לא פחות ולא יותר: הן פשוט שריונריות
שלוש חיפאיות - לירן הטניסאית, ניצן הדתייה ונוי הרקדנית - החליטו שלשרת בקריה זה ממש לא בשבילן, ומצאו את עצמן ביחד כצוות טנק נשי ומדריכות של שריונרים צעירים. בקושי רב הן מצאו זמן להתראיין ולדבר על הכל. מי אמר הדרת נשים?
לא היה קל לתאם ראיון עם שלוש החיילות הנמרצות, ולגמרי לא באשמתן. שלושתן מדריכות שריון המשרתות בשיזפון. הן מהחיילות שדואגות להכשיר מחזורים שלמים של לוחמי שריון. הראיון בסופו של דבר נערך בצהרי יום שישי, לאחר ששלוש השריונריות יצאו לחופשה קצרה.
אם בימים אחרים שאלות לגבי היותן חיילות ביחידה בעלת גוון גברי, או לגבי ההרגשה לפקד על חיילים גברים, היו עוברות בשקט, בימים בהן שירת נשים הפכה כמעט למושג צבאי בעל סיווג של "סודי ביותר", כל תשובה של החיילות נשקלת ונמדדת על ידי נציג דובר צה"ל. כן, בצה"ל 2011 כבר אסור לשאול חיילות על המשמעות של לשרת לצד חיילים דתיים, ואם זה יוצר התנגדויות מצידם.
החוט המקשר בין סמלת לירן לרב"טיות נוי וניצן, מתחיל בהיותן חיפאיות מלידה ומסתיים בשירותן כשריונריות מורעלות עד העצם, כך לדבריהן. שלושתן משרתות יחד, אולם הדרך של כל אחת מהן ליחידה שונה לחלוטין.
סמלת לירן שדה (20), נולדה, גדלה והתחנכה בחיפה. היא ומשפחתה מתגוררים בשכונת ורדיה, לשם עברו לאחר שהתגוררו בשכונת ספיר. "סבא שלי היה שריונר, אבל לא בגללו אני הגעתי לחיל", היא מודה בחיוך. שדה למדה בבית הספר עירוני ה' בעיר, ולא הסתפקה בכך. היא מתוודה: "הייתי די ספורטאית, התעסקתי בטניס ברמה טובה מכיתה ח' עד י"ב".
במקום לבקש להיות מדריכת ספורט בצבא, שדה החליטה להיות לוחמת. "הייתי בצופים עד לגיוסי, ואהבתי את ההדרכה. הרגשתי שלהיות לוחמת ומדריכה זה הייעוד שלי. מישהי שהייתה שנה מעליי בתיכון וגם בצופים
שדה ושתי חברותיה הן בנות בכורות במשפחותיהן. יש לה אחות שמיניסטית שחולמת להיות מד"סניקית ואח קטן בכיתה ז', אבל היא מודה: "אין ספק שאני מהווה דוגמא עבורם וזה חשוב".
רב"ט ניצן אילוז (20) נולדה וגדלה בשכונת נווה שאנן בחיפה. הרקע ממנו באה ודרכה לצבא לא שגרתיים. היא נולדה למשפחה דתית מהזרם הדתי-לאומי, "כיפה סרוגה" על פי הגדרתה, ולמדה באולפנת צביה. "אני באה אמנם מבית דתי, אבל זה בית דתי לא פנאטי", מספרת אילוז. "אבא ואמא שלי שניהם שרתו בצבא, בחיל החימוש, הם הכירו שם והתחתנו לאחר מכן. אני גדלתי על סיפורי הצבא שלהם, כך שנושא ההתגייסות לא היה זר לי".
למרות זאת, בגלל לימודיה באולפנה, החליטה אילוז ללכת עם הזרם שהכתיבו חברותיה לאולפנה: "90 אחוז ויותר מהחברות ומהתלמידות באולפנה הלכו לשירות לאומי ולא לשירות צבאי. אני החלטתי ללכת יחד עם החברות שלי והתחלתי שירות לאומי בזכרון יעקב. במשך שנה שלמה עבדתי שם עם קשישים, אבל כל אותו זמן הרגשתי שזה לא זה. אמנם עזרתי לקשישים, אבל בלב רציתי והרגשתי שאני חייבת לשרת בצבא".
אילוז לוקחת פאוזה, ואז מתוודה: "כשהודעתי להורים שלי שאני הולכת לשירות לאומי, במקום צבא, הם לא הבינו את ההחלטה הזאת. כן, הם חשבו מהתחלה שאני צריכה לעשות שירות צבאי ולא שירות לאומי".
עם סיום השירות הלאומי שלה בזכרון יעקב, אילוז יכלה לסמן כמו רבות מחברותיה וי על החובה הלאומית ועל המצפון. לתרום היא תרמה בדרך של בנות מהזרם ממנו היא מגיעה. אלא שניצן הרגישה שזה לא זה. היא את שלה לא סיימה לתת: "הרגשתי שאני חייבת להתגייס. החברות שלי כבר הלכו ללימודים ובי משהו בער, אני החלטתי לעשות את הצעד הלא שגרתי ולבקש לשרת בכל זאת, למרות שכבר לא הייתי חייבת".
אילוז החלה במיונים לחיל המודיעין, היא עברה סדרת מבחנים, אבל אז הגיעה לעוד הכרה: "הבנתי שלא מתאים לי לשרת בצבא בישיבה מול מחשב. לא בשביל דבר כזה התגייסתי. התעניינתי, שאלתי, ומאחר ואני מגיעה מתנועת בני עקיבא, החלטתי שמתאים לי דווקא תפקיד הדרכה בחילות השדה. לא היה משנה לי אם זה יהיה מדריכת חי"ר, הנדסה קרבית או שריון. אלא שחברה אחת שלי התגייסה להיות מדריכת שריון וגם היא, כמו בסיפור של לירן, הרעילה אותי על התפקיד הזה. אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה הזאת, אני בכלל בדעה שכל אחד חייב להתגייס, כן, גם בנות שלמדו כמוני באולפנה".
נוי קוסטר נולדה וגדלה ברמות רמז בחיפה. היא למדה ביסודי בבית ספר הבונים ואחר כך עברה לבית הספר ויצ"ו לאמנויות. קוסטר היא ממש לא הטום בוי שרבים מצפים לו כשהם שומעים על לוחמת. בבית הספר היא הייתה במגמת ריקוד, ואף סיימה בהצטיינות בגרות בחמש יחידות ריקוד. "ריקוד זה משהו שנורא אהבתי לעשות, אבל ידעתי שהצבא זה סיפור אחר".
למרות האפשרות המפתה לבקש לשרת בתאטרון צה"ל ולהמשיך לרקוד, לקוסטר היה ברור שזה לא הכיוון שלה: "תמיד משך אותי לעשות תפקיד משמעותי בצבא. רציתי הדרכה, כי אני באה כמו לירן, מהרבה שנים בצופים. לא ידעתי איזה תפקיד, אבל מספורים ששמעתי מאוד משך אותי להיות מדריכה בשריון, זה פשוט נראה לי יותר מאתגר. גם סבא שלי היה שריונר, אבל לא בגללו הגעתי לכאן".
שלוש השריונריות עברו הכשרות בתחומים שונים בטנק ויכולות להוות צוות טנק. כל אחת מהן הוכשרה למקצוע אחר, בו היא מדריכה. לירן שדה, הוותיקה והפז"מניקית מבין השלוש, היא מדריכת טען בטנק בסימן ארבע (המתקדם יותר). למרות התפקיד המאתגר, מתבקשת השאלה אם לא חסרות להן השהייה בחזית והלחימה בשטח, האם הן מסופקות כתומכות לחימה הנותרות מאחור.
שדה: "במהלך כל הקורס אנחנו עוברות הכשרה רגילה של צוות טנק, וכל אחת מופנית להתמחות אחרת. בנוסף להדרכת טען, אני יוצאת לשטח, מדגימה על טנקים ואף מדריכה את השריונר בירי במ"ג. אחרי שהסברתי את זה, אני לא חושבת שאני חיה בתחושה של איזשהו חסך. אני מרגישה שאני תורמת ואני חשובה לא פחות מלוחם בשטח. אני מדריכה ומכשירה חיילים מרמת טירונים, ועובר דרך חניכי קורס מפקדי טנקים וכלה במפקדים וקציני שריון.
"אני אגלה לך משהו: לפני כמה זמן הצבא ביצע ניסוי, שבו הושמו בנות בלבד שנדרשו לתפעל בעצמן טנק לאורך זמן, כלומר למשך יותר מיממה. גילו שהנשים לא עמדו בזה פיזית. הן לא יכלו להתמודד עם הטנקים לאורך זמן, כי תחזוק והפעלת טנק מצריך מאמץ גופני גדול מאוד, לא רק מאמץ מנטלי. אני לא מרגישה בגלל זה איזשהו פספוס. התחלתי מיונים לטייס, ונפלתי בגלל ירפ"א. אני לא חושבת שהעובדה שאני לא יכולה לצאת ללחום מפחיתה מהערך של מה שאני נותנת לצבא. אני נהנית מתפקיד ההדרכה והיו לי אופציות לצאת לקצונה בשריון, אבל אז זה היה מרחיק אותי מהמגע עם החניכים, ולזה ממש לא הייתי מוכנה".
נוי קוסטר הוכשרה לתפקיד נהגת טנק וטיפול ברגם. במהך קורס ההכשרה שלה היא נהגה בטנק, עלתה לעמדות ועשתה מה שלוחמים לא מעטים מתקשים בו. בהדרכה היא אחראית על נושא החשמל והיא מדריכה על טנקים בסימן 2,3,4.
"אני עובדת עם כל החטיבות וזה מוסיף לעניין. אנחנו מדריכות טירונים, מפקדים וקורס קציני שריון. אם הייתי רוצה להיות לוחמת, הייתי הולכת להיות לוחמת. אני מאוד נהנית מהפן ההדרכתי. אני חושבת שלהכשיר את הטירונים, או לחנוך את המפקדים בעמדות, זה דבר מאוד חשוב ונושא בצידו סיפוק ענק".
אילוז, הבחורה שהגיעה מהאולפנה ונדמה היה שתרומתה תסתיים בשנת שירות לאומי, התמחתה בתחום מאוד מאצ'ואיסטי - מגמת תותחנות. כמדריכה, היא אחראית על ההדרכה בסימולטור, מה שמביא אותה לעבודה פרטנית מול כל חייל וחייל. "אני חושבת שנפל בחלקי פן הדרכתי מאוד יפה. אני עובדת עם החיילים באימונים אחד על אחד. זה מביא אותי להכיר אותם בצורה אישית מאוד. אני יודעת עליהם, על החברה שלהם, על הבית שהם מגיעים ממנו".
ועתה לשאלה שכמעט הביאה לקטיעת הראיון באיבו. אם לא ידעתם, בצה"ל יש בימים אלו שתי מילים שהן בגדר נושא בוער ביותר: שירת נשים. כל מה שיכול להישמע דומה, או להזכיר את הנושא בקונוטציה זו או אחרת, לא יכול להישאל או להאמר. כך למשל שאלה שהופנתה לאילוז, החיילת הדתייה, האם נתקלה בקשיים בהדרכה בסימולטור עקב היותה מבית דתי, נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד נציגת דובר צה"ל. רק לאחר התערבות של השלוש עצמן, שהתעקשו לענות על כך, הראיון נמשך.
אילוז: "אני באה מבית דתי של כיפה סרוגה, אנחנו לא סגורים, לא פנאטים, כך שאין בעיה בטפיחה על השכם. אבל בואי אני אגלה לך: בצבא, באופן כללי אסור לנו לגעת בחיילים. יש המון מתגייסים דתיים, אז אנחנו כמדריכות נדרשות לכבד אותם. מלבד טפיחה על השכם, בין אם את מדריכה דתייה או לא, זה לא לעניין לתת.
"חשוב לי לומר כמה דברים לבנות דתיות שמתלבטות אם להתגייס ואיך הן יכולות לשלב את זה עם הדת: אני אישית מאוד אוהבת את השבתות בבסיס. בהתחלה עשיתי שמירות כמו כולן, אבל בגדול הבנות האחרות מאוד מכבדות את אלו ששומרות שבת. בצבא הולכים לקראתנו והחיילים לצידנו מקלים עלינו גם בימי הצום במהלך השנה. אני מעולם לא מצאתי ניגוד בין השירות הצבאי שלי לשמירת המצוות".
שדה: "אין שום בעיה בהדרכת בנים. אין דיסטנס בין המדריכות ובין החיילים. יש יחס מאוד חברי בינינו. אנחנו מכשירות את הלוחמים, כדי שהם ידעו איך לתפקד בצורה הכי טובה בשטח. אנחנו לגמרי בשבילם, כל בעיה שיש להם הם באים אלינו, גם בהפסקות אנחנו שם בשבילם. אני לא רואה חיילים, גם דתיים, שמפריעה להם העובדה שבחורה מדריכה אותם".
לעומת שדה הנחרצת, אילוז מודה שהיא מזהה פה ושם צץ קמצוץ של ספק בלב הלוחמים: "נכון שאין דיסטנס בינינו לבין החיילים, אבל יש חיילים שזה קצת מפריע להם. במחזור האחרון שהדרכתי היה חייל ששאל בכוונה שאלות מתחכמות כדי להוכיח שאני אולי לא שולטת. והיה לי עוד מקרה של חייל, שבסיום כל שיעור אתי היה הולך למדריך גבר ושואל אותו על החומר שעברתי איתו עליו, למה? כי הוא לא סמך על בחורה שתדריך אותו. אבל בגדול, כולם סומכים עלינו. אני יורדת עם החיילים לשטח, יש מטווח תותחים והם יורים ופוגעים לפי איך שלימדנו אותם, וזה מוכיח שאנחנו יודעות מה שאנחנו עושות, ושהם סומכים עלינו".
ובכל זאת, לא מדגדג לכן באצבעות הרצון לצאת לאמונים "על רטוב"?
שדה: "לא יצא להיות במבצעית, יש בנות שיוצא להן להיות באמונים עם אש חיה. אבל במהלך כל השירות שלי הלכתי איתם למשטחים בטנקים. כשיש להם מבחן מול המ"מ אני יורדת לחנוך אותם, לתת משוב כדי לראות שהם מיישמים מה שלימדנו אותם".
קוסטר: "אני הייתי לפני שבוע במבצעית. הייתי באחת החטיבות והעברתי להם הדרכה על מערכת חדשה. אבל זה לא חסר לנו להיות במבצעיות".
אתן מלוות את החיילים במהלך שירותם כלוחמים?
שדה: "זה פחות מתאים לשמור איתם על קשר מחוץ לבסיס. אבל אני כל פעם מחדש מתרגשת, כשאני לפעמים פוגשת חייל שהגיע אלינו כטירון, ואחר כך הוא חוזר אלינו במסגרת קורס מפקדי טנקים ואחר כך במסגרת קורס קצינים. יש כאלו שאני שומרת איתם על קשר בסיום המסלול שלהם".
קוסטר: "צריך לזכור שאנחנו לא מפקדות ישירות שלהם".
שדה: "אבל צריך לשמור על גבולות. היתרון בבסיס הדרכה שריון, שכל מסלול הפיקוד שלהם עובר דרכנו. כך שאנחנו רואים אותם חוזרים אלינו כמפקדים. את זוכה לראות את הפירות ואת ההתקדמות שלהם".
קוסטר אף זכתה למפגש מעניין יותר, כשהגיע אליה טירון שהיה אמור לעבור אצלה הדרכה כנהג. אז התברר שהבחור היה איתה בצופים ולמד שנה מתחתיה בבית הספר.
שלוש מדריכות השריון מוצאות עצמן מידי יום מול מציאות שבה חיילים רבים מגיעים לשריון אף על פי שלא ממש רצו להיות שם. אם כבר לוחמים, הם היו מעדיפים את הכומתות של גולני, גבעתי, צנחנים ואחרים.
"מגיעים אלינו לא מעט חיילים שלא רצו להיות בחיל השריון", מודה אילוז. "זה לא החלום שלהם לשבת בתוך טנק צפוף. זה לא החלום שלהם לבצע עבודות פיזיות קשות לתחזוק ותפעול הטנק. מלבד אלו שגדלו במשפחות של שריונרים ובאו עם סיפורים מהבית, הרוב לא מתים על הרעיון בהתחלה. אבל אני יכולה לומר בגאווה, שיצא לי להרעיל לא מעט מהם, אחרי שהם הגיעו אלינו".
קוסטר: "יש לשריון תדמית לא נכונה בקרב חיילים רבים. שריון זה לעמוד בחזית ולהילחם, וזה הוכח בכל מלחמות ישראל, כולל במלחמת לבנון השנייה. בגלל שהלוחמים לא רצים בשטח, זה מוריד בעיניהם את היוקרה לשרת בשריון, אבל זאת טעות. לעומת זאת בקרב בנות, להיות בשריון זה הכי נחשב", היא מסכמת בגאווה.
שדה: "ברור שאנחנו מאוד מרעילות אותם. כולנו התאהבנו בטנקים, אחרת לא היינו יכולות להביא אותם לאהוב את המפלצת הזאת. אבל כיף לגלות איך הם מתאהבים במכונה הענקית הזאת".
קוסטר: "שריונר זו עבודה לא פשוטה, ברגע שמתחילים להתנסות בזה ולהכיר את הטנקים ולדעת איך מתפעלים את החיה הגדולה הזו, מבינים שלא כל אחד יכול לעשות את זה. כשריונרים יש צורך בחשיבה, לדעת לתפעל תקלות שקיימות בשטח, לדעת לאלתר ולפעול ולפתור בעיות תחת לחץ".
מה השירות הזה תרם לכן באופן אישי?
שדה: "כל אחד ששואל אותי, אני ממליצה לו ללכת על זה. הפניתי לתפקיד הרבה בנות שהדרכתי בצופים. עשיתי תפקיד מדהים. אני לקראת סוף השירות שלי שמסתיים עוד ארבעה חודשים, אני מרגישה שעשיתי המון. אני מרגישה שכמה שזה נשמע בנאלי, אני תרמתי".
אילוז: "לפני הצבא לא היה לי הביטחון לעמוד מול כיתה, עכשיו יש לי ביטחון עצמי גדול יותר".
קוסטר: "אני חשבתי שבאתי מאוד מוכנה לצבא, כי עשיתי שנת שירות והייתי שנה מחוץ לבית, אבל הצבא פיתח אצלי עוד דברים. הצבא פיתח אצלי חסינות וכושר עמידה. לא תמיד יוצא להיות בשטח בדצמבר כשקר, אבל לומדים להתמודד עם זה. למדתי גם את עניין האחריות והדוגמא האישית".
שדה: "כשהגעתי לצבא לא הייתי מודעת ליכולות שלי, למטרות שאני יכולה להציב לעצמי, ליכולת להספיק מטלות שונות ולעמוד ביעדים רבים כל כך. אני חושבת שבנות שלא עשו את המקסימום והסתפקו בלשבת כפקידות ולהעביר כך את הצבא שלהן, לא מרגישות שהן התפתחו וקיבלו משהו מהשנים האלו. אצלי זה לא כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם