ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

אחותו החרדית של הפצוע הקשה התגייסה בעקבותיו לגבעתי

שני טילים ריסקו את לוחם גבעתי בן בוחניק, והפכו אותו לפצוע האחרון ב"עופרת יצוקה". לאחר שנתיים החליטה אחותו יהב להפנות גב למשפחתה החרדית, להתגייס לגבעתי ולהשלים את שליחותו שנגדעה. בראיון משותף, שלוש שנים בדיוק אחרי המבצע, הם מספרים על המאבק המפרך של בן ללכת, לדבר, לשמוע, ואולי גם לחזור יום אחד לצבא, ועל חלומה של יהב: שאבא ישוב לדבר איתה

עם שני רסיסים במוח, יד ימין חלשה ופרכוסים, הפצוע האחרון והקשה ביותר ממבצע עופרת יצוקה עדיין חולם על גבעתי. סמל בן בוחניק היה ונשאר מורעל. מתכסס איך ישוב אל הפלוגה, יחליף את הכובע שמחמם לו את הצלקות בכומתה סגולה, יעלה על מדים ויצדיע. "כמו כלום הייתי חוזר על הזחילה, הזיעה, הזבובים, כמו כלום", הוא אומר באדישות, אבל הגעגוע בעיניו הירוקות, היפות, עז ומכמיר כל כך, שהלב נשבר.

שלוש שנים לפציעה והוא עדיין נאבק. כאילו לא היו הבדיקות, הייסורים, הניתוחים. היום יחזור, אם רק ייתנו. לקבע. למילואים. בהתנדבות. "אתמול התקשרתי לקצינת נפגעים ובדקתי שוב", הוא אומר. "אמרה לי, בן, איך תקום בשש בבוקר עם אפילפסיה? אמרתי לה, מה רע בתשע?".

כבר בחודשים הראשונים, עטוף בתחבושות, מחובר למכשירים, התחנן לחזור אל חייליו. הרופאים נדו לו. משפחתו בכתה עליו. מפקדיו ביקרו והתחמקו. פעמיים דיבר עם הרמטכ"ל היוצא והנכנס ועם הרופא הצה"לי. "הרמטכ"ל אשכנזי אמר לי בפעם הראשונה, נעשה כל מה שנוכל, בן, ועכשיו תנסה להבריא. בפעם השנייה ראיתי אותו בטקס הדלקת נרות לפצועי עופרת יצוקה בבית החולים סורוקה. הייתה גם בר רפאלי ואני הצטלמתי איתה. אשכנזי אמר לי בשקט, תראה מה הביאו לנו, לא יכלו להזמין דוגמנית שעשתה צבא? ואני נקרעתי מצחוק. ביקשתי מכל המלווים שלו להתרחק קצת. אמרתי לו, אני רוצה לחזור לגבעתי. הייתי מפקד כיתה לפני הפציעה. אבל הרמטכ"ל אמר, קודם כל נחזיר אותך הביתה".

והבית חרדי. תמונות רבנים על הכתלים. סידורי תפילה על כוננית העץ. משפחה של חסידי חב"ד ששולחים את בניהם לשירות קרבי, אבל את הבנות שומרים בקפידה בבית. "בן היה מורעל עוד לפני שהתגייס", אומרת האם קטי, דמעות מציפות את פניה. "היה רואה שלטים של גולני ותולש. וגם עכשיו הוא שם, אבל אי אפשר לעשות עם זה כלום".

אז אחותו עשתה במקומו. יהב בוחניק, נערה חרדית צנועה, חניכת "בית חנה", החליטה להתגייס במקום אחיה. "צבא בבית הספר היה אסור בתכלית האיסור", היא אומרת בביישנות. "המנהלת שלי לא הייתה מוכנה לשמוע על גבעתי. הייתה עושה לי שיחות חינוכיות ארוכות כדי להוציא את הרעיון מהראש שלי. אמרה לי, צבא, חס ושלום. ממש שפל המדרגה. בנות לא צריכות לתרום למדינה. בנות צריכות לתרום לצבא השם. אבל אני אמרתי, אם בן כל כך רוצה ולא יכול, אני אמשיך במקומו".

לא חששת אחרי כל מה שעבר עליו?
"כולם שואלים, איך את מתגייסת לצבא אחרי הפציעה הקשה של אחיך. ואני אומרת להפך, הפציעה של בן רק הגבירה אצלי את המוטיבציה. הנכונות שלו להמשיך לתרום למרות כל מה שעבר עליו כל כך מרשימה".

התחילה מלחמת עולם. "המנהלת, המורה, הרבנים וכל המשפחה הסתערו", משחזרת יהב. "ואני הייתי נחושה. כאב לי רק על אמא, שבנוסף על הפציעה והשיקום של בן, היא נאלצת להתמודד גם עם בת שחוזרת בשאלה. לפני כן הייתי חרדית לכל דבר. לבשתי חולצות מכופתרות וחצאיות ארוכות. התפללתי שלוש פעמים ביום, ופתאום הגעתי הביתה במכנסיים ומדים. ממש כמו דגל שחור בבית. המשמעות של הגיוס הייתה להפנות את הגב למשפחה. כי כולם היו נגד. מבחינה דתית, צבא לבנות זה ייהרג ובל יעבור. ואמא גם פחדה. כל הזמן אמרה לי, לא מספיק עברתי עם האח שלך? ומה אם תיפגעי גם את, חס וחלילה?".

במאי השנה התגייסה בוחניק לגבעתי. אחיה הנרגש העניק לה את הדסקית שהייתה על גופו בזמן הפציעה עם עטיפת הקטיפה הסגולה, הקמעות ודפי התפילה שאמו דחסה פנימה. קטי תומכת בחיילת הטרייה בלית ברירה, אבל האב ניתק עמה קשר. בחצי השנה שהיא משרתת כמש"קית שלישות, השניים אינם מדברים. כשהיא שבה הביתה, מבטו מדלג עליה. "אבא שלי מאמין שבנות במדים זה הקו הכי אדום שיש. שהבת שלו תשרת בצבא? אלוהים ישמור".

גם המשפחה המורחבת מציקה. "בכל פעם שרואים אותי במדים מרימים גבה. מזלזלים בי. במוצאי שבת הדודים באים לבקר את אבא ושואלים אותי, נו, כמה כוסות קפה הכנת השבוע בבסיס? ואבא מקשיב ושותק. אני רואה את הכאב בעיניים שלו שלא מסתכלות עלי. לפעמים בא לי לשבת מולו ולהסביר לו

עד כמה הצבא הוא מקום מאתגר ומפתח ובכלל לא חשוך ושוביניסטי כמו שהוא חושב. אבל אני יודעת שזה יהיה חסר טעם. כמה שאני עקשנית, הוא עקשן הרבה יותר ממני".

היא בת 19, הוא בן 22, ורוב הזמן באימונית עם הכובע, להשקיט את הרסיסים. "אנשים מסתכלים עלי ואומרים, בוא'נה, לא כל כך קר היום", הוא מתנצל, "אבל הרסיסים מקררים אותי מבפנים, עושים לי צמרמורות בראש".

לפעמים הוא בולע את המילים, וגם ביום טוב הוא מדבר לאט. אבל המשפטים שלמים ונבונים וחוש ההומור נפלא. עיניו נותנות אמון, האופק שלו אופטימי. בבית המרווח אין רמזים לשיקום, למעט פינת חי טיפולית רוחשת צ'ינצ'ילות, נחשים וחמוסים. ורק על המחשב מדבקה עם סיסמה עוכרת שלווה: "זה אני, האחד שחטף שני RPG".

שבועות ארוכים ירדו על הבית הזה קסאמים וטילים. אשקלון שלפני מבצע עופרת יצוקה התנהלה כמו שטח צבאי בהדממה. בבוקר שלפני המבצע ירד גשם כבד והאדמה התרככה. טיל גדול נחת על הבית ממול, שקע באדמה הבוצית שמנעה אסון כבד. "בדיוק שחררו אותנו לכמה שעות מהצבא", משחזר בן. "היה בום ענק וכל השכנים יצאו החוצה. אמרו ווי, ווי, ווי, שמו ידיים על הראש. אמרתי להם, מה קרה, כולה טיל. הייתי קול לגמרי. לא ידעתי מה זה עד שנפלו עלי שניים, ודווקא בעזה".

"הגראד הראשון באשקלון פגע בבית המחותנים שלי", אומרת האם קטי. "חתני היה בבית ולא נפצע, ברוך השם. הבת הייתה אצלי, בהריון. בבית אחר ברחוב שלנו נפטר בחור שנפגע מקסאם. הייתה פה אווירה של פחד. ורק בן לא פחד. וכשנפגע אמרתי לו, אלוהים רושם כתובת על כל טיל. לא משנה כמה תברח ולאן, הטיל ימצא אותך".

במוצאי אותה שבת נקרא בוחניק לצאת לעזה. כשנפרד, אמרה לו אמו בצחוק, "אשבור לך יד שלא תיכנס לשם". והוא השיב לה, "אכנס לעזה גם עם יד ורגל שבורות". התחילו להתאמן למבצע בשטחים פתוחים ובמבנים מכותרים. החייל הצעיר כבר היה מפקד כיתה מבטיח, במסלול כוכבים, בדרך לקצונה. "היה לנו זמן הפעם", הוא אומר ומחייך. "לא שלחו אותנו למלחמה כמו כלבים. וכשהגענו לכניסה לעזה כל אחד שם על עצמו ציצית, אותה ציצית שנמצאת עכשיו בחדר שלי עם כתמי הדם. פחדנו קצת, אבל הפחד הפך מהר מאוד לשנאה, והשנאה הפכה למקצועיות. פעלנו על אוטומט, כמו רובוטים. אני זוכר שהרגנו שם סוסים וחמורים ואני חשבתי, גם על הבית שלנו נופלים טילים, ואצלנו לא כבשים נפגעים אלא ילדים".

בינואר 2008, בשבוע האחרון למבצע, התנדב בוחניק למשימה ביחידה מובחרת. למחרת שב אל חייליו והביא להם קפה וממתקים. "המ"פ שלח אותנו לאסוף שקי חול", הוא משחזר. "כשסיימנו, שחררתי את רצועת הקסדה ופתאום שמעתי סססט ארוך כזה, ומול העיניים שלי עבר טיל במהירות האור. ראיתי שובל אש גדול ומתוכו מבצבץ טיל שחור. אם לא הייתי מבין מה המשמעות של הדבר הזה, אולי הייתי נהנה. הסתכלתי על הטיל, הטיל הסתכל עלי. הייתי מהופנט. לא היה לי זמן אפילו לעקוב אחריו כמו שצריך ובום הוא התפוצץ. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אין לי לאן לברוח, הטיל הזה עומד לפגוע בי או לידי, לא יעזור בית דין. בסלואו מושן ראיתי את החיילים רצים, בורחים, ואני לא יכולתי לברוח. איבדתי תחושה ברגליים, בגוף, במוח. מה עבר לי בראש, את שואלת? לא אבא, לא אמא, רק משפט אחד שחזר על עצמו עד שנפלתי, שיט, למה דווקא אני?

"נפלתי בכניסה אל חדר קטן בבניין והחיילים רצו עלי, דרכו ופגעו לי בראש כדי להיכנס ולתפוס מחסה בפנים. היו בטוחים שאני מת. כמה שניות עברו ושוב בום נוסף ועוד טיל. עבר את הקירות ונחת ממש מעל החור של הטיל הראשון. הטיל השני החזיר לי את השמיעה. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי למצמץ. צלף פגע בי בזרוע. חייל וחובש החזירו אש ורצו אלי. אני זוכר אותם צורחים, 'בוחניק, תהיה איתי, בוחניק'. רציתי לצעוק להם, 'אני איתך, מפגר', 'אני איתך לגמרי, יא דפוק', ולא הצלחתי. היו לי רסיסים במותניים ובמרפק ובגב ובעיקר במוח, חוץ מהכדורים של הצלף ביד. הביאו מסוק ופינו אותי בקלאסה. ולא היו לי כאבים, אין כאבים במוח".

בוחניק נפצע אנושות ונותח בראשו. שישה ימים שכב מחוסר הכרה. איש לא האמין שישרוד. ובוקר אחד, בניגוד לתחזיות הקודרות, התעורר. "הבן שלי פקח את העיניים הירוקות, המדהימות שלו", אמרה אז אמו קטי בדמעות. "תבקשו מהקדוש ברוך הוא שירפא לי אותו".

בן עצמו זוכר שראה גלימה שחורה יוצאת בסערה מהחדר. "היה רב מקובל אחד שאמא הביאה לחדר. הייתה לו גלימה שחורה, אבל אני לא ידעתי ונבהלתי. בימים הראשונים לא נתנו לאף אחד להיכנס, חוץ מאמא. היא באה וישר התחילה למשש את כל הגוף. בדקה את הרגליים, הידיים. רצתה לוודא שלא איבדתי שום חתיכה. אחרי שהתעוררתי העבירו אותי לחדר נפרד. סיפרו לי שמבצע עופרת יצוקה הסתיים. אמא שלי אמרה, תכתוב לנו מה אתה רוצה להגיד. ואני ניסיתי לרשום בכתב לא קריא את מה שהמוח שלי שידר, אבל לא הצלחתי להפעיל את היד".

מה רצית לכתוב?
"שובה ישראל לעזה. רציתי להחזיר להם על מה שעשו לי, והרגשתי פספוס שזה קרה בדיוק בסוף המבצע. אם רק היה מסתיים כמה ימים קודם, הייתי חוזר בריא ושלם הביתה ולא מפסיד שלוש שנים מהחיים".

מתוכן, היה מאושפז שנתיים, ובמהלכן עבר ניתוחים וטיפולים רבים. חמישה חודשים עברו עד שהתחיל לדבר. עד היום הוא אינו מסוגל לכתוב ולקרוא בשטף, לנהוג ולבצע פעולות קוגניטיביות אחרות. ההישרדות של הפצוע האחרון במבצע עופרת יצוקה כרוכה בקשיי דיבור, קשיי זיכרון לטווח הקצר, יד ימין חלשה, צד ימין חלש, ראייה ושמיעה פגועות וצפי לעוד שנתיים ארוכות, נוספות, של שיקום מוחי יומי בבית חולים בירושלים. אבל רוחו איתנה והתקדמותו מעוררת השתאות. "לפעמים אני משחזר את האירועים", הוא מחייך בביישנות. "ואני יודע בוודאות שאם הייתי חוזר אחורנית בזמן, הייתי מתגייס ומתנדב לאותה משימה בדיוק. רק שהפעם הייתי זז קצת. שיחטיאו".

שלושה רסיסים הצליחו להוציא מראשו. שניים נותרו במוחו למזכרת. "בגלל שהטיל היה קרוב מדי", הוא אומר, "השמיעה הלכה לי. ואני גם לא רואה כל כך טוב. יש לי משקפיים, אבל בדרך כלל אני לא מוצא אותם. בכוונה. עד שלא יגידו לי אתה לא יכול לחזור לגבעתי, גם אין לי חשק לעשות כושר. אין לי חשק לכל הדרישות של השיקום בסבולת לב-ריאה. עד הגיוס הייתי מרים משקולות ורץ מרתון 13 קילומטר. בקורס מ"כים עקפתי את הקצין שלי. כל הזמן הוא היה אומר לי, בוחניק, חזור אחורה. היום אני לא מוכן לרוץ על ההליכון בבית חולים כי אין לי מוטיבציה. הרופאים אומרים לי, אולי בעוד חמש שנים תוכל לחזור. ואני אומר, חכו, זה יקרה הרבה הרבה קודם. אמרתם שלא אחיה, והנה אני חי. אמרתם שלא אוכל לדבר, והנה אני מדבר איתך, נכון?".

הפציעה של בן תפסה את אחותו בגיל 17. "נסענו בשבת לצפון. אמרו שהמבצע עומד להסתיים ושהגיע זמן לחזור לשגרה. סבא שלי רואה טלוויזיה בשבת והוא אמר שהכריזו על הפסקת אש. אז היינו שקטים. זו הייתה השבת הראשונה מאז שבן נכנס לעזה שראיתי את אמא שלי רגועה. במוצאי שבת עשינו הבדלה ואמא אמרה לי לעלות לבדוק אם מישהו התקשר. כשעליתי שמעתי דפיקות בדלת וצעקות 'מי זאת קטי?'. ירדתי למטה וראיתי את אמא שוכבת על הרצפה בוכה וצועקת, 'לקחו לי את הילד, לקחו לי את הילד'. מיד חשבתי, אלוהים, אח שלי מת.

"עד הפציעה הייתי נערה חרדית סטנדרטית. שמרתי שבת, השתתפתי בכל ההתוועדויות של חב"ד. אסור היה לנו לצאת לבילוי, לפגוש בנים או להסתובב בקניון. אם הזמינו אותי ליום הולדת, הייתי צריכה לקבל אישור מהמנהלת. אבל כשבן נפצע, המשפחה שלי הקצינה עוד יותר. הוציאו לנו את כל הטלוויזיות מהחדרים. היום רק בחדר של בן יש פלזמה ענקית.

"בתוך שבוע הפכתי לאמא שלי. בבית היו האחים הקטנים, גם ככה נפגעי חרדה, וההורים כל הזמן ליד המיטה של בן. לקח קצת זמן עד שבאתי בעצמי לבקר אותו. הכינו אותנו למה שאראה ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לעמוד בחדר יותר מכמה דקות. הוא היה נפוח כולו, עם המון תחבושות ומכשירים ולא דיבר בכלל. הייתה לו תספורת מגניבה של פריק, חצי ראש מגולח וחצי ראש עם שיער קצר".

בוחניק: "למה בדיוק ציפית? חצי מוח שלי היה בחוץ".

יהב : "ההורים שלי ישנו שבועות שלמים בבית החולים וקפצו הביתה רק מדי פעם. כל העומס היה עלי. הייתי רואה אותם שבורים ומרוסקים. כל דבר קטן היה גורם לאמא שלי לבכי. היא לא אכלה ולא שתתה, כל היום ישבה ובכתה על התהילים שלה. אבא היה יותר מאופק, אבל גם לו היה מאוד קשה. והכי קשה היה לראות את בן. היינו נוסעים אליו לעשות איתו את השבת בבית חולים והוא בקושי עמד. וכשעמד, בקושי הלך. ולא ידע כלום. שאלנו אותו, אתה יודע איפה אתה נמצא? וסימן שלא. וכשאמרנו לו, בית החולים סורוקה, כאילו נפל לו האסימון. שבת אחת הביאו אותו הביתה. הדודים וכל המשפחה המורחבת באו. ופתאום יצא לו צליל ראשון מהפה. זה היה מאוד מאוד מרגש. ידענו שעכשיו יתחיל לדבר ושהכל אפשרי. וכך באמת היה".

בן: "המילה הראשונה שיצאה לי מהפה הייתה ליברמן. בדיוק היו בחירות ואבא שלי שאל, למי תלך להצביע? אמרתי לו, ליברמן, אלא מה?".

לאט לאט הפך בוחניק מפצוע חסר אונים לצעיר שמחזיר לעצמו את חייו. במאמץ ויגיעה למד דברים בסיסיים מחדש. "כשאתה מוגבל, אתה רואה בני אדם שלא מעריכים את מה שיש להם", הוא אומר. "חברים שלי מדברים חופשי, שומעים, רצים, ואני לא הייתי מסוגל לפעמים אפילו להתנגד למים של אמא. הייתה שואלת אותי בבית חולים, רוצה לשתות, כפרה? ודוחפת לי שלוק אל הגרון. ואני בכלל רוצה משהו אחר. חוסר אונים מוחלט. ניסיתי לצאת מזה. התחזקתי בדרכים מגוונות. פגשתי אנשים שעברו פציעות דומות לשלי ונשארו בלי יד, בלי רגל, בלי אוזן. ראיתי אותם ואמרתי לעצמי, תפסיק להתלונן. יש מצבים הרבה יותר גרועים.

"עברתי המון ניתוחים בשלוש השנים האחרונות. ולא פחדתי מהכאבים, רק מהתקפי האפילפסיה. המוח שלי הגיב לפציעה בפרכוסים. זה מצב שאי אפשר לתאר בכלל. הגוף מאבד שליטה, פתאום הוא לא שלי יותר. לוקחים לי את הגוף, תודה רבה, מה תעשה? אפשר לצעוק עד מחר אבל זה לא יעזור. אי אפשר לתאר בכלל את העוצמות של הפחד. הייתי מרגיש את זה בא, נשכב על המיטה וקורא לאמא שלי. ואז הייתי חוטף את הפרכוס, מרגיש כאילו לוקחים לי את הנשמה ואחרי כמה דקות מחזירים לי אותה. כל צד שמאל לא מרגיש את עצמו אחר כך לאיזה שעה.

"הרבה חברים באים לבקר אותי. מספרים לי דברים מצחיקים, משהו קורע, ואני לא צוחק. מנסה ולא מצליח להבין את הפואנטה. זה נשמע לי ילדותי. התבגרתי ב-50 שנה. אני כבר במקום אחר. אני רואה את החיים אחרת. אני אומר לעצמי, בוא'נה, כל רגע אתה יכול למות".

בן היה הטריגר של יהב, אבל ניצני המרד הופיעו עוד קודם. "הייתי מאוד מחוברת לדת, אבל מתקוממת על דברים שלא שייכים אליה", היא אומרת. "בבית הספר השעו אותי הרבה, על חצאית קצרה מדי, על שלא בכל בוקר בא לי להתפלל. זה עורר בי כעס. הייתי אומרת, תפילה צריכה לבוא מהלב לא מהתקנון".

הצבא שחרר אותה מכל זה, אבל תבע את המחיר שלו. "אחותי הקטנה עדיין לומדת בבית הספר החרדי שאני עזבתי. המורות שלה יושבות לה על הראש. פוחדות שאקלקל אותה, שאשפיע עליה להתגייס. אפילו היא פוחדת. פעם זרקה לי, אני פוחדת להיות כמוך ואז אבא לא ידבר גם איתי.

"היחסים עם אבא שלי הם חור שחור וכואב. היינו בקשר מאוד מאוד קרוב. אני שלישית מבין שישה ילדים ותמיד הוא פינק אותי, תמך בי ונתן לי יותר מהאחרים. הייתי הבת הראשונה שעשתה רישיון נהיגה בבית, ופתאום, נתק מוחלט. כשהחלטתי להתגייס לחטיבה של בן, התחלתי לדבר איתו לאט ובזהירות. ידעתי כמה קשה תהיה התגובה שלו. כדי לרצות אותו ניסיתי קודם להתגייס לשירות לאומי, ולא מצאתי את עצמי שם בשום צורה. דיברתי עם קצינת הנפגעים שלנו ואמרתי לה שאני רוצה להתגייס לחטיבה של בן. והיא הבינה, דיברה עם אמא וריככה אותה. אמא אמרה לי, את רוצה להרוג אותי פעמיים? אבל בסוף היא הסכימה. ורק הציבה תנאי שלא אשרת ברמת סיכון גבוהה, כלומר בגדודים. אמרתי בסדר. לא אגרום לה להרגיש רע גם בגלל הדת וגם בגלל הסכנה".

ואביך?
"כשהוא הבין שאני רוצה להתגייס, הוא ממש לא היה מוכן לשמוע על זה. שהדודים לא ישמעו על זה. שהמשפחה לא תדע כי זו הבושה הכי גדולה בעולם. אצלנו אין דברים כאלה, ואבא שלי נחשב במשפחה לסוג של רב. אז שהבת שלו תסתובב עם מדים ומכנסיים? זה בייש אותו. בגללו אני לא חוזרת כל יום הביתה. חתמתי על ויתור ואני מגיעה הביתה רק בסופי שבוע".

ניסית לדבר איתו, להסביר לו שהתגייסת למען אחיך?
"הוא לא רואה את זה ככה. מבחינתו זו עבירה, בושה, כאב על מעשה שלא ייעשה. אבא שלי לא ראה סיבות, רק תוצאה. בתחילה אפילו חשב שזו נפילה קטנה שלי ותוך זמן קצר אחזור לעצמי, אבל כשראה שהעניין רציני, תפס מרחק. חצי שנה הוא לא מדבר איתי".

ואת?
"הצבא שינה אותי לגמרי. העניק לי כל כך הרבה ביטחון. פתח לי כל כך הרבה עולמות. עד הגיוס הייתי סגורה בתוך בועה. אם הייתי יוצאת, הייתי צריכה לבקש אישור. היום אני עושה מה שאני חושבת. מה שאני מאמינה בו. מצאתי את עצמי במקום של תרומה ונתינה. אני קולטת טירונים, משבצת אותם, דואגת לכל הבעיות שלהם. זה מעניק לי סיפוק גדול".

בימים אלו היא מיועדת למסלול קצונה. "אולי", היא אומרת ומחייכת, "אולי אחתום קבע".

בן: "כל הכבוד לה. באמת. היא לא דופקת חשבון, עושה מה שהיא חושבת, מאמינה בעצמה ולכן מגיעה לתוצאות. ככה צריך. כשיש כוח רצון ועקשנות אפשר להשיג הכל. לפני הפציעה חברים אמרו לי, אתה הרי לא תשרוד שנייה אחת בקרבי. אתה כזה ציפלון, אין לך מבנה רחב, אין לך מוטת כתפיים. היום אני אומר, אם יש כוח רצון שורדים הכל".

לפני ארבעה חודשים הגיע לכינוס של קורס חובשים. חיילים שאלו אותו אם הוא מצטער שיצא למשימה ההיא. "אחי השיב להם שהוא לא מצטער, וגם אם היה קורה עכשיו משהו, הוא היה חוזר ונלחם", אומרת יהב.

יד ליד, פנים לפנים, מבט עין חטוף. הקשר בין השניים אילם אך נוכח. "הרבה רצו לראיין אותי על הסיפור שלי ולא הסכמתי", היא אומרת בשקט. "עכשיו אני מוכנה בגלל שאני שומעת כל כך הרבה סיפורים על משתמטים. כאלו שלא רוצים להתגייס. שבורחים מזה, שמשלמים לעורכי דין כדי שיוציאו אותם מהצבא בכל מיני תירוצים. אני חושבת שהצעירים האלה צריכים להסתכל על אחי כדי להבין מה המשמעות של תרומה למדינה. ואולי שיסתכלו גם קצת עלי. אתם חלק מהמדינה הזו. תעשו את שלכם. לכם זה בוודאי הרבה יותר קל מאשר לי".

sofash@maariv.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...