הבסיס שלהם להצלחה: הצצה לתוכנית המצוינות ליוצאי אתיופיה
במכון ויצמן ברחובות מציינים עשור לתוכנית "ניצוצות מדע לזכר משה פרגמנט", העוסקת בקידום מדעי וטכנולוגי של בני נוער יוצאי אתיופיה. דוד מששה מראשון לציון הלומד רפואה ואביבה דלגו מרחובות הלומדת כלכלה הם שניים מתוך מאות בוגרים מצליחים
"לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני הולך להתחרות על מקום בתוכנית. התחלתי ללמוד, להשקיע, זה היה סוג של פרס בשבילי, לעשות דבר כזה רציני שהרבה אחרים לא עושים. בסוף התקבלתי ומאז הגשתי מועמדות לכל תוכנית שרק הייתה".
"ניצוצות מדע לזכר משה פרגמנט" הינה תוכנית לקידום מדעי-טכנולוגי של בני נוער יוצאי אתיופיה המציינת עשר שנים להקמתה. התוכנית ממומנת על ידי פדרציית ניו יורק ועובדת בשיתוף עם מכון דוידסון לחינוך מדעי, ומכון ויצמן ברחובות בו מתקיימים הלימודים.
התוכנית מיועדת לתלמידים ממוצא אתיופי בכיתות ט'-י"ב ובמסגרתה הם זוכים ללימודי העשרה בנושאים מדעיים, תגבור במתמטיקה ובאנגלית, חונכות אישית, וכן קורס פסיכומטרי בסוף לימודי התיכון.
המחזור הראשון של "ניצוצות מדע" סיים בשנת 2006. ומאז כל שנה מסיימים כמאה תלמידים את התוכנית. אחוז גבוה מתוכם ממשיך ללימודים גבוהים - אחוז מרשים משמעותית משיעור הסטודנטים בקרב בני העדה. חלקם הגדול ניגש ללימודי הנדסה, מחשבים, כלכלה, תקשורת המונית, עבודה סוציאלית, רפואת שיניים. כרבע מהם מתגייס לצה"ל דרך עתודה צבאית.
לדברי אילן הלפרין, מנהל תכנון בחטיבת העם היהודי בפדרציית ניו יורק בישראל, אשר במהלך עשר השנים הללו השקיעה בתוכנית מעל למיליון דולר, "שילוב עולי אתיופיה בחברה הישראלית הוא אחד הנושאים החשובים על סדר יומה של פדרציית ניו יורק, ואף עומד בחזקת צו מוסרי עליון. לא רק לשם קליטת העלייה בטווח הקצר, אלא גם כדי להעניק לצאצאי העולים סיוע משמעותי וארוך טווח כדי שיוכלו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית".
אילן, מדוע דווקא יוצאי אתיופיה? יש עולים חדשים ממדינות נוספות.
"עולי אתיופיה הם לב לבה של פדרציית ניו יורק, אנו עוזרים להם כבר 20 שנה. עזרנו להעלות אותם לארץ ביחד עם הסוכנות היהודית והג'וינט, וחלק מהאחריות שלנו היא לדאוג כי ישתלבו בחברה הישראלית. לעולים האתיופים יש
לפי מה אתם בוחרים את משתתפי התוכנית?
"במתן עזרה יש שתי אופציות. האחת לעזור לחלשים להשלים פערים, והשנייה לקחת את החזקים שביניהם ולתת להם את הכלים להפוך למנהיגים. אנו דוגלים בשיטה השנייה. אני מקווה שבהמשך בוגרי התוכנית יביאו פרסי נובל למדינה".
כשהיה בן 13, חייו של דוד מששה, יליד הארץ, השתנו מקצה לקצה. אחיו הגדול, שהיווה עבורו מודל לחיקוי, נפצע בשירותו הצבאי ורגלו נכרתה מתחת לברך. מאותו הרגע, מששה מצא את עצמו מבקר את אחיו בבתי חולים ואז בשיקום. מראה החולים, הפצועים, האנשים הנאבקים בשיקום, לא עזב אותו, והוא החליט החלטה. הוא רוצה להיות רופא.
שבע שנים לאחר מכן, מששה מגשים את חלומו ולומד רפואה. "כשאני חושב על אחי, אני חושב על איך להתנהג. בבית החולים ובזמן השיקום ראיתי איך חיים ניצלים או נהרסים בעקבות אירועים שכאלה, ולאט לאט גמלה בי ההחלטה שאני רוצה להיות רופא צבאי ולהציל אנשים כמו אח שלי".
כיצד פציעתו של אחיך השפיע עליך? על הדינאמיקה המשפחתית?
"כל המשפחה השתנתה. אתה כבר לא ילד רגיל. אני אישית קיבלתי פרופורציות חדשות בנוגע לדברים. פתאום כל מיני דברים שבעבר נראו חשובים נהיים שוליים, המציאות החדשה עמה אחי היה צריך להתמודד נראתה הרבה יותר חשובה".
הוא למד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון ונחשב תלמיד בעייתי ולא בולט ביכולותיו הלימודיות. יום אחד פנתה אליו יועצת התיכון בהצעה מעניינת, לגשת למבחנים של פרויקט "ניצוצות מדע". מששה, למרות שלא אהב את לימודי התיכון, הסתקרן וניגש למבחנים. הוא עבר אותם בהצלחה ומאותו הרגע גישתו אל לימודיו השתנתה אם כי לא השקיע את המרב. עד שהגיעה ההזדמנות להשתתף במחנה חלל בטורקיה.
את התיכון סיים מששה עם ציונים ממוצעים, אבל במסגרת התוכנית הוא בלט בהישגיו. "הפרויקט הזה פתח בפני עולם אחר", הוא אומר, "והסגל הציע לי להמשיך לעתודה. לא היה לי פסיכומטרי והבגרויות שלי לא היו טובות, ולכן הם הפנו אותי ל'עתידים' שזו יוזמה צבאית שדואגת לשים בני מיעוטים בעמדות מפתח".
בעתידים הפנו את מששה ללימודי מכינה באוניברסיטת ירושלים. הוא עזב את הבית החם בראשון לציון ונסע להגשים את החלום להיות רופא.
לא היה לך קשה לעזוב את הבית, רחוק מהמשפחה, מהעיר שאתה מכיר?
"ברור שהיה קשה. לקח לי סמסטר שלם להתאקלם. המצב החדש פגע ביכולות הלימוד, לא הצלחתי להתמודד. בסמסטר ב' כבר הסתגלתי לקושי, להיות רחוק מההורים. דאגתי להיות כל הזמן בסביבה של לימודים ועם אנשים שרק לומדים".
היה עליך לחץ להצליח?
"כן. שנה שלמה הייתי עם יד על הדופק, כל הזמן הייתי צריך להיות הכי טוב. להראות שאני מתמיד היה חדש לי, היה מוזר לעבוד כל כך קשה, לעמוד בזמנים. לאורך כל הדרך הרגשתי שאני לא מספיק טוב, חשבתי שלא אצליח להתקבל לרפואה ואפילו הציעו לי דברים אחרים כמו רפואת חירום שבעיניי מקבילה יותר לפרמדיק מאשר לרופא, וגם התקבלתי למשפטים אך זה לא מה שרציתי".
הוריך היו בעד הלימודים?
"אמא ואבא כבר בגיל אפס החליטו שכשאגדל אהיה רופא או ראש ממשלה. הם כל הזמן דחפו אותי, וגם האחים שלי, בני דודים וכל המשפחה. תמיד אמרו לי 'תעשה כל מה שאתה יכול', וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך".
היו אנשים שהסתכלו עליך בצורה מוזרה? בגישה של איך בחור אתיופי מגיע ללמוד רפואה?
"תמיד יהיו כאלה שישאלו שאלות או יגידו שהתקבלתי בחסד, אך אני לא נותן לזה חשיבות. אני שם עין על המטרה שהיא לסיים את התואר בהצלחה ולהיות רופא. אני לא אשקר, יש פה ושם יחס לא טוב, לצערי אני נתקל בזה, אך גם נתקלתי בהפך המוחלט, בהרבה אנשים שכן רוצים לעזור ולזה אני מעדיף להידבק".
יצא לך לעקוב אחר מאבק המתמחים? אתה חושב על מאבקם?
"לא, ממש לא. המאבק הזה אפילו לא קרוב למחשבות שלי. נכון, אנשים שאלו אותי למה לי להיות רופא, שאין בזה כסף, ושעדיף לי ללמוד משפטים ויחסים בינלאומיים אליהם כבר התקבלתי, אך לא רציתי. רציתי לימודי רפואה".
לא היה פשוט מבחינת מששה להתקבל ללימודי רפואה. במכינה ציוניו לא היו גבוהים מספיק וגם את הפסיכומטרי לא הרשים. מששה לא התייאש וניגש למבחן נוסף. אחרי 657 בפעם הראשונה השיג 735 והתקבל. "אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה", הוא אומר, "המכינה כבר נגמרה וחזרתי לראשון. התיישבתי מול המחשב וכשראיתי את הציון פשוט צעקתי מהתרגשות. הבנתי שאני מתקרב צעד נוסף ללימודי רפואה".
איך הלימודים בינתיים? עונים על הציפיות?
"הלימודים שונים מכל דבר אחר שהכרתי. בינתיים אני מרוצה. ההתמודדות היא אחרת. אני חווה פה צמיחה אישית, אני לומד על עצמי דברים חדשים".
לולא פרויקט "ניצוצות מדע" היית מגיע לרפואה?
"לא, בוודאות לא. אני יכול לומר בוודאות שהפרויקט שינה לי את החיים. הם שינו לי את ההתנהגות, את הגישה ללימודים, פתחו בפניי אופציות שבכלל לא ידעתי שקיימות בעבורי כמו עתודה".
מה לגבי מלגה?
"אני מקבל מלגה מארגון יהודי צפון אמריקה שקשורים לתורמי פדרציית ניו יורק, בזכותם אני לוקח פחות כסף מההורים. כבר יצאתי מהבית, אני מנסה להימנע מלהיות עליהם נטל".
בהמשך הגלגל אולי יתהפך. כשתהיה רופא תוכל אתה לעזור להם.
"זו התוכנית הגדולה, זה חלק ממה שמחזיק אותי, שאוכל להחזיר להם את כל מה שנתנו לי".
אביבה דלגו, בת 20 מרחובות, עלתה לארץ עם הוריה ב"מבצע שלמה" במאי 1991 כשהייתה בת שלושה חודשים. היא למדה בתיכון "דה שליט", נשלחה למבחני התאמה שהתמקדו בתחומים המדעיים והמתמטיקה, ונמצאה מתאימה לפרויקט "ניצוצות מדע". כיום לומדת דלגו כלכלה במסלול עתודה באוניברסיטת תל אביב. אגב, אחיה הקטן משתתף אף הוא בפרויקט.
הפרויקט שינה משהו בחייך?
"הוא מאוד עזר. הוא כיוון אותי למקומות מסוימים. למדתי יותר מתמטיקה, מדעים, אנגלית ותחומים שלא מופיעים בתוכנית הלימודים הרגילה. למדתי הרבה מעבר".
לולא השתתפת בפרויקט לדעתך היית מגיעה ללימודים גבוהים?
"כן, הייתי מגיעה. הפרויקט פשוט שימש לי כהגברה. עצם זה שהייתי בתקופת התיכון במקום כמכון ויצמן, מוקפת בלימודים גבוהים, נוצרה בעבורי אווירה שונה לחלוטין וזה מאוד דרבן אותי".
במסגרת הפרויקט טסת לטורקיה למחנה חלל של נסא"א.
"בחנו את כל משתתפי הפרויקט ועוד ילדים אחרים מכל הארץ, ואני זכיתי בזכות לייצג את המדינה. הייתי רק בת 15, שנה אחרי שהתחלתי את הפרויקט".
את יודעת מדוע בחרו דווקא בך?
"אני לא יודעת, עשו לנו מיונים ובסוף אני ועוד חברה נבחרנו לטוס לשבוע לטורקיה".
בטח זו חוויה מאוד יוצאת דופן עבור נערה צעירה.
"זה היה מדהים. הכרנו שם מלא חברים מהעולם, כשכל אחד מביא את התרבות שלו והמנהגים שלו. למדנו על החלל. יצא לי לייצג את הארץ ולספר עליה. מאוד התרגשתי, לא ידעתי למה לצפות, היה פחד, התרגשות, ציפייה, התלהבות. כל הרגשות האפשריים".
איך משפחתך הגיבה כשהצלחת לבלוט בצורה כזו?
"הם התגאו בי כי ידעו שלא כולם קיבלו את זה. הם ראו בזה הזדמנות וגם אני. למדתי שם על החלל, השתתפתי בסימולטורים אמתיים שהאסטרונאוטים עובדים איתם, לבשתי חליפת חלל, דימינו את התעופה, הייתי בתוך חדרי בקרה, לא כל אחד זוכה לדבר כזה".
החוויה לא דרבנה אותך לרצות להיות אסטרונאוטית?
"לא. העדפתי לחזור הביתה, לסיים את התיכון ובסוף הלכתי על לימודי כלכלה במסלול עתודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם