליושב ראש מינהלת תנופה (לשעבר סל"ע). זאת המינהלת שהוקמה כדי לטפל במפוני הגוש. מינוי אישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כהן, מעכשיו, הוא נציגה הרשמי של מדינת ישראל ושל הממשלה בכל הנוגע לטיפול במפונים. עד היום, למעלה משש שנים אחרי ההתנתקות, 70 אחוז מהמפונים לא הצליחו עדיין להגיע לדיור קבע. רבים מהם לא השתלבו בשוק העבודה. הבעיות הן רבות ומגוונות.
הרב כהן, אגב, אומר ש"כל אחד יכול לקרוא לזה איך שהוא רוצה". כוונתו להתנתקות. התנתקות, הוא אומר, היא מילה נכונה, אבל בפועל הייתה "עקירה". מדוע? משום שגוש קטיף היה "נטוע".
"אני לא חי בסגירת מעגלים", אמר, כשנשאל השבוע אם המינוי סגר אצלו איזשהו מעגל. "אני חי בספירלה, צנטריפוגה. סגירת מעגל פירושה לעצור במקום. ואני מעדיף להמשיך קדימה".
"למה סגירת מעגל? אני לא מבינה. מה, החזירו לילדים שלנו את הרגליים?", ממשיכה בלהט נגה כהן. "חזרנו לכפר דרום? איזו סגירת מעגל? סגירת מעגל תהיה כשנחזור לגוש קטיף. אנחנו כבר זקנים (היא בת 43, ח.ק.ב), אבל הנכדים שלנו יחזרו. אנחנו באמצע המעגל. אני מרגישה טוב, כי אני יודעת שלא נתנו לחינם. הילדים שלי לא נתנו את הרגליים שלהם סתם".
בטוקבקים שצורפו להודעת המינוי שיצאה מלשכת ראש הממשלה, היה מי שכתב ש"שכחו להזכיר שכהן הוא אב לשלושה ילדים שנפצעו בפיגוע ומגורש מגוש קטיף". כהן אומר שלא קרא את הטוקבקים. "אני לא השתניתי", הדגיש. "גם מי שבחר בי, יודע במי הוא בחר. זה לא משהו שהוא מוסתר, אבל אני לא הולך עם 'טייטל'. אני לא הולך עם סמל על הדש. אני לא כזה. אם היו שואלים אותי לפני שבע שנים 'נראה בעיניך להיות יו"ר המינהלת?', הייתי אומר 'איך אפשר לעשות בכלל תפקיד כזה?'. אז הרבה אנשים חשבו שזאת בגידה". "עכשיו", הוא אומר, "אחרי מה שקרה, כשכבר יש מצב נתון וצריך להתמודד איתו, אז זאת משימה לאומית".
לפני שישה חודשים בדיוק נולד הנכד הבכור של בני הזוג כהן. בן לאורית, הבת שאיבדה את כף רגלה בפיגוע. היום היא בת 23, נשואה ובעלת תואר ראשון במינהל עסקים. "החיים חזרו לתיקונם", אומרת נגה, "אף על פי כן, ולמרות הכל". תהילה, קטועת שתי רגליים, שנקבעו לה מאה אחוזי נכות, עושה עכשיו שירות לאומי. היא משרתת באולפנה, אבל את השנה הראשונה עשתה דווקא במחלקת השיקום של בית החולים תל השומר. אותו מקום שבו העבירה משפחת כהן שנה וחצי מחייה. זה היה רעיון שלה, לשרת דווקא שם. עד היום, אומרים אופיר ונגה כהן, כשמתקשרים ומספרים להם על ילדים או בני נוער שאיבריהם נקטעו ומבקשים עזרה, הם מיד נוסעים אליהם. עם תהילה.
"גם אלינו באו", אומרת נגה. "באה מישהי, אני לא אשכח. הסתובבה בחדר על שתי רגליים, ואין לה רגליים, והיא אומרת לי, כמו עכשיו תהילה, 'זה פרוטזות'. כי כשזה קורה, השמים נופלים עלייך. זה נורא".
ישראל, שהיה אז בן שש וחצי, היום כבר בכיתה י"ב. השבוע הכיתה שלו יצאה לטיול שנתי. הוא נשאר בבית. בגלל הפציעה. הוא הולך לחדר כושר ומשחק כדורסל, ויש לו, אמרה נגה, ברוך השם, "ידיים טובות וראש". הוא תלמיד מצטיין, עלם חמודות ובחור כארז, בורח מתקשורת כמו מאש. בדיוק כמו שתי אחיותיו הגדולות. "גם היום קשה לי לראות את הפציעות של הילדים שלי", אומרת נגה.
הזמן במובן הזה לא שינה כלום. אין להם בבית תזכורת לחיים בגוש קטיף, "אבל", אומרת נגה, "הרגליים של הילדים והסבל היומיומי שלהם מזכירים לי את כפר דרום. אני מדברת ובא לי לבכות. כל יום זה יותר קשה. חשבנו שזה ילך וישתפר, אבל לא. עם השנים זה רק נהיה יותר קשה. אני יודעת שהם חווים את הכאבים. שואלים אותי לפעמים 'שכחתם?'. איך אפשר לשכוח כשפיזית זה כל כך כואב?".
נגה ואופיר כהן הגיעו לכפר דרום בשנת 1989, הזוג ה-12 של היישוב. מירי אמיתי ז"ל, שנהרגה
מרים (מירי) אמיתי וגבריאל (גבי) ביטון, תושבי כפר דרום, נהרגו. ילדי משפחת כהן נפצעו באורח קשה.
"שוק, טראומה", מתאר אופיר כהן את הבוקר ההוא, שחצה את חיי משפחתו לשניים. "מתוך הבית רצים החוצה. שומעים את הבום מהחלון ורצים. אתה שומע בום ואתה מספיק מנוסה בשביל לדעת אם זה בום על קולי או מטען. אתה חושב לעצמך, רגע, האוטובוס של הילדים יצא כבר? כי זאת השאלה. אתה יוצא מהבית ורץ לשער. אתה רואה שאוטובוס אחד יצא, השני לא. ואז השאלה השנייה: נפגע או לא נפגע, האוטובוס. וזה אוטובוס ממוגן ירי. יש לו סיור מקדימה וסיור מאחורה, ואני חושב שהיה אפילו סיור מהצד. מיד הצבא עבר ל'נוהל'. סגרו את הכל. עד שהגענו, כבר פינו את הפצועים. אמרו לנו שיש הרוגים ואני זוכר שהתחלנו לעשות רשימות, מי היה, מי לא היה, מי נשאר. אחר כך נסענו לסורוקה, לבית חולים".
"עשינו ריסט על הפציעה", צוחקת נגה כהן, אבל לא מתכוונת באמת. שנה וחצי נמשך המסע המשפחתי בין בתי החולים. מסורוקה עברו לתל השומר. באותה תקופה עברו להתגורר בגבעת שמואל. מדינה שלמה נשאה אליהם עיניים. כולם עקבו אחרי תהילה הקטנה ששכבה במחלקת טיפול נמרץ.
"בשום שלב לא שאלתי למה זה קרה לנו", אומרת נגה. להפך. עד היום, בכל שנה, הם עורכים "סעודת הודיה". בזכות העובדה שילדיהם ניצלו במקום שבו אחרים מתו. "אני כן שואלת למה. אולי כדי שאהיה אמא יותר טובה", היא אומרת. "אולי לא נתתי מספיק תשומת לב לילדים. תהילה אמרה לי כבר בבית החולים 'אמא, ככה הקב"ה רצה'. גם מתקין הפרוטזות אמר לי, 'נגה, זה גורל'".
המחבלים שביצעו את הפיגוע באוטובוס הילדים מעולם לא נתפסו. לפני חודשיים, ביום שבו שוחרר גלעד שליט מהשבי, קיבל אופיר כהן מסרון מחבר. "אני מקווה ששלכם לא שוחרר", כתב החבר, מכוון למחבל שביצע את הפיגוע. "שלנו", השיב לו כהן, "לא נתפס". "אנחנו לא מתעסקים בדברים שהם למעלה מיכולותינו", הוא מסביר. "זה סיפור של מדינת ישראל ושל כוחות הביטחון. אני מניח שהם עשו את המרב והמיטב".
נגה : "אני ישבתי כל היום מול הטלוויזיה, כשגלעד שליט הגיע, ובכיתי, משמחה. בלילה, פתאום, ירד לי האסימון. קלטתי שהמחיר יכול להיות גבוה. עוד אנשים יסתובבו בלי רגליים כמו הילדים שלי? זה מפחיד".
מיד אחרי השיקום חזרו לכפר דרום. עזבנו שבעה וחזרנו שמונה, הם מחייכים. כשהיו בגבעת שמואל, נולדה תפארת. היום יש להם עשרה ילדים. האחרונים, תאומים בני חמש וחצי, נולדו אחרי ההתנתקות אבל בטוחים שגם הם נולדו בכפר דרום. אף אחד אף פעם, אומר כהן, לא עשה להם "שיחת סידור עניינים".
אלה היו הימים של טרום התנתקות. נגה כהן אומרת שהיא הייתה אופטימית "עד הרגע האחרון". "באמת לא חשבתי שיהודי יגרש יהודי", היא אומרת, לא כקלישאה. אופיר שותק. האופי, אבל גם התפקיד, גוזרים עליו ממלכתיות. הוא לא איש של דיבורים אלא איש של עשייה, תעיד עליו רעייתו.
תושבי כפר דרום הועברו אחרי ההתנתקות למגורים זמניים באשקלון. בהמשך, משפחת כהן החליטה לבנות שם גם את בית הקבע שלה. הם התנתקו מהגרעין של כפר דרום (ממשלת ישראל אישרה למפוני כפר דרום הקמת יישוב חדש לפני כשנתיים, ח.ק.ב) ובנו עצמאית.
ההחלטה לעזוב את האנשים שאיתם הלכו כברת דרך הייתה מורכבת. אלמלא ההתנתקות, אומר אופיר, לא בטוח שהיה פועל כך. אלא שבאשקלון קראו לו לדגל. הציעו לו לעמוד בראש הגרעין התורני בעיר. הוא הקים ישיבת הסדר חדשה וניהל בית ספר תיכון בקריית מלאכי. בהכשרתו הוא דוקטור לחינוך. "לא בחרנו לבוא לאשקלון, אבל בחרנו להישאר", הוא אומר בתמציתיות. לנגה אמר מהר מאוד אחרי הפינוי ש"חייבים לצאת מאי הוודאות והלא נודע. צריך להחליט ולבנות מהר בית".
איזו הרגשה זו, שאלתי אותם, להיות שוב באזור הסכנה. באשקלון נופלים עכשיו טילים. "זה הדבר הכי קשה", אומר אופיר. "בסופו של דבר אתה שואל 'בשביל מה?'. הטילים מגיעים לאשקלון, לאשדוד, לבאר שבע. לא התנחלויות עם 50 משפחות. וצבע אדום, ואזעקות. חשבנו שהילדים הקטנים, שלא היו בכפר דרום, לפחות לא יחוו את זה. אבל הם חווים את זה במקום אחר. אז נכון שאנחנו גם בזה כבר יודעים את התרגולות, מה לעשות, איך לא להיכנס לפאניקה, אבל עצם העובדה שזה קיים, אתה שואל 'בשביל מה?'. בשביל מה היה כל הסיפור הזה, איזה רווח הרווחנו בתור מדינת ישראל, בתור אזרחים במדינה? זאת נקודה מאוד מתסכלת. מאוד מעיבה".
נגה: "עשו לנו 'עקוב אחרי'. הביאו אותנו משם לכאן כדי לחיות באותו פחד? כשנשמעה האזעקה הראשונה, אני זוכרת, לא האמנתי שאנחנו חוזרים לסרט הזה. כשעברנו לאשקלון אמרנו לעצמנו, לפחות עם האזעקות גמרנו, חסכו לנו. והנה, זה בא. אלה דברים שאנחנו לא מדברים עליהם. אנחנו בולעים את זה בלב. כששאלתי את הילדה איך היא מתמודדת, היא אמרה לי 'אמא, הקב"ה לא יכה פעמיים'. מסכנה. אבל אחר כך זה לא כל כך הוכיח את עצמו אצל אחרים. היא רואה שזה לפעמים מכה פעמיים אצל אותה משפחה".
לפני שנתיים מונה אופיר כהן ליועץ שר המדע, דניאל הרשקוביץ', שעומד בראש ועדת השרים לסיוע למפוני גוש קטיף. כעת, כאמור, מונה לראש המינהלת. הממשלה החליטה ש"תנופה" תיסגר במהלך שנת 2013, כך שהמשימה שמוטלת על כתפיו של הרב היא כמעט בלתי אפשרית. נגה אומרת שהוא "משוגע" שלקח את התפקיד, אבל מעידה שהוא "בולדוזר".
עכשיו מתקשרים אליהם הביתה אנשים מהגוש, גם חברים שלהם מכפר דרום. סיפורים אישיים קשים על אנשים שעוד לא מצאו את מקומם, גם כאלה שנגמר להם הכסף, אין להם בית ואין עבודה. "ועדת החקירה שפרסמה את הדוח שלה לפני שנה וחצי, קבעה במשפט הראשון שמדינת ישראל נכשלה בטיפול במפונים", אומר אופיר כהן. "אחר כך היא אמרה שעל מוסדות המדינה לראות בזה משימה לאומית דחופה, וזה נכון. כי בסופו של דבר זה משהו שמדינת ישראל עשתה. לא האנשים הביאו על עצמם".
אתם כן הצלחתם להשתקם. אולי יש אשמה גם במפונים?
"אני לא בא בהאשמה לאנשים שעבר עליהם משהו שלא מרצונם. אני לא מאשים אנשים שנמצאים במקום שהם לא חפצו להיות בו ולא ידעו איך יתמודדו איתו. לבוא בהאשמה זה לא מקדם. אני אומר להם 'נכון, אנחנו עכשיו פה. לא כי בחרנו, לא כי רצינו, לא כי זה מתאים לנו אידאולוגית'. השאלה, מהנקודה הזאת והלאה, היא לאן הולכים".
מאז שהוא בתפקיד חלפו בסך הכל קצת יותר משבועיים. הוא הולך למניין המוקדם, כבר בשעה חמש בבוקר. האריך את היום וקיצר את הלילה. "המשימה העיקרית היא 'הטיפול הפרטני'", הוא אומר, ביחס למתיישבים. "ליווי משפחות". למשל נשכרו צוותים מקצועיים של ליווי כלכלי. "אין מצב שהמינהלת תוכל לטפל רק באופן כללי, כאילו להגיד המדינה נתנה, מי שהצליח הצליח, מי שלא לא, נעשה פה הישרדות. אם היו פועלים מוקדם יותר, מלכתחילה היינו חוסכים המון בעיות. יש אנשים שלא היו בבעיה לפני ארבע שנים, והיום כן. אותם אנשים עם אותן יכולות ואותה מציאות. וזו לא רק בעיה כספית. זאת גם שאלה של אמון במוסדות המדינה, בירוקרטיה".
בך הם נותנים אמון כי אתה "משלהם"?
"לא נראה לי שזאת השאלה. לצורך העניין, המדינה מינתה אותי. אני עובד של משרד ראש הממשלה, מינוי אישי של ראש הממשלה. מתייחסים אלי כאל המדינה שצריכה לתת פתרונות. בוחנים אותי ברמה המקצועית ניהולית, מה אני אצליח לעשות. צריך פה אנשים מאוד מיומנים, ביכולות הייעוץ הכלכליות שלהם, ולא פחות ביכולות הרגשיות. יש הרבה שאומרים לי 'הייתה התנתקות, נגמר. מה אתם רוצים, מה, יש עוד אנשים בקרווילות?'".
כשנפגשנו השבוע, השטח ביהודה ושומרון רתח. הרב כהן אמר שיש לו הרבה מה לומר, אבל בגלל תפקידו "זה לא ראוי". הוא לא מדבר על פוליטיקה. נגה לא צופה בטלוויזיה ולא רואה חדשות. "קשה לי איתם", אמרה על פעילי הימין שפרצו לבסיס חטיבת אפרים. "הם הורסים לכל המתיישבים. לכל מפעל ההתנחלות. זה רק יוצר כלפינו שנאה הם לא מייצגים אותי. אני לא מבינה למה אין מישהו שתופס אותם ומעמיד אותם על טעותם. מישהו משלנו. יהודי לא נוגע ביהודי, יהודי לא הורג יהודי, אנחנו לא פוגעים בחפים מפשע. גם לא בגויים".
על פינוי המאחזים אמרה ש"יש בזה חד צדדיות. כל זמן שלא מפנים ערבים, לא צריך לפנות יהודים. מה זה נותן? הערבים מפחדים מאיתנו יותר? אוסלו נגמר. די להתרפס".
מה אמר לך ראש הממשלה, שאלתי את אופיר כהן, כשהודיע לך על המינוי? כהן סירב להגיד. "ברור שזה עומד ברקע, הסיפור האישי שלי", אמר. האם יש אפשרות שבעתיד ילך לפוליטיקה? "אצלנו אומרים 'אין גלגל, אני גלגל'", השיב. "זה משפט שמייחסים לטרומפלדור. השאלה היא תמיד איפה אני אוכל להשפיע ולהועיל, ואיפה צריך גלגל".
chen.kotas.bar@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם